מין יום ראשון בערב שכזה

 

א.

איפה אני? אני פה, באותו מקום, עושה את אותם הדברים פחות או יותר. אולי חוץ מלכתוב בבלוג, שזה דבר שאני לא כל כך עושה בזמן האחרון. מצחיק איך לפעמים זה חסר ולפעמים פשוט אין צורך.

החיים? החיים יפים. היום הכירו בקיומי בשווארמה בה אני אוכל לא מעט כבר כמה שנים ברציפות (תמיד קושר את הכלבה באותו מקום, תמיד מזמין אותו דבר). ככה, בפתאומית, אחרי שנים של התעלמות, פשוט נתנו לי את מה שאני תמיד מבקש עוד לפני שביקשתי אותו, ואף קראו לי סָאחבִּי. זה היה לא פחות ממרגש; ישבתי לי שם עם המנה שלי, והחמוצים, והמיץ אשכוליות, והרגשתי שייך.

מי יודע? בקצב הזה, תוך שבע שמונה שנים הם יתחילו לשתף אותי בשיחות הכדורגל האינסופיות שהם תמיד שקועים בהן בזמן שאני מחכה כמו טמבל שמישהו יתייחס אלי וימזוג לי קצת שווארמה לתוך הפיתה.

 

ב.

לא מדובר באירוע חריג. זה כבר כמה זמן שאני מרגיש איך אני הופך להיות חלק בלתי נפרד מהשכונה שלי. אתם צריכים לראות אותי יוצא מהבית, תאמינו לי, לכולם אני אומר שלום: לדוורית, למנקה, לגננים, לאישה שמאכילה ת'חתולים, לשליח של הסופר, למוכרים בפיצוציות, למלצריות בבתי הקפה, לבעלי הכלבים, לכלבים. מגבעת רחבת תיתורת לראשי ואקדוח למותניי, ואני השריף המושלם.

זה לא דבר קטן, להרגיש בבית, ובזמן האחרון אני מרגיש בבית באופן מיוחד (בסוף השבוע הרגשתי בבית בכל מקום בו דרכו רגלי. זו הייתה תחושה טובה), גם כי עכשיו, בעת כתיבת וגו', אני בבית והשמיים באפור, אבל גם כי מחר אנחנו נוסעים לחופש. חודש. אולי זאת הדרך שלי להודיע לעצמי עד כמה אני שמח לנסוע, ואולי זו הדרך שלי להודיע לכם שבחודש הקרוב לא יהיו עדכונים.

 

ב.1.

האמינו לי, אחיות ואחים, שהרעיון לקחת לפטופ ולכתוב פוסטים מהחופשה, להעלות צילומים וכל זה, אפילו לא עלה בדעתי. רעיון כזה אפילו לא חצה אותה ממרחק, כמו שלפעמים שומעים בלילה אופנועים על אבן גבירול.

 

ג.

כבר לא מעט זמן שאנחנו בלי טלוויזיה. לפני כמה ימים הייתי אצל חברים וראיתי את הפרסומת על האישה שמסתובבת יום שלם עם פטרייה וגינלית מקסימה שהולכת וגדלה במהלך היום.

מה אומר לכם, חברים יקרים, בזמני לא היו כאלה דברים בטלוויזיה.

אני כבר לא יכול לחכות לפעם הבאה שיזדמן לי לראות טלוויזיה, אולי תעלה כבר הפרסומת הבאה בסדרה: בחור מסתובב עם טחורים חמודים, הם יושבים לידו בג'יפ בדרך לעבודה, גדלים כשהוא משתתף בישיבה חשובה, תופסים עוד קצת נפח כשהוא יושב עם החבר'ה בפאב או משחק כדורסל בפארק, הטחורים שוכבים לצדו על הכר כשהוא מתנה אהבים עם אשתו. עד שהוא בא אל הרוקח ומניח על הדוכן טחור ענק וחביב, ומיד אחר כך רואים אותו יושב על אסלה בסבבה, קורא עיתון ומחייך.

אני רוצה פרסומות עם ילדים שיש להם פטריות צוחקות באצבעות של הרגליים, ילדות עם הרפס ידידותי על השפתיים, אני רוצה זקנים מרטיבים בחיתולים מחייכים וזקנות עם פצעי לחץ שיודעים לשיר באידיש! ואני רוצה שלכולם יהיה סבבה בסוף הסרט הקצר בן שלושים השניות!

ארורים יהיו כל הפרסומאים האלה.

 

ד.

אני גם קורא הרבה. קראתי את "על החלום" של פרויד ואת "דת ופילוסופיה" של יונג, מה שמשך אותי עמוק אל תוך הרשת לקריאה נוספת של קרל גוסטב הקשיש. מה אומר לכם? ביונג מצאתי חבר. אני מתחבר אליו כמו שלא התחברתי הרבה זמן להוגה. מעכשיו אני מבקש להתייחס אלי (גם) כאל יונגיאני. אם אתם בענייני הסיפור הקצר אל תרשו לעצמכם להחמיץ את "עשרה אינדיאנים קטנים" של שרמן אלקסי. ספר פשוט מצוין.

יאללה, שיהיה חודש טוב ופסח שמח.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • תרצה הכטר  On 03/04/2005 at 21:27

    שני הקטעים האחרונים בעיקר.
    פרסומת הפטריה השיגה הרבה מעבר למצופה ואם זה עוד גורם לאסוציאציות נוספות, הם צריכים לתגמל את יוצר הפרסומת של הפטריה.
    לגבי יונג – כן הוא מדבר על החלק הכאוטי של הנפש ועל הצורך להתחבר אליו מדי פעם.
    כל טוב שיהיה לך ושתמשיך לזרום עם רעיונות לכל הכיוונים.

  • אילן  On 03/04/2005 at 21:27

    שרצה בזמן האחרון:

    שומעים אשה גונחת גונחת (אשתי שאלה אותי מה אני רואה…)
    רואים אותה מרוקנת מכונית
    אחר כך מכניסה מצרכים של סופר
    ואז הקריין אומר משהו כמו: אתה לא יודע כמה שווה הכסף שלך.
    קודם כל אישה בשביל הגניחות, אבל הכסף של הגבר.

    איך אמרה פעם ציפורה -בהצלחה עם היונגיאני.

  • דוד שליט  On 03/04/2005 at 21:40

    חודש טוב והתגשמות כל שאיפותיך. להתראות, איש

  • ימימה  On 03/04/2005 at 22:13

    ואני מאחלת לך להתחבר לפטריות ידידותיות יותר בחופש.
    אם תהיה באזור של פטריות ידידותיות, כמובן. אחרת זה עלול להיות מסוכן.

    ויונג? בחירה נאה ביותר. הטובה ביותר שיש בעולם הזה, ללא ספק.

  • אהרון חבר  On 03/04/2005 at 22:17

    +-מה אני אגיד לך? אני אוהב את הכתיבה שלך. תבלה בנעימים ותחזור לכתוב.

  • אלעד  On 03/04/2005 at 22:20

    למזוג שווארמה לתוך הפיתה שלך.

    מה ההבדל בין הווגינלי ליחס הזה לבע"ח מתים?

    הנה פרסומת בשבילך –

    גבר נוסע במשאית. שמח. נעים. מוזיקת קאנטרי. מחליף תחנות. הופ. פאנצ'ר. קר בחוץ. הוא לובש מעיל. כובע. חוכך ידיים. קופץ החוצה. ארגז כלים. רעשים של מתכת על הרצפה. מחליף גלגל. הידיים שלו מלאות בגריז שחור. נוצה יורדת לאטה ונדבקת לו לכף היד. הוא מנסה להסירה. היא נדבקת ליד השנייה.

    TILT – UP – ערימה של תרנגולות בארגזים רועדות מקור. ואחת מחוצה עם ראש שמוט.

    כיתוב: אל תשאל מה היא רוצה – תן לה בנוצה.

    פייד טו ווייט – שווארמה מסתובבת על שיפוד באמצע החנות. והילדים מסביב מסתכלים כמו על קרוסלה.

    אגב, ראית כבר "מכתב לג'יין" של גודאר?

  • ד.ביל  On 04/04/2005 at 9:56

    אתה לא הולך להיות עם המשפחה בליל הסדר?!

    הלוואי עלי…

  • נאיבי  On 04/04/2005 at 16:27

    סעו לשלום וחזרו בשלום.

  • עודד  On 04/04/2005 at 20:29

    אחרי שעברתי לדירה השניה שלי בת"א, יצא לי איזה יום לבקר חבר באותה שכונה. ישבנו בבית הקפה השכונתי, שבמשך כשנה היה המקום הדי-קבוע שלי. באיזשהו שלב בעל הבית ניגש לשולחן ואמר, "הרבה זמן לא היית פה, הא?".

    זאת היתה הפעם הראשונה שזיהו אותי כלקוח קבוע במקום כלשהו. עד היום אני מתרגש.

  • NY260  On 07/04/2005 at 21:39

    Have a nice vacation, my man.
    I live abroad and thus had not the pleasure of watching the discussting commercial you are discribing. Lucky me…
    I have a stupid question: what's the address of your Blog? Thanks and sorry if it's so obvious…

  • NY212  On 09/04/2005 at 8:57

    What do you mean “what’s the address of your Blog?”
    You’re in it… How did you get here if you don't know the address?

    By the way – the commercials aired on our T.V. are not much better than the ones shown in Israel. Wouldn’t you agree?

  • cutluv  On 11/04/2005 at 13:27

    הי אני חייבת להיות כנה ולהגיד שזו פעם ראשונה שאני נכנסת לקרוא בלוג של משהו שאני לא מכירה .
    אז קודם כול הייה מאוד מעניין לקרוא את הדברים
    שכתבת זה ממש מגניב שהצלחת אפילו לגרום לי לחייך
    🙂
    תודה
    ואכן "עשרה אינדיאנים קטנים" אחלה ספר

  • cutluv  On 11/04/2005 at 13:27

    הי אני חייבת להיות כנה ולהגיד שזו פעם ראשונה שאני נכנסת לקרוא בלוג של משהו שאני לא מכירה .
    אז קודם כול הייה מאוד מעניין לקרוא את הדברים
    שכתבת זה ממש מגניב שהצלחת אפילו לגרום לי לחייך
    🙂
    תודה
    ואכן "עשרה אינדיאנים קטנים" אחלה ספר

  • cutluv  On 11/04/2005 at 13:27

    הי אני חייבת להיות כנה ולהגיד שזו פעם ראשונה שאני נכנסת לקרוא בלוג של משהו שאני לא מכירה .
    אז קודם כול הייה מאוד מעניין לקרוא את הדברים
    שכתבת זה ממש מגניב שהצלחת אפילו לגרום לי לחייך
    🙂
    תודה
    ואכן "עשרה אינדיאנים קטנים" אחלה ספר

  • cutluv  On 11/04/2005 at 13:28

    אופססססססססס סליחה לא יודעת למה זה נשלח שלוש פעמים.

  • מריאואנה  On 07/05/2005 at 16:02

    (ועל אף הזהות הגמישה שלך תרשה לי לפקפק בעובדה שסבלת), היית מבין כמה הפרסומת הזאת קולעת. פטריה כזאת היא משהו שהולך איתך לכל מקום ולא מרפה ממך לרגע, כמו מקל כביסה שמהודק לך לפטמה. יודע מה, לך יומיים עם מקל כביסה מהודק לפטמה ואז נדבר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: