העובד של תמי 4 נגד מיסטר קלין

 

א.

בעוד כדור השלג של הפרשה האחרונה, שאת שמה כבר נמאס לי להגיד (מילה ראשונה: חיה עם ארבע רגליים שעושה הי-הי-הי, מילה שניה מתחרזת עם שמו של כדורגלן העבר אלי יאני) ממשיך להתגלגל, אני חושב שזה יכול להיות זמן המתאים לדבר דווקא על הקורבנות המשניים של הפרשה, האנשים שאף אחד לא מדבר עליהם ולא מתעניין בהם, ולא רק בהקשר של הפרשה הספציפית: האנשים העובדים. ולייתר דיוק: האנשים העובדים בחברות החשודות בפרשה.

כן. העובדים. אני לא מדבר על המנכ"לים, הסמנכ"לים ובכירים מהסוג הזה. אני לא מדבר על אנשים עם מכוניות מפוארות; אני מדבר על העובד החרוץ, הישר והנאמן של חברת תמי 4, למשל, שעובד שם מבוקר עד ערב, לבוש בחולצת טריקו של תמי 4. אני מדבר על טכנאי הטלפונים המסור שעובד בסלקום יותר מדי שעות עם יותר מדי קרינה. על המתכנת הנהדר שנותן ארבע עשרה שעות עבודה ביום באמדוקס עם יותר מדי דד-ליינים. אני מדבר על טכנאי המדפסות הוותיק והמנוסה שעובד בחברת מפעיל. על כל האנשים האלה אני מדבר, על כל האנשים הטובים, הישרים והחרוצים שהבוסים שלהם יוצאים ונכנסים עכשיו מחדרי חקירות. מישהו שאל את עצמו איך הם מרגישים?

הם בטח מרגישים מאוד לא נעים, כל האנשים האלה. הם בטח מרגישים כאילו אף אחד לא מכבד את העבודה הקשה שהם עושים, שהבוסים הגדולים שלהם מעדיפים את החוקר הפרטי ואת קיצור הדרך על פניהם. אני מבין אותן לגמרי. אם אתה עובד באחת מהחברות המופיעות ברשימת החשודים, אתה אמור להרגיש לא נעים. יצא לי גם לראות מקצת מהמכתבים שהוציאו חלק ממנהלי החברות החשודות לעובדיהם. די עלוב; הכחשות, מריחות, הטחת האשמות.

לא נעים, אבל תחושת אי הנעימות של האנשים האלה לא מעניינת אף אחד. אף אחד לא חשב עליהם, ומי שחשב עליהם הכי פחות היו המנהלים שלהם, שמתראיינים בעיתונים ומציגים את עצמם כסחבקים של העובדים, כמי שדלתם תמיד פתוחה. הו, השקר של הדלת הפתוחה תמיד!

 

ב.

כי מאחורי, או מתחת אם תרצו, הרעש והצלצולים של הפרשה הזו מבצבץ הדבר שאף אחד עוד לא רוצה לראות: ההתפוררות הבלתי נמנעת של המוסד העומד בלב ליבו של הקפיטליזם: התאגיד.

הקפיטליזם פירק את הקהילות הישנות, השכונתיות, הקטנות, הוא פירק גם את הקהילות הגדולות, הלאומיות. הוא ניסה לפרק את הדתות, או לפחות להחליש אותן, אותו הדבר אמור גם לגבי מוסד הנישואין. במקום כל אלה הציבה התרבות את התאגיד. הוא היה התחליף לאלוהים, למדינה, לקהילה, למשפחה. התאגיד הוא טוטאלי. התאגיד אובר אלס!

על מנת שהתחליף יהיה כמה שיותר מקיף ומלא, נולדה התרבות התאגידית, או בשמה היפה יותר, תרבות ארגונית. התרבות הארגונית הציעה ומציעה תחליפים שונים לתחושות השייכות הוותיקות, כמו גאוות יחידה, מסירות, וכד'. זה גם לא דבר נדיר למצוא תאגידים שמגדירים את עצמם כמשפחה, כבית, כקהילה וכיוצא בזה. הם לוקחים לך את הזמן, גוזלים לך יותר ויותר מהחיים, דורשים הזדהות טוטאלית (מדים, מדבקה על האוטו וכיו"ב) ובתמורה מארגנים לך יום כיף פעם בכמה זמן, שתרגיש טוב.

כל מי שעבד פעם בתאגיד, ולאוו דווקא מהגדולים, מכיר את פניה של התרבות הארגונית, שבביטוי הקיצוני ביותר שלה נתקלתי בסיור שערכתי לפני כמה שנים בחברת אינטל ישראל. הזיכרון הזה מעביר עד היום רעד בגבי. הלוואי שהייתי שוכח, אבל אני לא יכול.

אז ככה: מהנדסי התרבות הארגונית באינטל – וכך היו הדברים בעת ביקורי לפני כמה שנים – המציאו מין ישות בשם "מיסטר קלין" (Mr. Clean). מיסטר קלין זה היה עובר בלילה בין הקיוביקלז, כמו פייה, בודק שהכל נקי. אם הקיוביקל שלך היה נקי, היית מוצא למחרת פתק ממיסטר קלין שמודה לך על הקפדתך על מרחב עבודה נקי. אם, חלילה, נהגת אחרת היה מיסטר קלין משאיר לך פתק הרבה פחות נחמד. אם אני זוכר נכון, מצב הניקיון היה נרשם בתיקו של כל עובד ועובד. עובד מלוכלך היה מקבל שטיפה ומצבו ההיגייני היה נרשם בתיקו האישי. הרבה יותר מסביר להניח שמאחורי הציור המצוחצח והמסר הנקי של מיסטר קלין ניתן היה למצוא פועלות ניקיון בשכר מינימום שנשכרו מקבלן כוח אדם.

זה היה מיסטר קלין, וזה בהחלט היה אחד מהביטויים הקיצוניים והמזעזעים של התרבות הארגונית האמריקאית בה נתקלתי בחיי. הרושם הזה נחקק בי הרבה יותר עמוק מכל דבר אחר. יש כאלה שהמילה "אינטל" עושה להם אסוציאציה של מדענים עוטי חלוק לבן בחדר סטרילי, לי המילה אינטל ישר מביאה מהזיכרון את מיסטר קלין.

 

ג.

זה לא (רק) מצחיק: אחת השיטות המובהקות והברורות של התרבות הארגונית היא להתייחס לעובד כאל ילד. לשחק אתו משחקים, לתת לו תחושה טובה, לספק לו איזונים מושלמים של מקלות וגזרים, להתייחס אליו כאילו הוא הדבר הכי חשוב בעולם. הוא הלב הפועם של התאגיד.

אבל אתן יודעים איך זה ילדים, נכון? סופם להתבגר. זה לוקח כמה שזה לוקח, אבל בסוף הם – אנחנו – מבינים איך העולם עובד באמת. אי אפשר לגונן עלינו לנצח, אי אפשר להסתיר מאתנו את האמת לאורך זמן.

והאמת היא שכל מה שעשתה התרבות התאגידית זה לצפות את סורגי הכלוב בקצת צבע זהב. ועכשיו זה מתקלף, מתפורר, מתפרק, עם השחיתות והציתות וכל זה. התרבות הארגונית קורסת אל תוך עצמה ומתפרקת כי העובדים מבינים – בדרך הקשה, מאוד קשה – שמקום העבודה שלהם הוא לא בית ולא קהילה ולא משפחה: הוא מקום עבודה שנועד לספק את השאיפות ותאוות הבצע של מישהו אחר. אתה, העובד, אתה לא הלב הפועם של התאגיד: אתה בורג קטן. אתה יכול לעבוד הכי קשה וטוב בעולם, אבל בסופו של יום אלה לא האינטרסים שלך שקובעים. בסופו של יום, מי שנכנס חופשי בדלת הפתוחה תמיד של הבוסים הגדולים זה לא אתה – זה החוקר הפרטי ויועץ התקשורת. שני האנשים האלה, החוקר הפרטי ויועץ התקשורת, הם אלה המבשרים את הריקבון, את ההתפוררות. הם החצב והנחליאלי של הסתיו התאגידי.

 

ד.

מה נעשה? מה אנחנו יכולים לעשות? מטבע הדברים, לעובדים יש פחות אפשרויות מהמעבידים. לא תמיד הם – אנחנו – יכולים לשלוט על מה שההם שם למעלה עושים בחדרי החדרים של החלונות הגבוהים. לא תמיד הם – אנחנו – יכולים לבחור איפה נעבוד ועבור מי.

בעולם מושלם היינו מבקשים תעודת יושר מכל מנכ"ל ומכל בעל שליטה, אבל העולם לא מושלם, חברות וחברים. לא נעים לי לומר לכם, אבל העולם רחוק מאוד מלהיות מושלם.

כרגע, המצב הוא שהם בוחרים אותנו ולא אנחנו בוחרים אותם. הקלפים בידיהם, ועד כמה שמפתה לדמיין מאות עובדים עוברים כאיש אחד לעבוד עבור מעסיק ישר, הגון והוגן יותר, הרי שקשה לראות דבר כזה מתבצע במציאות.

זה עולם מעוות בו המעסיק יכול לבחון את העובד, לבדוק אותו, לשלוח את כתב היד שלו לבדיקה ולערוך לו מבדקים פסיכולוגיים, אבל העובד תקוע עם האישיות המסתורית והלא מפוענחת של המעביד, על מקורביו המפוקפקים בהם דנו בסוף סעיף ג'.

מה בכל זאת אנחנו יכולים לעשות? קודם כל, אנחנו מוכרחים להבין את האמת. דבר שני, אנחנו צריכים לזנוח את התרבות התאגידית המושחתת, המתפוררת והלא אישית, ולחזור אחורה, אל הבסיס, אל הנאמנויות הראשונות. יש דברים הרבה יותר חשובים מהעבודה, יש דברים הרבה יותר חשובים מלהכפיף את עצמך, נפשית, לארגון שמטרותיו זרות לך. אדם צריך לעבוד בשביל עצמו, בשביל הגאווה הפשוטה שלו, בשביל משפחתו, בשביל לקחת חופשה פעם בכמה זמן. רק ככה יוכלו העובד של תמי 4, הטכנאי של סלקום, המתכנת של  אמדוקס וכל העובדים בכל החברות שעוד ישורבבו לפרשה, לחיות עם עצמם בשלום ולא להרגיש לא נעים בגלל דבר שלא קשור אליהם כלל וכלל.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אירית  On 09/06/2005 at 23:54

    הרי כל העבירות האלה והאחרות בוצעו על ידי מישהו, ובטח לא המנכ"ל. העובד הקטן בסלקום הוא זה שמוכר לך לוקשים בטלפון. העובד הקטן של בזק בינלאומי הוא זה שמזיין אותך עם גביה בלתי חוקית של עוד איזה שבעים ש"ח ומסרב להחזיר. העובד הקטן של חברת הגבייה שוהר למשל הוא זה שפורץ אליך באישון בלילה ומוציא את הטלויזיה בגלל קנס ישן על חניה בעפולה ששכחת לשלם. אין "עובדים קטנים" יש משתפ"ים בדרגה כזו או אחרת, שאין להם ברירה. ע"ע גטו, לבדיקת הדינמיקה של הזנייה באמצעות המקל והגזר, הבגידה הקטנה והגדולה, האיום והליקוק. בקיצור, מאז משפטי נירמברג, הבורג הקטן נמצא בצרה גדולה. יש לו אחריות.

  • הסובייקטיבית  On 10/06/2005 at 1:41

    אגב, אני לא רוצה להשמיץ, אבל ניהול ידע בעיני הוא השיא של אותה "תרבות תאגידית". אני רק מקווה שיגאל חמיש לא יתלה אותי בכיכר העיר. בכל מקרה, אני לא בטוחה שאני מסכימה עם הסוף, הרי רוב העובדים, עושים זאת בשביל עצמם, הבועה התפוצצה ויחד איתה ההבנה ששירה בציבור ב-8 בערב זה לא כדי שיהיה לעובדים טוב, אלא כדי לעורר אותם לעוד כמה שעות עבודה טובות (בשביל הארגון כמובן). ובקיצור, קהילה זה נחמד, אבל כסף גם כי זה מממן את המשפחה ואת המכונת אספרסו בשביל החברים.

  • יואב  On 10/06/2005 at 8:12

    זה לא העובד.
    זה גם לא המנהל.
    ההתנהגויות הביזאריות האלו התוצאה של מערכת מסולפת של קשרי הון-שלטון-תקשורת שמעוותים כל תהליך שפוי של קבלת החלטות בחברה הנשענת על ידע כמעט חופשי.
    כל זה נשען על מערכת דפוקה לבלתי האמן של משפט.
    זהו שילוב הרסני להפליא, אבל אי אפשר לבוא בטענות למישהו מסויים. כל הניאו-פיאודליזם הזה קורה בעיקר בגלל חופש המידע הכמעט מוחלט וכתוצאה ממנו הצורך הגובר לזמן תגובה מהיר של קבלת החלטות.
    הכל צריך לקרות כל כך מהר שמה שקרה אתמול, גם אם הוא לגמרי לא צודק ולא ראוי, הופך להיות משהו מת שכבר לא מתעסקים אתו.
    הרפורמה יכולה להתחיל אך ורק במהפיכה של ממש במערכת הצדק, המשפט והחוק שלנו.
    בכוונה שמתי את הצדק והמשפט לפני החוק כי היום הסדר הוא הפוך. קודם כל החוק, גם אם הוא לגמרי לגמרי לא צודק. מערכת המשפט צמודה להגנה על חוק שבסביבה שמשתנה במהירות יכול להפוך בספיד מחוק ראוי לחוק מיושן ועקום.
    כל עוד תהליכי קבלת ההחלטות של מנכ"לים, פוליטיקאים ועיתונאים כפופים לחוקים לא ראויים, ימשיכו מעשי העוולה.

  • אירית  On 10/06/2005 at 8:28

    "זהו שילוב הרסני להפליא, אבל אי אפשר לבוא "בטענות למישהו מסויים

    זאת בדיוק הבעיה יואב. מה לעשות שבסופו של יום אפשר וצריך לבוא בטענות לכל אדם שמנצל את סמכותו לרעה, כולל טלפנית של מרכז שירות תאגידי, וכולל הפקידה שלא מודיעה למשטרה על פשעים שהיא עדה להם, ועד אחרון השרים המושחתים.

    כאשר מתחילים להשלים עם ה"אין מה לעשות" הזה, מבחינה אנושית, זה זמן לסגור את הבסטה.

    החוק הוא תוצר פשוט מאד של המערכת הפוליטית, ולא נמצא באחריות איזה גורם על מזוהה. המערכת הפוליטית זה שוב "כולם" וחוזר חלילה.

    בוא נתחיל עם אמירת אמת לגבי אחריות אישית (לאו דוקא על מנת להוציא להורג את האשמים והמודים

    ונמשיך משם.

  • ד.ט  On 10/06/2005 at 13:27

    וכיוון המחשבה נכון ובאופן אולי מפתיע, גם חריג ומקורי בימינו – לחשוב על העובדים בחברות הללו.

  • ימימה  On 10/06/2005 at 14:13

    של רשימה.

  • חייש  On 10/06/2005 at 14:43

    הינם לא יותר מאשר זבוב טורדני המזמזם ליד אוזנה של אותה חיה שעושה הי-הי-הי, ביחס למנהלים ומחזיקי המניות של תאגידי העולם המערבי. בסדר העניינים הנוכחי, בעלי ההון נמצאים בפוזיציה הרבה יותר חזקה מאשר הממשלות ובתי המשפט שאמורים לפקח ולהגביל אותם.
    מה אפשר לעשות? לשרוף את כלכלת השוק עד ליסוד, ולרקוד על אפרה. זה יקח קצת זמן.

  • אשתו  On 10/06/2005 at 21:18

    כשסרקו מחשבים של אנשים, גם ראו דברים מעבר למידע עסקי. אנשים היום עושים הכל במחשב, גולשים לחשבון הבנק, עושים חיפוש בגוגל, משתמשים במיילים. הכל היה חשוף לעיני המרגלים. גם דברים אישיים, שאינם קשורים לעבודה השוטפת נחשפו ובכך ביצעו בעצם הפרות רציניות של הפרטיות של אותם עובדים/ות.

  • יואב  On 11/06/2005 at 11:18

    אירית: נו, בטח שמעל לכל יש אחריות אישית. מי מתווכח על זה בכלל.
    אבל רק השבוע שמעתי סיפור ממשתתף בקורס נהיגה מונעת, שאני ממש לא יכול לבדוק אותו אבל נשמע לי נכון. נהג אחד נסע בכביש וראה פרה מתה על הכביש. הוא התקשר מייד למשטרה, דיווח על המפגע והמשיך לדרכו.
    מה הסוף? נהג שנסע אחריו לא נסע בזהירות, נתקל בפרה והייתה תאונה..
    מי נתבע על רשלנות? הנהג הראשון שדיווח על המיפגע כי הוא לא נשאר שם כל הלילה להזהיר את הנהגים האחרים שבאו אחריו. הוא נמצא אשם ונקנס.
    אז כאשר מפעילים אחריות אישית בתוך מערכת חוק מעוותת ודפוקה בסופו של דבר מי שמנסה לגלות אחריות אישית חוטף על הראש.
    אותו הדבר לגבי התנהגות העובדים בתוך הארגון. מי שינסה לגלות "אחריות אישית", מי שינסה להתנהג לפי קוד מוסרי בסיסי אבל המנוגד ל"תרבות הארגונית" יאכל אותה בגדול.
    בעולם שבו הביטחון הכלכלי של המשפחה עלול להיות תלוי לחלוטין ביכולת לעצום עיניים כי אני עלול להנזק קשות, אי אפשר לבוא בטענות אל העובד.
    כל התיאוריות הן יופי. אבל אם אני עלול למצוא את עצמי חסר עבודה וחסר יכולת להשתלב חזרה במעגל העבודה, אני לא בדיוק ארוץ לתקן את העולם. הניסיון מראה שמי שעושה את זה משלם מחיר כבד מאד וכולם מסביב עומדים מצקצקים בשפתיים ולא נוקפים אצבע להילחם בגועל נפש.

  • ויטו חלפון  On 15/06/2005 at 6:32

    כשאשב בפאב הערב, אני אתן ברא על התאגידים וכל החרטה של האנטי גלובליזציה, והכל במסווה של הומניות וחמלה.

    מה אני יכול לעשות? הקפיטליזם פירק את מוסד הנישואין ועכשיו בנות העיר מצויות שם לעשרה קבין של שיחה.

  • יואב  On 17/06/2005 at 8:37

    והם משלמים.אז פאק איט, אני הולך עם ויטו לפאב. תהנו מהמהפכה.

  • תמי4 טכנאי  On 05/05/2006 at 21:58

    אני טכנאי בחברה שאין שני לה במדינת ישראל
    חברה שהיא שיא התמימות והאחריות הציבורית ועושה שמניות באוויר בכדי לשפר את השרותים שהיא מספקת גם ללא תגמול מהלקוחות
    אני לא מרגיש שום בעיה להיות בחברה כמו תמי 4
    בראש מורם ובמיוחד שאין שום עובדה מוצקה אחרת
    א נ י ל א מ ר ג י ש ק ו ר ב ן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: