היתוש ומלחמת המעמדות

טור החזרה מחופשה שלי, שפורסם השבוע (10 במאי, 2005) בגלובס. תוכלו למצוא בו הדים, מה שנקרא, לפוסט החזרה מחופשה שהעליתי פה. אבל זה מה שיפה בהדים, לא? שהם מהדהדים. כי ההדהוד – שכולו מפגש עם קיר, התנפצות, איבוד, מציאה מחדש, ונסיון נואש לחזור – משנה את הכל/הקול. וחוץ מזה, אומרים שמתוך שלא לשמה בא לשמה, כך שאם אפרסם פה חומרים, אולי אחזור לכתוב פה יותר.

על כל פנים, קבלו:

 

 

א.

חופשתי השנתית הסתיימה, ועכשיו – אחרי חודש בטבע, במזג אוויר הטרופי של הג'ונגלים והאוקיינוסים של קוסטה ריקה – אני שוב כאן, חוזר לשגרה כמו שאומרים, מנסה למצוא בה איזשהו קסם. ולא שאין בה קסם, בשגרה, יש בה לא מעט, אבל אני מעדיף את הקסם של הלא-שגרה, או אולי יותר נכון: את הקסם של השגרה הלא שגרתית.

והכי אני מעדיף את הקסם של שלושה פריטי לבוש – בגד ים, גופיה וקפקפים. הקסם של להרגיש קל. עכשיו אני מרגיש די חנוק עם כל הטקסטיל והציוד שאני עוטה על עצמי: מכנסיים, חולצה, חגורה, גרביים, נעליים, תחתונים, ארנק, סלולרי, מפתחות, שלא לדבר על תיק מלא בניירות שאת רובם לא קראתי ולא אקרא עוד לעולם. אני מרגיש כבד כמו חייל וחנוט כמו מומיה. כמה קונפקציה! כי אתה זה לא רק מה שאתה אוכל, אתה זה גם – ויש שיגידו בעיקר – מה שאתה לובש. זה די נכון שהבגדים עושים את האדם, אבל הם לא רק עושים אותו, הם גם כובלים אותו ואת רוחו לאדמה, כמו משקולת, שלא יעוף לשמיים; הם מכסים אותו, מסתירים אותו מהשמש. אני מפיק תענוג עז מלבהות בכפות הרגליים שלי: הן שזופות, אין עליהן ולו פס. אני מפיק דכדוך קל מהמחשבה שהשיזוף הזה דוהה, כמו תחושת החופש שאין כמוה בתחושות. החזרה לשגרה – ואני לא מקטר, היה גדול ונחמד לחזור – מחייבת, מן הסתם, אכסון וארגון מחדש של תחושת החופש, או אולי יותר נכון: החזרה לשגרה מחייבת את הבנאדם (ולא רק את הבנאדם הספציפי הזה שאני קורא לו אני ואתם קוראים לו אתה) להמיר תחושה בזיכרון. להגיד 'איזה כיף היה לי' במקום 'איזה כיף לי'.

 

ב.

ובכל זאת, כאמור, גם קצת כיף לחזור, כי מכל המיטות שבעולם אין כמו המיטה שלי, מכל המקלחות שבעולם אין כמו המקלחת שלי, מכל המדרגות שבעולם אין כמו המדרגות לבית שלי, מכל המפתחות בעולם אין כמו המפתח של המנעול של האופניים שלי, ומכל הלחויות שבעולם אין כמו הלחות של העיר שלי. קחו ממני הכל, אבל השאירו לי את הזיעה של תל אביב, זיעת הרחובות המוכרים, המטונפים, הזרועים צואת כלבים. כי באמת אין כמו בבית, ועד כמה שזה יישמע מוזר, גם הכתמים האלה בבית השחי והטיפות הנושרות במורד הגב – גם זה הבית.

מחלון חדר העבודה שלי הכל נראה פחות או יותר אותו הדבר. השכנה ממול שתלה פרחים חדשים באדנית שלה. אין לי מושג איזה פרחים אלה, אבל אני לא טורח ללמוד: כמו שאני מכיר אותה, הם ינבלו תוך שבועיים, האישה הזו היא הרוצחת הסדרתית של עולם הצומח. פרחים מפלסטיק נובלים אצלה. עם כישורים כאלה, אני תוהה איך לא ממנים אותה למנכ"ל משרד החקלאות.

אצל השכנים מהקומה מתחתיה המטבח מצוי באותו בלגן שהיה שם גם לפני חודש, ולמרות שאני לא מאלה המחזיקים בדעה, או באשליה, הפילוסופית שאנחנו יוצרים את העולם החיצוני בעצם העובדה שאנחנו מביטים בו, הרי שהמטבח הזה הניבט אלי מחלון חדר העבודה מאיים לסתור את התיאוריה הזו. נדמה שהוא קיים רק מתוקף העובדה שאני מביט בו.

ואת זה אני לא יכול לומר על כמה מהמקומות היפים שחזרתי מהם. אני לא אדם נוטר טינה, אבל הידיעה שבמקומות שהייתי בהם והיה לי סבבה ממשיך להיות סבבה גם בלעדי, הידיעה הזו צורבת בי, ומתאזנת רק עם הידיעה שגם במקומות המשעממים ממשיך להיות משעמם גם בלעדי. וגם זה מה שיפה בטיול; שלא כל המקומות סבבה. יש מקומות סתם, מקומות שעברת בהם ושכחת. כפרים סתמיים ושכוחי אל ששהית בהם לילה אחד וארוחות בוקר לא טעימות – גם אלה שם, קיימים בעולם. יש בזה משהו מנחם, לא?

 

ג.

אומרים שמכל טיול – את ההבדל בין חופשה לטיול אני מעריך בשבועיים ימים פלוס מינוס – אתה חוזר עם סוג של הארה סלאש תובנה. התובנה, או יותר נכון ההתבוננות, של הטיול הזה הוקדשה רובה ככולה לחיות, ולחרקים בפרט.

את רוב הטיול העברנו בג'ונגלים, בין מאות מיליונים של חרקים. היצורים הקטנים האלה, בעלי שש רגליים, המיישבים את כדור הארץ למעלה משלוש מאות מיליון שנה. הם היו פה לפני הדינוזאורים, והם יישארו פה גם אחרינו. ולעזאזל – יש המון מהם! על כל קילו של בשר אנושי, קראתי באיזה מגזין, יש משהו כמו טון וחצי של חרקים. הרבה יותר ממיליון נמלים על כל בנאדם, בנאדם! יש מיליארד מיליארדים של חרקים על כדור הארץ שלנו: 1,000,000,000,000,000,000. בכלל לא מעט. ואלה רק הזבובים, הצרצרים, היתושים, החיפושיות, הפרפרים, הדבורים והג'וקים. עוד לא התחלתי לדבר על הלטאות, הצפרדעים, הנחשים, הזחלים, היונקים, הציפורים, העקרבים, הסרטנים (ואלה רק הדברים הנמצאים על היבשה) – כל הדברים הקטנים האלה שמכריזים עליך – חייך ורכושך – מלחמת חורמה מהרגע שדרכה רגליך בנחלתם.

פעם נגעלתי מהם, לא עוד. מספר חוויות מחרידות שעברתי בטיוליי הלא רבים גמלו אותי מהגועל: פליתי ג'וקים מעופפים ענקיים שהסתבכו לי בתלתלים בהודו, מצאתי עקרבים בנעליים, התעוררתי מכוסה מכף רגל ועד ראש באלפי נמלים (כולל באף ובאוזניים) במיטה מעופשת באפריקה יש עוד, אני פשוט לא רוצה לאבד אתכם. כך איבדתי את תחושת הגועל והחלפתי אותה בסוג של הערצה. טוב, אולי לא הערצה, אבל בהחלט סוג של חיבה.

זה היה חודש שכולו חרקים, עקיצות, נשיכות.

ב"מאה שנים של בדידות" (שהקריאה החוזרת בו, אחרי למעלה מחמש עשרה שנה, הייתה תענוג צרוף) אומרת אחת מהדמויות של גבריאל גרסייה מארקס שלצד התכונות המוכרות של האדם, יצר המין, תאוות השלטון וכד', צריך להוסיף עוד תכונה מרכזית אחת: השנאה והפחד מג'וקים.

אמת. כי אנחנו, בני האדם, מיעוט מבוטל בפלנטה הנפלאה הזו. מבוטל, אבל מה – נורא אלים. מלחמה נטושה בינינו לבין החרקים והחיות הקטנות, ולא בכדי: חלק מזה הוא הגנה עצמית פשוטה, זה ברור (יותר אנשים מתים מיתושים ודבורים מאשר ממלחמות, חרקים מכלים בערך 20% מהתפוקה החקלאית בעולם). נסו להשאיר אוכל פתוח או לישון בלי כילה.

אבל חלק לא מבוטל מהקרב הזה הוא לא יותר מפחד, שנאה ודעה קדומה. הם מגעילים אותנו, הם קטנים כאלה, חסרי נימוס כאלה, הם זוחלים על כל דבר ואוכלים כל דבר. פיכס.

 

ד.

דו קיום? אין שום מצב לדו קיום. בטווח הארוך, זה או הם או אנחנו. וכמו שזה נראה כרגע – זה הם. נכון, אנחנו נותנים חתיכת פייט, כבר דחקנו אותם לפינות החשוכות של העולם, לחלקים החשוכים של היממה (ככה, על פי מארקס, הצלחנו לשלב בין שניים מהבולטים שבפחדים האנושיים: הפחד מהחושך והפחד מג'וקים), אנחנו מרססים אותם, מייבשים להם את מקורות המזון, הורסים להם את הבתים ודורכים להם על הראש (יש כאלה שמשתמשים בעיתון, וכאן – בנייר העיתון – נפגשים הדגים המתים והג'וקים המעוכים).

אבל אם תשאלו אותי, ולא רק אותי: זה הכל קרב מאסף. בסוף, מי שיישאר פה זה הם, לא אנחנו. אנחנו רק אורחים לרגע, הביטו סביב, זו לא המסיבה שלנו.

אבל גם כאן, במלחמה בחיות הקטנות והמופלאות האלה, מתגלה האופי המחורבן של בני האדם. שימו לב, חברים: במלחמה הניטשת מול החרקים הקרבנו להם קורבן, או נטשנו לחסדיהם אם תרצו, את החלק העני של העולם. את מה שאנו מכנים העולם השלישי והעולם השני רק על מנת לשכוח ולהדחיק שגם שם יש אנשים כמונו בדיוק. פה בתל אביב, וגם בניו יורק, שם שהיתי כמה ימים בדרך חזרה, יש נמלים וג'וקים ויתושים וכל זה, אבל מי שבאמת מת מהם – מי שבאמת סובל מהיצורים האלה, לא סתם נגעל מהם – אלה התושבים היותר עניים של העולם. אותנו הם סתם דוחים, אותם הם קוטלים. ככה זה בעולם, וכך מתגלה – גם כאן, כמו באינסוף שטחים אחרים – המלחמה הנצחית בין המעמדות. העשיר נוסע לחלק העני של העולם, מורח את עצמו בקרם נגד יתושים, מרסס נגד נמלים, ישן עם כילה, חוזר הביתה, ומשאיר את העני למות.

כן, כמה כיף לחזור לשגרה.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שאולי  On 13/05/2005 at 11:34

    ראיתי אתמול את הסרט על "החבר הכי טוב שלי". תרגום כמובן. זהו סרטו של וורנר הרצוג על קלאוס קינסקי. הסרט אינו מופת. אם כי אי אפשר להפסיק לצפות בו.

    הוא מדבר הרבה על ג'ונגל ועל מה שיש שם ועל סרטיו בפרו ועל היחסים עם המופרע קינסקי. אחד הדברים היפים שנאמרו שם הוא שהציפורים בג'ונגל בכלל לא שרות הן זועקות וצורחות מאימה. יש שם עוד הרבה תובנות חכמות שמצטלמות עם ג'ונגל.

    אולי כדי שתראה את הסרט הזה. אולי כדאי שתראה את פיצקרלדו. ואת הדוקומנטרי על איך עשו אותו. ואולי תראה את קוברה ורדה. ואולי את אגירה זעם האלים. ואם ראית. זה יחזיר אותך לג'ונגל אבל עם תובנות קצת אחרות.

  • מישה  On 24/06/2005 at 20:31

    עם ניו יורק
    גם תל אביב וגם ניו יורק זה העולם המערבי
    מצחיק

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: