הסטנדלון ואתה

 

 

 

א.

לפני כמה שבועות עלתה הצעה – אני כבר לא זוכר מי הציע אותה, וזה גם לא באמת משנה – לאסור על התקנת סוליטר ומשחקים נוספים על מחשבים המשמשים לעבודה במשרדי ממשלה ובמגזר הציבורי בכלל. הצעות מסוג זה עולות פעם בכמה חודשים; כמו צינון עונתי, הן מגיעות בערך פעמיים שלוש בשנה. אבל שלא כמו הצינון העונתי, שלפחות מאפשר לנו להרגיש קצת מסכנים מדי פעם (זה נחמד להרגיש מסכנים, במובן המצונן, מדי פעם. לפעמים נמאס לבנאדם להרגיש בעל עוצמה כל הזמן), הרי שההצעות האלה לא משרתות שום מטרה ולא מבצעות שום תפקיד חוץ מלעלות, בדרך כלל על ידי חבר כנסת משועמם, ולהיעלם כלעומת שבאה, עד הפעם הבאה ז'תומרת.

ברור למה להצעה שכזו אין שום סיכוי להתרומם: מי הפקיד שעיניו בראשו ויחתום על תקנה שכזו? מי האיש שיעז לחתום על הוראה להסיר לאלתר את הסוליטר, הספיידר-סוליטר, שולה המוקשים וכמובן את הפריסל הוותיק והנאמן, וידו לא תרעד? אין איש כזה. לא אחד שהעבודה שלו יקרה לו.

זה לא רק בגלל הסיבה הפשוטה שאף חותם בכיר לא יהיה מוכן לוותר על המשחקים. זה בגלל שהמשחקים האלה הם כבר מזמן הרבה יותר מסתם משחקים – הם נשמת אפה של תרבות שלמה, תרבות שהייתה פה פעם, לפני עידן האינטרנט, ועדיין מסרבת להיעלם, למרות שהעולם שלה השתנה לבלי היכר.

מהרבה בחינות, הסוליטר, הספיידר-סוליטר, שולה המוקשים וכמובן הפריסל הקשיש הם מין עדר דינוזאורים משונה ששרד את המטאור, את ענן האבק, את שינויי האקלים ואת מהלך האבולוציה והוא רועה לו בנחת מתחת לבנייני הבורסה ברמת גן, מלחך ביסודיות את הערוגות של בתי הקפה היוקרתיים.

 

ב.

המשחקים האלה מזכירים לנו עידן אחר, נשכח מלב, אבל איכשהו אנחנו עדיין מתגעגעים אליו בלי לדעת למה בדיוק אנחנו מתגעגעים.

אז אני אומר לכם למה אנחנו מתגעגעים, למה אנחנו לא מוכנים או יכולים להתנתק מהמשחקים האלה, ומה התפקיד שלהם בחיינו.

אני מדבר על עידן הסטֶנדֶלוֹן (standalone. בז'רגון המקצועי: מחשב העומד בפני עצמו ומהווה יחידה עצמאית). לכו בבקשה אחורה בזיכרון, אל הימים של לפני האינטרנט, הימים של תחילת מהפכת המחשב האישי, תחילת עידן ה"חלונות", פעם, כשכל מחשב עמד בפני עצמו, לבדו. הוא, ורק הוא. יכולת להכניס דיסקט, זה נכון, אבל בעיקרון, המחשב עמד בדד.

זה היה עידן הסטֶנדֶלוֹן, אז נולדו המשחקים האלה. עוד לא היה אינטרנט, עוד לא היה איך להרוג את הזמן. היה רק פריסל, וזו היתה ההצגה הטובה בעיר.

במשחקים האלה של "חלונות", אתה יושב לבד על מחשב העומד בדד ומשחק משחק של אחד על אחד, אדם מול גורלו – רק הוא והקלפים שלו. אתה לא מתחרה מול אף אחד, כי אין אף אחד בעולם הזה, הסטנדלוני, להתחרות בו. במחשב של הימים ההם היית האדון של האחוזה, אבל גם הדייר היחידי בה.

מגבלות טכנולוגיות הן אף פעם לא רק מגבלות טכנולוגיות. הרבה פעמים הן מודלים כלכליים, הרבה פעמים הן תפישות עולם. המחשב עוצב כסטֶנדֶלוֹן (ותודו שזו אחת מהמילים שהכי כיף להגיד) על ידי אנשים שחושבים סטֶנדֶלוֹן.

ואז באה האינטרנט, והפכה הכל. זה היה המטאור שנחת על המשחקים הישנים, ואיים לכסות אותם בענן אבק.

האינטרנט הפכה על פיה את תפישת העולם הסטנדלונית. זה לא "סתם" שהמחשב יכול להתחבר למחשבים אחרים ולהיות חלק מרשת. החיבור לרשת שינה מהקצה אל הקצה את מהותו של המחשב האישי והוא מאיים לחסל לחלוטין את החיים הסטנדלונים. המעבר לשירותי דואר ואחסון מבוססי רשת (במקביל לירידה במחירי הזיכרון למחשב האישי) היא המאפיין המובהק של המגמה, וכך גם כרטיסי הזיכרון הניידים, שהולכים והופכים למחשבים אישיים בעצמם.

הרי כשיש אינטרנט – בטח בימים כאלה של חיבור מהיר וקבוע – מי צריך סוליטר? כשיש אינטרנט, וכל העולם הוא כפר גלובלי (פיכס, ביטוי מגעיל) אחד קטן ומקוון, למה לשחק לבד כשאפשר לפגוש המון אנשים ולשחק מולם. ואם לא מול אנשים, אז לפחות במשחקים גרפיקה טובה יותר. הרי המחשבים חזקים ויכולים לשאת כל משחק.

 

ג.

ועדיין, המשחקים האלה לא נעלמים. הם כאן, וכולנו משחקים בהם. הם מסרבים להיעלם, ולפעמים אף נדמה שמעמדם רק מתחזק (על עצמי אני יכול להעיד ולומר שאכן זה המצב). הם הופכים להיות מין סוג של נמל בית. משהו קבוע, לא משתנה, כמו הבית של ההורים (לא זה האמיתי, זה שבדמיון, בזכרונות הילדות), שתמיד חוזרים אליו והוא תמיד שם.

כי נכון, בכל אחד מאיתנו יש את האינטרנט, או לפחות או מהות האינטרנט: להיות מחובר, להיות חלק מרקמה אנושית אחת חיה, להיות אינטראקטיבי. זה האינטרנט, וכאלה אנחנו.

אבל בואו לא נשכח שבכל אחד מאיתנו יש גם סטנדלון, כי כל אחד מאיתנו גם רואה את עצמו כיהלום נדיר וחד פעמי, ככוכב נוצץ בשמי הלילה הארוכים, או לפחות כיחידה עצמאית שיכולה לתפקד בלי להיות חלק מחבורה או להזדקק לציוד משלים. כזה הוא הסטנלדון, וכאלה הם אנחנו.

אנחנו גם כאלה וגם כאלה, ודווקא על רקע מהפכת האינטרנט והקריאה לצאת החוצה, להתחבר, אנחנו מוצאים את עצמנו חוזרים שוב ושוב אל הספיידר-סוליטר שלנו. רוב הזמן אנחנו בכלל לא לשים לב למה אנחנו עושים את זה. אנחנו עושים את זה על מנת לספק את הצורך שלנו להיות לבד בעולם שכופה עלינו להיות ביחד.

 

ד.

אני מודה שאני משחק הרבה ספיידר-סוליטר. אבל כמעט אף פעם לא בעבודה, רק בבית (אני לא מאמין בלבזבז את הזמן שלי בעבודה, אני מעדיף לבזבז אותו בבית). לפעמים אני חושב על כל שעות הספיידר-סוליטר האלה. לאן הן נעלמו. מה רבים הדברים שיכול הייתי לעשות באותן שעות! ספרים שלמים יכול הייתי לכתוב, להשלים את הרומן הישראלי הגדול, לפרש מחדש את התנ"ך ולהמציא סוג חדש לגמרי של בטריות. אבל אני שיחקתי ספיידר-סוליטר.

הרבה פעמים אני מאשים את עצמי על השעות ההן שאבדו, לנצח, שעות שאיש לא ישיב לי אותן. איפה הייתי ומה עשיתי, אני שואל את עצמי.

אבל אז אני אומר לעצמי פחות או יותר את הדברים האמורים בסעיף ג'. מה זה "איפה הייתי ומה עשיתי?" הייתי בדיוק במקום בו הייתי צריך להיות ועשיתי בדיוק את הדבר שהייתי צריך לעשות: הייתי צריך להיות לבד, עם עצמי. הייתי צריך להיות יחידה עצמאית שיכולה לתפקד מחוץ לכל רשת. הייתי צריך לתת למחשבות לזרום ולראות אותן מתרחקות. לא להיות מחובר, לא לקבל ולא לשלוח. רק להניח את הקלפים במקום שלהם. לפתוח עוד ערמה, להוריד עוד סדרה. רק הקלפים ואני.

ואם זה נשמע כמו מדיטציה ומרגיש כמו מדיטציה, אולי זה באמת סוג של מדיטציה מסוג חדש. מדיטציה שנעשית מול המחשב, ורק שם היא יכולה להיעשות, כי רק שם היא ממלאה את התפקיד השני שלנו כבני אדם בעידן הדיגיטלי: להיות מנותקים.

בואו לא נעניש את עצמנו על כל שעות הסוליטר הארוכות. בואו ננסה לראות אותן כעוד צעד בדרך אל ההארה.

 

ה.

לסיום, אני רק רוצה להעיר שאני שחקן ספיידר-סוליטר שלא מהעולם הזה, באמת. לא ראיתם דבר כזה בחיים שלכם. לפעמים אני חושב לסגור לי אחלה דיל עם יורוספורט, שישדרו אותי משחק כמה משחקים בשידור חי מהבית, כולל פרשנים באולפן, שידורים חוזרים, הרגעים הגדולים, חידונים נושאי פרסים, משאלי SMS וכיוצא בזה. הרי אני שחקן כל כך מעולה, למה שלא אהפוך למקצוען?

אבל אז אני מבין שדבר כזה לא יכול להיות: את הספיידר-סוליטר משחקים לבד. ברגע שזה לא לבד, זה כבר לא ספיידר-סוליטר, ולכן רגעי השיא הגדולים שלי מול הקלפים יישארו נחלת חלקי, וחלקי בלבד.

 

                                                                              פורסם בגלובס, 14 באפריל 2005

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • בילי  On 14/05/2005 at 15:28

    כל משפט
    כל אבחנה
    נכונה לחלוטין.
    ואני גם מצלמת את השיאים שלי. מצלמת ושומרת.

  • עומרון  On 14/05/2005 at 15:38

    אתה מצליח לנצח עם שלוש חבילות?

  • זו ש  On 14/05/2005 at 17:00

    אולי בגלל שתקופת הסטנדלון שלי היתה עם מק, מעולם לא יצא לי לשחק את המשחקים הללו. אף לא אחד מהם, וכבר מאוחר מדי בשבילי, אני חושבת, כי הם לא מושכים אותי כיום. יחסית לשעות הרבות שבזבזתי בנחת מול המחשב, זה באמת מוזר.

  • תמי  On 14/05/2005 at 20:35

    כבר מחצית חיי, 17 שנה.
    אני מקווה שזה לא היה לשווא וששברתי שיא עולמי או משהו כזה. 86 שניות לרמת מומחה, 27 בינוני, 5 ללוח הקטן.
    לפעמים אני משחקת עד שכף יד ימין שלי נוקשה וחסרת תחושה.
    אבל נהנית מכל רגע.
    ובכל שלב בחיים, מיינסוויפר היה משל ופתח לתובנות. כשחיפשנו דירה, למשל, מספר השניות שלקח לי לסיים לוח השיק למספר אלפי הדולרים שחשבתי שנצטרך לקחת כמשכנתא.
    בתקופות אחרות, זה היה משל ללקיחת סיכונים, לחד פעמיות של החיים האמיתיים בניגוד לחיי המיינסוויפר ומה לא.

  • אלי  On 25/08/2005 at 17:38

    גם אני מכור לספיידר
    ולא מתחרט על השעות
    של אדם עם עצמו
    כמו שהבחנת בעצמך..

    לדעתי, הרייטינג שלי יהיה גבוה יותר משלך כי אני מעולה בזה (:
    והמצאתי שיטות שונות לשחק. כגון ברמה הקלה להעלות את כל הקלפים ורק אז להתחיל ובבינוני את מחציתם.

    כמה מהלכים בקשה נחשב לשיא אמיתי?

  • פיטר  On 15/10/2005 at 21:41

    הלו מה מה מה ממממממממממממממממממממממההההההההההההההה מה מה השית הזה לא מצליחים להוריד ואפילו קקקקקקקקקקקקקקקקקטוב מלאה שטויות במקום לשחק ולהוריד ולהגיע לעניין

  • ציון  On 20/02/2006 at 17:21

    האם אפשר להוריד את הסוליטר הזה ?

  • דניאל  On 09/09/2006 at 2:01

    השיא שלי זה ספיידר ברמה קלה
    ב92 מהלכים
    מישהו שבר אותו ?

  • מיה  On 09/09/2006 at 2:05

    אחי לספיידר,
    אני מהמכורים שכבר לא מנסים לסיים משחק, אלא לשבור שיא של מהלכים.
    השעמום, לעתים, עולה על כל דמיון.

    לנצח יחיו הזיקוקים בסוף, שמקומם הנהדר שמור לעד.
    הן עולות הרבה מעל הקלפים שמשתלטים על המסך בסוליטייר הרגיל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: