כבוד היושב ראש

 

א.

כל חיי – למעט חופשות – דרתי בבניינים משותפים. תמיד היו לי שכנים, תמיד הייתי שכן של אחרים. חוויתי, אני חושב, את כל הפריזמה של יחסי השכנות; הייתי השכן מלמטה והייתי השכן מלמעלה, הייתי השכן הנחמד והייתי השכן שלא נותן לשכנים לישון. הייתי השכן החדש והייתי זה שיש לו שכן חדש. הכי אהבתי להיות השכן הצעיר שרק הגיע לעיר הגדולה – אבל זה דבר שכבר לעולם לא אהיה שוב. גם אם אעבור לעיר אחרת, גדולה ככל שתהיה, צעיר זה משהו שכבר אבוד לי.

לטעמי, אני טוב מאוד ביחסי שכנות; אני אומר שלום בחדר המדרגות, ואם אני תולה כביסה אני מוודא שהיא לא מטפטפת על הכביסה היבשה של השכנה מלמטה. את מה ששנוא עלי אני משתדל לא לעשות לשכנים שלי, וזה אומר שאם בא לשמוע מוסיקה בקולי קולות באמצע הלילה, אני מתאפק. ככה זה.

יותר משלושים שנה גרתי בבניינים משותפים, ואיכשהו אף פעם לא הייתי בוועד הבית. עבורי, ועד הבית תמיד היה מין ישות וירטואלית, שקופה; לא יותר מתיבת דואר אליה הייתי דוחס את כל דואר הזבל (האמיתי) שהייתי מקבל – אינסטלטורים, מסעדות, שירותי עיסוי, משלוחי מזון לכלבים ופורצי מנעולים. מאחר ותיבת הדואר של ועד הבית, בכל הבניינים בהם התגוררתי, תמיד היתה מלאה ברושורים, הבנתי שכך עושים כולם ואף חשבתי שזה תפקידו של ועד הבית: לאגור את דואר הזבל, ואז להיפטר ממנו. זה מה שעושים בוועד, הסקתי.

 

ב.

אבל אתם יודעים איך זה, מתבגרים, ואחרי קצת יותר משלושים שנות חיים מלאים פלוס מינוס פתאום הפכה אופציית ועד הבית למציאותית; השכנים לחצו. הם רצו ועד בית חדש, ואני – תמים שכמותי – אמרתי: אין בעיה, בכיף.

בישיבת הדיירים הצביעו עבורי כמעט כולם. המינוי היה מהיר ואלגנטי, כמעט הייתי אומר שהוצנחתי לתפקיד. אהבתי להתפאר בתואר החדש שלי: יו"ר ועד הבית. כשהשכנים בירכו אותי בחדר המדרגות ב'שלום, דרור', מיהרתי לתקן אותם: 'שלום כבוד היושב ראש בשבילכם'.

בפעם הראשונה שלי כיושב ראש ועד הבית הייתי קצת כמו אהוד ברק בתור ראש הממשלה (הקדנציות שלנו אפילו חפפו תקופה מסוימת): נמרץ, מלא כוונות טובות, אבל יהיר ולחלוטין חסר הבנה באיך מתנהלת מדינה, או בניין. נכון, בקדנציה הראשונה שלי לא פרצה אינתיפאדה בבניין, וזה כי היה לי את מינימום התבונה שלא לאפשר לאריאל שרון לערוך סיור תמים-עלק על גג הבניין, אבל חוץ מזה אפשר לומר שהייתי כישלון די חרוץ.

הטעות הבסיסית שלי היתה שחשבתי שאוכל לנהל את הבניין כמו שאני מנהל את החיים שלי: לתת לו להתנהל מעצמו, לצפות בו משועשע ולהתערב רק כשהעניינים מגיעים אל סף הקטסטרופה. זה לא עבד, כמובן, ואחרי כמה חודשים התארגן נגדי פוטש – אלה מדירה 7 חברו לאלה מדירה 2, ששכנעו את ההיא מדירה 10, צירפו אליהם את דיירי 3, 4, 9 ו-6 בהבטחות חסרות כיסוי, והעיפו אותי מהתפקיד.

אחרי ההדחה המשכתי ללכת בדרכו של ברק, ופניתי לעשות לביתי. יצאתי לסיבוב הרצאות בבניינים ברחבי העולם וגביתי סכומי עתק תמורת הזכות לשמוע את משנתי: תמיד עדיף למצוא גנן שגם שוטף את חדר המדרגות.

לכל מי ששאל רמזתי שאחזור בזמן ובמקום שייראה לי. עוד לא אמרתי את המילה האחרונה, סחתי לשכן מדירה 12 שפגש אותי ערב אחד ליד הקיוסק.

 

ג.

ואכן, לפני כשבועיים שוב מוניתי לתפקיד. מאחר והקדנציה הקודמת שלי עוד צרובה בתת המודע הקולקטיבי של דיירי הבניין – ולא רק של הדיירים. לפעמים נראה לי כאילו הבניין עצמו, מחדר הזבל ועד לעץ שבגינה, זוכר לרעה את אותה קדנציה אומללה – הסתפקתי הפעם בתפקיד סגן היו"ר, שהרבה יותר מתאים לכישוריי: אני אחראי ליחסי החוץ עם הבניינים האחרים ברחוב, אני מופקד על פנקס הצ'קים של הבניין, והכי חשוב: אני זה שמפנה עכשיו את תיבת הדואר של ועד הבית מערימות של דואר זבל.

חשוב לי שתדעו שמאחורי כל תיבת ועד-בית עמוסה בדואר זבל עומד אדם כמוני, אדם שיש לו חלומות בהם הוא רוכב על אופניים במהירות מטורפת. אבל אתם יודעים איך זה אנשים – הם לא רואים עליך את החלומות שלך. מבחינתם, אתה זה התפקיד שלך ותו לא. מצד שני, טוב שכך: העולם היה מתמוטט ברגע אחד אם כל דייר היה רואה את החלומות של סגן יו"ר ועד הבית בבניין שלו. יש דברים שעדיף להם להישאר כמו שהם.

 

ד.

בספרם "ימים רעים" שיצא לפני כשנה וחצי בהוצאת רסלינג (ומומלץ בחום) מגישים אריאלה אזולאי ועדי אופיר מילון מקוצר לאזרחות. תחת הערך "ועד בית" הם כותבים: "ועד בית – מסגרת מקומית לביצוע תרגילים באזרחות. ראשית צמיחתה של חברה אזרחית, ולפעמים גם מקום קבורתה. לעתים קרובות שומעים אנשים שאומרים: 'לאחר הניסיון שלי בוועד הבית (או בוועד ההורים, או בוועד העובדים), אני מניח לאחרים לייצג אותי ולהחליט בשבילי'".

מילים נכונות מאלה לא נכתבו, גבירותיי ורבותיי. אנחנו חיים במקום דפוק לגמרי, מעורבים פוליטית ברמה רגשית עמוקה ביותר, לוקחים ללב כל פיסת אדמה, אבל מה – כשזה מגיע אלינו הביתה: נאדה. אדישות מוחלטת, חוסר מעורבות טוטאלי, ואפילו יותר מזה: סרבנות לשמה! נסו פעם לגבות את מסי ועד הבית של הבניין שלכם, ותבינו מיד למה אני מתכוון. אני כבר לא מדבר על מבצעי ענק כמו תיקון גדר או זיפות הגג.

זה לא עניין של ימני או שמאלני, גם זה וגם זה מרשים לעצמם להתעסק ולהיות מעורבים רגשית רק בעניינים שברומו של עולם לטעמם, ולהתעלם לחלוטין משביל הכניסה לבית בו הם חיים. היה לי שכן, שבינתיים עזב, שעל המרפסת שלו תלה שלט נגד הירידה מהגולן, אבל אף פעם לא שילם ועד-בית. היה אכפת לו יותר מהגולן מאשר מחדר המדרגות שלו. אנשים כאלה פסולים מוסרית בעיני.

אם היו נותנים לי לנהל את המדינה הזו כראות עיני, הייתי מתנה את הרשות להפגין בהצגה של קבלה מאת ועד הבית. אנשים שלא אכפת להם מהשכנים שלהם לא באמת אכפת להם מדברים אחרים. הם רק עושים כאילו.

 

ה.

זו בדיוק הסיבה שאף אחד שאני מכיר אף פעם לא רוצה להיות בוועד הבית. נכון, התירוץ הרשמי הוא שמדובר בכאב ראש; לרוץ אחרי אנשים בשביל מאה שקל, להתעסק בשטויות כמו השקיית הגינה או לדאוג שלכל בעלי האופניים יהיה מפתח לחדר האופניים. אבל הסיבה האמיתית היא אחרת: הסיבה האמיתית היא שחונכנו להאמין שפה, במדינה המשונה הזו, מה שחשוב זה הדברים הגדולים, ורק הם. ארץ ישראל זה חשוב, חבלי ארץ גם חשוב, מחוזות זה חשוב פחות, ערים עוד מתחת להן, הרחובות זוכים להתעלמות מוחלטת והבניינים כמעט ולא קיימים בתודעה. יש את הבית ויש את הארץ ובאמצע אין כלום. זה דפוק לגמרי.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מכבס ותולה  On 20/03/2005 at 7:26

    כמו תמיד, בול פגיעה.

  • ם  On 20/03/2005 at 7:37

    מעולה!

  • שאלת תם  On 20/03/2005 at 8:04

    פרק ב עם תיאור של מי שבכל זאת לקח על עצמו בסוף את התפקיד "כפוי הטובה" ונשאר בו שלושים שנה, העסיק את הילדים שלו בניקיון, קיבל שוחד מהשיפוצניקים והחשמלטורים שנבחרו ב"מכרז" ומידי פעם לקח הלוואה מחשבון הבנק של הועד לקנות שמלה לילדה.

  • אלעד  On 20/03/2005 at 9:39

    אגב דרור, זכור לי הטור שלך בצומת השרון על "השכן שלא ישן". וחשבתי לעצמי לאן תגיע. והנה הגעת לוועד הבית. לא רע.

  • ד.ביל  On 20/03/2005 at 11:33

    מענין אם מישהו יהיה מספיק ד.ביל לקחת מישהו ד.ביל כמוני לראשות הועד…

  • נמרוד ברנע  On 20/03/2005 at 18:51

    רציתי לכתוב מסה בדיוק כזאת
    גם אני, לאחר כברת תפקידים פוליטיים, חברות בוועדות של עמותות, שתי וועדות עירוניות, חברות בהנהלה של מפלגה – עדיין חושק בתפקיד של יו"ר וועד הבית.
    משום מה נראה לי שהגיע הזמן לעשות סדר, לדאוג שיפסיקו את השחיתות עם הגנן של הבניין שהוא מקורב של סוחר המוניות שגר פה, לדאוג לשפץ את חדר המדרגות המתפורר ולסלול שביל גישה חדש.
    דרור – נתת לי השראה.

  • שמעון  On 20/03/2005 at 22:07

    Think Globally, Act Locally.

    אצלנו רק החלק הראשון מתקיים.

  • רונית  On 20/03/2005 at 22:55

    כבר המון זמן אני רוצה לשאול. אפשר להזמין אותך לאיזו כוסית במנזר?
    שום כוונת זימה. רק רצון כן לשתות בחברתך.

  • חולמת על התקוממות  On 21/03/2005 at 3:19

    הלוואי שנגדי היתה מתחוללת איזו הפיכה קטנה, איזה פוטשון, שהיתה באה קבוצה זועמת של דיירים ואומרת – לא מגיע לך יותר הכבוד.
    איפה. לא משלמים, מתלוננים, מלכלכים ועושים צרות, אבל אף אחד, פשוט אף אחד, לא רוצה להחליף אותי.

  • מביט  On 22/03/2005 at 22:35

    פוייר אתה ממש בורג קטן מסתבר.
    לפי התמונה אתה נראה כמו איזה עבד משוחרר.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: