כמה ספרים

 

א.

אתמול סיימתי לקרוא את Extremely Loud and Incredibly Close של ג'ונתן ספרן פויר ואני די בטוח שזה היה אחד הספרים הכי יפים שקראתי בחיים שלי, אם לא היפה ביותר. ממש ככה. הספר הזה שלח לי יד לתוך הלב והפך אותי מבפנים החוצה כמו גרב. בכיתי המון כשקראתי אותו, וגם צחקתי, וגם עמדתי משתומם מול הכתיבה. זה כתוב כל כך יפה שאתה ממש מרגיש את זה מלטף אותך. וזה לא רק כתוב: יש גם צילומים, ועמודים ריקים, ועמודים עם שורה אחת, ועמודים שחורים לגמרי, ועמודים עם מספרים, ובסוף הספר יש מין סדרת צילומים שכשמדפדפים מהר זה עובר כמו סרט, אבל הפוך, וכמובן שלא מצליחים להתאפק ועושים את זה על ההתחלה, אבל רק בסוף מבינים למה, ובוכים נורא. הספר הזה. אני כבר לא יכול לחכות שיעברו כמה שנים כדי שאוכל לקרוא אותו שוב כמו בפעם הראשונה.

כמו הספר הראשון של פויר – קירבת משפחה לא נתגלתה. מה גם שהוא כותב Foer ואני Feuer – גם הספר הזה מתרחש בכמה זמנים במקביל, גם הוא מקורי ומלא מעוף, אבל אם תשאלו אותי, הוא גם הרבה יותר עמוק, ואנושי, ושלם.

 

 

 

לא מבקר ספרים אני ולא בן בנו של מבקר ספרים, אבל אם אתם יודעים לקרוא ואם אי פעם האמנתם לי, תקראו את הספר הזה. אני מתאר לעצמי שמישהו מתרגם את זה ממש ברגעים אלה, כמו שתרגמו גם את הקודם שלו, "הכל מואר", אבל אם אתם מסתדרים עם לקרוא באנגלית, אז אל תחכו ותזמינו את הספר הזה. אני קניתי אותו בכריכה קשה, וזה הכי כיף.

 

ב.

קראתי עוד כמה ספרים בזמן האחרון: את "נקודת ההונאה" של דן בראון (צופן דה וינצ'י) קראתי בנשימה עצורה. אני לא בטוח שזה ספר כל כך טוב, אבל נזקקתי לקרוא משהו בנשימה עצורה, וזה עשה את העבודה. זה בטוח הרבה יותר עוצר נשימה מ"פרנויה" של ג'וזף פיינדר, מותחן על ריגול תעשייתי בהיי-טק. לא נהניתי ממנו מי יודע מה. אבל אם כבר מדברים על מתח, הרלן קובן הרג אותי עם Gone for Good, שאני חושב שבעברית זה "הנעלמים". חתיכת ספר מתח בנזונה. קנינו גם את Just one look שלו, והוא הבא ברשימה. 

אהבתי נורא, באמת, את "אמן השיר" של אורסון סקוט קארד, הסופר האהוב עלי. מזכיר קצת את הסדרה של אנדר (סדרת חובה): עוד פעם ילד קטן עם כישרון מיוחד שגורל העולם מוטל על כתפיו. בעצם, זה לא "עוד פעם ילד", כי זה נכתב לפני אם אינני טועה. קראתי את זה פעם באנגלית, אבל היה כיף לקרוא שוב למרות זה לא הספר הכי טוב של קארד (על מהו הספר הכי טוב של קארד אני מנהל ויכוחים נוקבים מאוד עם עצמי). מה שכן, זה עשה לי חשק לקרוא שוב את "מפות במראה", אוסף סיפורים קצרים של קארד. אחלה ספר. בדרך כלל אנשים נוטים לדרג סופרי מד"ב ברשימה נפרדת. גם אני ככה. אבל לא עם קארד. הוא באמת אחד מהסופרים הכי אהובים עלי.

 

 

ג.

(זאת תוספת מאוחרת לפוסט, יום שני 16:00:) בכלל שכחתי את הספר הכי משובח שקראתי לפני הספר של פויר. "חגיגת התיש" של מריו ורגס יוסה זה ספר שאתם חייבים לקרוא. הוא כואב, הוא היסטורי, הוא קאריבי, הוא משובח באמת. ספר נהדר. כדאי מאוד.

 

ד.

הרבה יותר כיף לקרוא מלכתוב, לא ככה? לכתוב זה כל כך לא ולקרוא זה כל כך כן. 

   

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון  On 21/05/2005 at 22:18

    אז אולי נשאיל ממך את הספר…

  • באנדר  On 21/05/2005 at 23:53

    בדיוק היום סיימתי את "אומן השיר".
    האמת, לא התלהבתי. "מזכיר קצת", זה האנדר סטיטמנט (משחק מילים בגרוש) של השנה. זה ניראה כמו טיוטה שניזרקה, ונשלפה אחרי ההצלחה של אנדר.

  • גרי אפשטיין  On 22/05/2005 at 23:47

    ואני קראתי את "נקודת ההונאה" של דן בראון וממש עשיתי בדיוק מה שהוא אומר שמה וקניתי שמן טוב וניסיתי למצוא את נקודת ההונאה שלי אבל זה לא עבד.
    להגיד את האמת…גם קצת שורף.

    גרי.

  • ירון  On 30/05/2005 at 16:18

    אכן ספר יפה, למרות שאת הסופרלטיבים שלך הייתי משאיר לחלקים של אוסקר, הילד שאיבד את אביו ב-911. החלקים של הסבא והסבתא קצת מעייפים/טרחניים לפעמים. כלומר, אף אחת מהדמויות היא לא לגמרי ריאליסטית וזה חלק מהיופי של הספר, אבל מדי פעם מתחשק לך להגיד לשני הזקנים האלה רבאק, מספיק כבר עם השטויות שלכם, תפסיקו להתנהג כמו תינוקות ותתחילו להיות בני אדם

  • דרור פויר  On 01/06/2005 at 18:09

    נכון שהחלק של אוסקר הוא החלק הכי טוב בספר, אבל אותי קרע גם הסיפור של הסבא והסבתא, הוא כאב לי – כל הבדידות הזו, והעצב, והזוגיות הבלתי אפשרית. זה היה נורא עצוב. ולא התחשק לי להגיד להם שיפסיקו להתנהג כמו תינוקות, התחשק לי שתהיה להם קצת נחת לעת זקנה. זה גם עשה לי קצת לקרוא על הפצצת דרזדן וכל זה

  • עופר לנדא  On 23/06/2005 at 14:18

    עם כל אהבתי הרבה לאנדר ומעלליו, "תצפית עבר" לוקח – ובגדול.

  • תמי  On 07/08/2005 at 11:20

    בסדרה של אנדר, יותר אהבתי את קול למתים. אולי זה עניין של הגיל שבו אתה נחשף לראשונה לספר הראשון וקראתי אותו מבוגרת מדי. קול למתים הוא ספר כל כך הרבה יותר שלם ובוגר. קצת מזכיר את story of your life של טד צ'יאנג, שמומלץ בחום (ואף בלהט).
    הרלן קובן מתדרדר. הנעלמים אכן היה ספר בן זונה, את הנשי לא קראתי, ודיו חיוור הוא כבר מתחכם מדי. overkill.
    עשית לי ממש חשק לקרוא את ELaIC של הפויר ההוא. בשביל ספרים כאלה והחוויוה הרגשית שבמהלכם למדתי לקרוא… יטופל.

  • דרור פויר  On 07/08/2005 at 16:28

    תמי, יש לי סבתא יהודית פויר. לא בטוח שאת מתכוונת אליה.
    ואני מסכים בנוגע לאנדר

  • ארנון  On 26/10/2005 at 19:05

    קראתי את
    Extremely Loud and Incredibly Close
    בהמלצתך, ואני מרגיש שאני חייב לך הרבה. אני לא חושב שהייתי מגיע לספר הזה בדרך אחרת, וזו הכתיבה שלך שהזיזה לי את העכבר לאמזון. כל מילה שלך על הספר מדוייקת. תודה רבה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: