הפויר הזה הוא כמו בומרנג

א.

חזרתי. חודש בקוסטה ריקה. עבר מהר, לא? האמת, חזרתי כבר לפני כמעט שבוע, ביום שישי האחרון, אבל איכשהו לא רצתי מיד למחשב.

מקום יפה הקוסטה ריקה הזה, מלא בטבע מכל הסוגים. ג'ונגלים, יערות גשם, נהרות, הרים, אוקיינוסים שניים – הפסיפי למטה, הים הקאריבי, שהוא חלק מהאטלנטי, למעלה – חיות לרוב, מכל הגדלים, הרי געש. מה שתרצו. בימים הקרובים אהיה יותר ספציפי בזיכרונות, והזיכרונות השנה, לצערי יהיו מילוליים בלבד. בסוף המחצית הראשונה של הטיול הלך הכרטיס זיכרון, בסוף המחצית השני איבדנו את המצלמה, למרות שאני מעדיף לחשוב שגנבו לנו אותה. אני לא אחד שמאבד דברים. אחד מגיבורי הילדות שלי היה הילד אֶמיל, והסצינה ברכבת בה הוא שומר על כל המזוודות וסופר אותן שוב ושוב נטמעה בי כל כך עמוק עד שהפכה לזיכרון ילדות אישי לגמרי. בקיצור, אני לא מאבד דברים. בעצם, זה לא ממש מדויק. בבית, אני מאבד מלא דברים. מחביא ואחר כך שוכח, או סתם שוכח. אבל כשיוצאים למסע חלה בי טרנספורמציה לא פחות ממוחלטת, ואני הופך אֶמיל. כלב שמירה על שתי רגליים. אצלי, דברים לא הולכים לאיבוד. כך שהמצלמה שלי נגנבה, לא אבדה.

ב.

איך לחזור? קצת נחמד, קצת משונה, קצת משמח, קצת מדכא. כמו תמיד. יותר מהכל, אני בתחושה מתמדת שיש עלי יותר מדי בגדים. יותר מדי טקסטיל, יותר מדי קונפקציה, יותר מדי שמות של אנשים אחרים ושל חברות רשומות לי על הגוף. נעליים, גרביים, תחתונים, מכנסיים, חולצה. לכל פריט יש שם, ולפעמים אני מרגיש שבתוך כל זה אני הופך לסתם עוד שם ברשימת השמות האלה. כשאתה עם כפכפי אצבע ובגד ים, קל לך יותר להתבלט בעיני עצמך, להיראות בפני עצמך כמו שאתה באמת, וככה גם לראות את העולם (הפנימי) ולחוות אותו.

כשאתה לבוש פחות, יש יותר ממך בחוץ, בעולם. כל הבגדים האלה הם קצת כמו שקית ניילון על התודעה; הם חוסמים חלק מהעולם. הרבה חוויות מתנפצות על מכנסי הג'ינס כמו גלים על סלע, ובגלל זה – אם ניכנס רגע לתחום הפילוסופיה של האופנה, האהוב עלי – ככל שאתה יותר צעיר, אתה יותר אוהב ג'ינסים משופשפים: הם גורמים לך לראות את עצמך כבעל ניסיון. כמו אחד שעבר משהו בחיים שלו. וכמה רעה תעשיית האופנה שמשפשפת עבורך את הג'ינסים שלך, גוזלת ממך את הזכות לשפשוף. אבל הרצון לשפשוף – או הארכיטיפ של הרצון להשתפשף – נמצא שם, בבסיס.

המבוגרים והמכובדים יותר שביננו, עוברים לבדים אחרים, שלא משתפשפים. ככל שאתה עולה בסולם החברתי, אתה משתפשף פחות. ובגלל זה העשירים הם הכי אטומים: כי כל הזמן הם לובשים בגדים חדשים.

ג.

כך שהיו לי כמה הֶאָרות. בשבילי, הארות הן כמו מזכרות. הפעם, הן היו רובן סביב העניין הזה של הג'ונגל, של החיים שלא נפסקים לרגע, על מקומו של האדם בטבע, על המלחמה שהוא מנהל נגדו, על היתוש, על הפרפר, על התנין. פשוט צללתי עם כרישים, אתם מבינים? וראיתי דולפינים, והייתי בתוך יערות הגשם, ונעקצתי וננשכתי על ידי אלפי חרקים. והיו תוכים ענקיים וצבעוניים, והיו קופים ואיגואנות ועצלנים. וגם לראות הר געש מתפרץ בלילה, אחיות ואחים, זה לא דבר של מה בכך.

האלוהים שלנו, המוטבע בנו – ולכן כל תפיסת עולמנו – היא מדברית באופיה. כל הבולשיט הזה של "כי האדם הוא עץ השדה". איזה חרטא! האדם הוא לא עץ השדה, העומד בדד. האדם הוא עץ בג'ונגל. סבוך בעצים אחרים, מכל הסוגים והמינים, עד שאי אפשר לדעת איפה מתחיל עץ א' או נגמר עץ ג', מהשורשים עד הצמרת הוא קשור לכולם וכולם אליו. ועליו צומחים סחלבים נהדרים, אבל גם פטריות טפילות, ועדר טרמיטים מנסה לאכול אותו מבפנים, ופרפרים, וקופים, וציפורים אוכלים מפריו ושבעים מטובו, ולא תמיד ראשו השמימה, כי בג'ונגל יש עצים יותר גבוהים, אבל לפעמים, כשבאה רוח טובה, נגלים בפניו השמיים, וזה רגע יפה בשבילו. ויודעים מה עוד למדתי? שבג'ונגל השורשים של העצים לא הולכים עמוק, הם לא יורדים הרבה מעבר לפני השטח, אבל יש המון מהם, והם מסתעפים והולכים. עץ השדה העומד בדד שולח שורשים מעטים, אבל עמוקים. 

זה לא הרבה, אני יודע, אבל זה משהו, ולראות את זה קורה כל הזמן, עושה לי פילוסופיית-ג'ונגל. כמו שמהודו חזרתי עם פילוסופיית-הר, מאפריקה עם פילוסופיית-אדם, מליסבון עם פילוסופיית-פסואה ומניו יורק עם פילוסופיית בטון וזכוכית. כך שעכשיו אני ג'ונגל במחשבה שלי. אני יונגיאני טרופי. בפראפרזה על חז"ל אומר: מכל המקומות בהם ביקרתי, השכלתי. כי אין דרך אחרת להסתכל על זה, ושיזדיין קאנט, שלא יצא מהבית אף פעם: כמה שאתה רואה יותר מהעולם, אתה מבין אותו יותר. ולחשוב כמה קצת מהעולם ראיתי! כמה קצת אני מבין! עוד לא ראיתי פיורד, עוד לא פסעתי בכיכר האדומה, עוד לא תעיתי במדבר סהרה, עוד לא ישבתי עם אבורג'ינים, עוד לא הייתי בלאס וגאס, עוד לא הייתי בפאקינג לונדון!. כמה קצת אני מבין! כמה גדול הוא העולם! וכמה לא תמיד נכון הוא המשפט "אני בגודל של מה שאני רואה", שאמר קאיירו. קאיירו חי בגבעות. בג'ונגל הוא לא היה אומר דבר כזה. במזג אוויר טרופי זה לא כל כך "מה" אתה רואה. מה שהכי הרשים אותי זה החיים השוצפים של ה"מה" הזה שראיתי.

אבל בסוף אין מה לעשות. הפילוסופיה של האדם היא תבנית נוף מולדתו. כל השאר, קצפת. פרפראות של מחשבה. רק המעטים והמשובחים יכולים לחשוב אחרת במקום אחר. הפילוסוף האמיתי חייב להיות סוכן נוסע, הוא חייב לדפוק על כמה שיותר דלתות בכמה שיותר מקומות. הפילוסוף האמיתי לא יכול להיות דייל, כי דיילים רואים הכל מלמעלה ובתוכם הם שונאים אנשים. הפילוסוף האמיתי חייב להיות סוכן נוסע, והסמוראים של האלף השלישי הם התרמילאים. ובכל מקום אליו הם מגיעים, הם שומעים בוב מארלי, כי בוב מארלי הוא גדול. 

ד.

ברוך הבא, דרור. התגעגענו אליך.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אביבה  On 11/05/2005 at 16:10

    תקרא לי כשיוצאים לכיוון הפיורדים.

  • #  On 11/05/2005 at 17:48

    אתה יותר טוב תלך עם כל המותגים עליך, זה שומר עלינו מעלובים שכמוך. זה בסדר אני רגועה, תכף יצוצו הקוראים והקוראות שיגנו על הכלום שלך, זה שלהם גם, רק הם לא עושים מזה כסף.

  • נמרוד ברנע  On 12/05/2005 at 1:12

    אני זוכר שפעם כתבת משפט כמו: "כל תיירות היא גם תיירות פנימית", המשפט הזה כ"כ נכון שפעם אפילו השתמשתי פה כדי לתאר את מה שחוויתי כשחזרתי מטוסקנה בשיחה עם הפסיכולוג שלי (או, הפתיחות של השתויים בערב יום העצמאות). אני לא ידוע לגבי פילוסופית-הר או פילוסופית-בטון, אבל התיירות הפנימית הזאת, ההתנתקות המוחלטת והזריקה לתוך מציאות חדשה עם כל המשתמע מכך – תופסת אותך בעצבי עמוד השדרה ומחברת אותך מחדש, בזווית קצת אחרת.

    אבל לונדון?
    זה באמת חור בהשכלה
    אפילו החבר'ה מהטירונות שלי ביקרו בלונדון

  • אבילון  On 12/05/2005 at 3:51

    אגוסטין כיוון לדעתך
    The World is a book, and those who do not travel read only a page.
    Saint Augustine
    ואתה, אם תרצה לקרוא את הדף של לונדון, תוכל להתארח אצלנו בצפון-מזרח המתעורר של העיר. רצוי לפני שאשתי יולדת.
    אביאל

    אחרי שאגוסטין טייל קצת וראה שרוטים שבכלל לא זוכרים באיזה ארץ הם בכלל הוא הפיק את זה
    People travel to wonder at the height of the mountains, at the huge waves of the seas, at the long course of the rivers, at the vast compass of the ocean, at the circular motion of the stars, and yet they pass by themselves without wondering.
    Saint Augustine

  • עמי  On 12/05/2005 at 9:35

    לדרור, ברוך הבא..
    אבילון אתה יכול לתת את המיקום המדוייק של הקטע הזה: …People travel to wonder

  • אורן  On 12/05/2005 at 19:41

    אני אין לי פילוסופית אנשים למרות שהייתי באפריקה.
    גם אין לי פילוסופית מתכת וזכוכית ניו-יורקית (דולי דווקא פילוסופית אנשים מניו-יורק).
    גם לא פלוסופית הר או ג'ונגל.
    גם מהפיורדים חזרתי רק עם פילוסופיית למינגים.

    אני – רק פילוסופיה בגרוש יש לי. בכמויות. אבל מי אבל שהיא פחות טובה מזו של קאנט (שיזדיין!)

    ברוך הבא דרור.

  • ליאור גולגר  On 14/05/2005 at 7:53

    אי-שם בספר אי-הנחת גם פסואה אומר שאין לו צורך לצאת מהבית כדי לתור את העולם (ולא בגלל האינטרנט המהיר). מצד שני, לך תזכור איזה הטרונים אמר את זה ועד כמה זה בכלל משקף את דעתו של פסואה.

    אבל העולם הפנימי מזמר אחרת לגמרי כשבהונות רגליך מציצות מתוך מימי התכלת של פיורד נורבגי טוב.

    ברוך השב!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: