על ההסעה

 

א.

מדי פעם יוצא לי להגיע לעבודה בהסעה, ומה אגיד לכם: יש לזה את המחיר הנפשי של זה. הדרך דווקא בסדר; אני שמח לראות את רוב האנשים, אפשר לקנות קפה איכותי ולשתות אותו בדרך, להביט דרך החלון או לדבר עם האנשים הנחמדים שעובדים אתך ולהעביר את הנסיעה בכיף.

אבל אז תמיד מגיע הרגע העגמומי הזה בו הרכב עוצר מול הכניסה. אוטומטית, רובינו משתתקים לפתע. הצחוקים כמעט ונעלמים, טון הדיבור מתחלף לטון של עבודה, שקט ורציני, כולנו נפלטים אחד אחד מהדלת הפניאומטית ונבלעים בדממה בתוך הבניין הגדול, ממלאים מעלית אחרי מעלית – עוד יום מתחיל, ובלב אנחנו יודעים שהוא יראה פחות או יותר כמו אתמול, לטוב ולרע. אחד אחד אנחנו נכנסים בדלת, כל אחד מחזיק אותה חצי פתוחה עבור זה שאחריו, אחד אחד אנחנו מחתימים את השעון, ומתחילים לגלגל את היום. זה תמיד מזכיר לי את הדימוי החזק מתוך מטרופוליס, סרטו של פריץ לאנג, של המוני פועלים חסרי פנים צועדים דמומים בסך אל המפעל. לפעמים אני כמעט יכול להרגיש שהסיטואציה הזו מתנהלת בשחור-לבן דהוי. יש בזה משהו מדכא.

כשאני מגיע לעבודה בכוחות עצמי, לעומת זאת, לא מופיעים אצלי רגשות כאלה. כשאני מגיע לעבודה בכוחות עצמי אני לא מרגיש ככה צאן לטבח. להפך, אפשר אפילו לומר שאני די מבסוט, עושה סיבוב קצר של בוקר-טוב, משתדל לפזר קצת אנרגיה חיובית, ואז מתיישב ומתחיל לגלגל את היום. הכל בצבעים טבעיים ועזים.

המחיר הנפשי של להגיע לעבודה בהסעה הוא בתחושת המיוחדות. יש שיאמרו כי מדובר במחיר זניח לשלם, ויש שיגידו שמדובר במחיר מופקע. שכל אחד יעשה את החישובים שלו.

 

ב.

אבל העניין הוא שלא כל אחד יכול לעשות את החישובים שלו, האין זאת? מעסיקים רבים שומרים את עצם ההגעה לעבודה כקלף מנצח, כבונוס. ככל שאתה יותר מתקדם בעבודה, ככל שאתה יותר בכיר, כך ההגעה שלך לעבודה תיעשה יותר ויותר נוחה, בחברת פחות ופחות אנשים, ואם זה לא מספיק, גם יהיה לך מקום חניה טוב.

ואז קורה דבר מעניין; ככל שאתה מגיע לעבודה יותר בנוחות ובנעימות, אתה מרגיש יותר ויותר טוב, וכל היום שלך נראה אחרת. בגלל זה אנשים בכירים אוהבים יותר את העבודה שלהם מאנשים זוטרים. ואיך לא? היום שלהם התחיל טוב יותר, הם לא חווים את תחושת המטרופוליס שדברנו עליה קודם. מסקר עצמאי שערכתי בקרב מקומות העבודה הקודמים שלי אפשר להיווכח בעובדת חיים פשוטה: באופן כללי אפשר לומר שהבכירים בדרך כלל גרים רחוק יותר מהעבודה מאשר אלה הכפופים להם. ככל שאתה זוטר יותר, תחפש מקום עבודה קרוב יותר הביתה.

זה קורה בגלל מגוון סיבות, ואחת מהן לדעתי היא עצם ההגעה לעבודה. באופן בלתי מודע אנשים מעדיפים להתחמק מההסעות, להגיע לעבודה לבד וככה לשמר מעט מן האשליה: אשליה של בכירות, אשליה של צבעים טבעיים ועזים.

ככל שאתה יותר בכיר, אם כן, יש לך יותר זמן איכות עם עצמך בבוקר. איכות ההגעה שלך לעבודה עולה, וכך גם התפוקה שלך ולא פחות חשוב: המוראל שלך. ככל שאתה יותר בכיר, אתה יותר ויותר אוהב את העבודה שלך. וזו, חברים, האמת לאמיתה.

 

ג.

ואם יורשה לי להמשיך את המהלך הלוגי: ככל שאתה בכיר יותר אתה אוהב יותר את העבודה, ואז – באופן בלתי מודע – אתה מתחיל לצפות גם מהזוטרים ממך שתהיה להם את אותה שמחת חיים על הבוקר, שתהיה להם אותה המוטיבציה שיש לך. אלא מה? אין להם את אותה מוטיבציה, לא יכולה להיות להם. איך תהיה להם? איך?

ואז – שוב, באופן בלתי מודע – אתה מתחיל להאשים את הכפופים לך בחוסר חשק ובהספקים נמוכים. העובדים, כמובן, קולטים את זה, והפער רק הולך וגדל, הולך ומעמיק. אף צד לא מצליח להבין את הצד השני. זו ההתנגשות היומיומית בין העובד והמעביד.

זה לא קשור אך ורק לדרך ההגעה לעבודה, כמובן, אבל ההגעה לעבודה בהסעה היא בהחלט סימפטום של המערכת ההיררכית כולה.

במאמר מוסגר: לפעמים אחד מהבכירים מצטרף להסעה, כאילו לבדוק איך חיים האנשים הפשוטים. זה תמיד מצחיק אותי נורא, במובן העצוב של המילה. כי גם כשדבר כזה קורה, הוא לא יכול למחוק את הפער, להפך – הוא רק יגדיל אותו.

הרי מה יחשוב הבוס שלכם אם יצטרף אליכם יום אחד להסעה (וכמעט בכל הסעה בה נסעתי במהלך חיי קרה דבר כזה)? הוא יחשוב, אני מוכן להתערב על זה, שמדובר באחלה קומבינה: לא צריך לנהוג, לא צריך להתעסק בשטויות. עבורו, ההסעה רק תסמל עוד יותר את חוסר המוטיבציה של הכפופים לו. הנה, הוא יאמר לעצמו, אני עוד דואג להם להסעה כל בוקר, ובכל זאת הם נראים כל כך מדוכאים. והטינה התת מודעת בין המעמדות ממשיכה להצטבר.

הפערים האלה כאן כדי להישאר.

 

ד.

קוראים חדי עין יכולים לזהות בדברים שנאמרו עד כה הד לטור של שבוע שעבר, בו דובר על להתקדם בעבודה, לטפס בסולם, להגיע לאנשהו. זה יהיה זיהוי נכון, הזיהוי הזה. ועדיין, אני מרגיש שבשבוע שעבר לא השלמתי את התמונה, ואף חטאתי מעט כשציירתי את ההתקדמות בעבודה, ואת העבודה כולה, כמין סוג של משמעות ריקה מתוכן, כמרדף לא הגיוני. ולא כך הדבר.

כן, אני עדיין מאמין בדימוי המרכזי של השבוע שעבר, שגם מופיע בעמוד הזה: של החיים המקצועיים של רובנו כהליכה בלתי פוסקת, ספק ריצה, על הליכון, התקדמות מדומה במשעול שלא ממש קיים עם דרגות קושי משתנות שנקבעו מראש.

אני עדיין עומד מאחורי הדברים ההם. התחושה הזו, תחושת ה"תזוזה דוממת", עומדת בבסיס חוויית העבודה של הרוב הדומם. אבל בדיוק באותה המידה עומדת בבסיס חווית העבודה אותה השאיפה להתקדמות, שאותה הרשיתי לעצמי להקטין, כמעט לבטל. אבל זה בהחלט לא רק ההתקדמות, או הרצון להיות בכיר יותר ולהרוויח יותר, זה בעיקר השינוי – עצם הרצון לשינוי – שממנו הרשיתי לעצמי להתעלם באלגנטיות מפוקפקת. ההתעלמות הזו צורמת בעיקר על רקע הצצה בקורות החיים שלי עצמי, שהוקדשו בעיקר לאותו הרצון בשינוי, בהתחדשות, באתגרים, וכן – גם בהתקדמות. הרגשתי קצת לא נעים אחרי הטור הקודם, שכאילו קרא לעמידה במקום, ולא כך הדבר – למעשה, זה רחוק מאוד מהאמת. למעשה, אין דבר רחוק יותר מהאמת.

 

ה.

בטח יצא לכם לפגוש אנשים שאמרו לכם ש"הכל בראש". שאת כל דבר, כולל את אותו הדכדוך של ההגעה לעבודה בהסעה, אפשר לראות כך ואפשר לראות אחרת. כן, ברור שאפשר לראות כל דבר בדרכים שונות, אבל אני לא מסכים עם זה שהכל בראש. רוב הדברים הם בכלל לא בראש; הם במציאות, הם קיימים בעולם בלי קשר לאותו "הכל" שנמצא "בראש".

כאלה הם היחסים המורכבים והמרתקים בין העובד למעביד. הם קיימים, הם אמיתיים, הם לא (רק) בראש. הם פה, והם רק הולכים ונהיים סבוכים יותר. מה שאני רוצה לומר זה שהקדרות המסוימת של ההסעה בבקרים בכלל לא נמצאת בראש (שלי), היא אמיתית לגמרי. אפשר ממש למשש אותה, לשמוע אותה עושה את הפססס הזה כשהדלת הפניאומטית נפתחת, ואנחנו יורדים ממנה בדממה, מוכנים לעוד יום עבודה.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עומר  On 12/03/2005 at 14:45

    אחת הרשימות המופרכות שקראי איפעם.
    אשכרה.
    רמה של כתה ד', כלומר רמה של כתב תרבות בגלחובס..

    (תגובה משובטת)

  • אביבה  On 12/03/2005 at 17:14

    הייתי קבועה שם, אם כי בחזור ולא בהלוך, כך שאני לא עומדת למבחן התיאוריה שלך.

    ועומר, כדאי גם לך להצטרף – תוכל לבקש מהנהג שיעצור לך לקניות ב"חצי חינם".

  • עומר  On 12/03/2005 at 18:08

    בכל מקרה,
    את יכולה להסביר לי את הקטילה?
    או שזו דאחקת ברנז'ה של גלובס שלא אבין?

  • מכבס ותולה  On 12/03/2005 at 19:49

    הרשימות שלך על מערכת היחסים הנרקמת בינינו לבין מקום העבודה המודרני, פשוט מרתקת.

  • מיכל  On 12/03/2005 at 20:46

    לו היה לי האומץ, היתי שולחת לינק לכאן לבוס שלי.
    אבל כמו שכתבת, להבין הוא לא יכול…

  • דרור פויר  On 13/03/2005 at 8:49

    אביבה, אז זהו – שאני רק בהלוך, וגם לא יותר מדי.

    עומר – בפעם הבאה שאמא שלך קונה שם בשר, תגיד לה שתעבור אצלי. יש לנו הרבה מה מה לדבר, לה ולי.

    מכבס ותולה, תודה לך. ומיכל – אל תפחדי ממנו. תשלחי, או שתדפיסי ותדביקי על לוח המודעות. הבוס לא יבין, אבל למי אכפת?

  • אלכס בן-ארי  On 13/03/2005 at 10:07

    הנקודה המכרעת כאן בעיני הוא זמן האיכות עם עצמך בבוקר. זה מה שעושה בעיני את ההבדל. משמר את המרחב הפרטי.נותן את האנטיתזה למרופוליס.
    אולי גם זה שההגעה בעצמך נותנת אשלייה של בחירה חופשית.

  • נאיבי  On 13/03/2005 at 10:26

    עומר,
    אם כל כך קשה לך לקרוא ולקבל,הכפתור
    בפינה השמאלית העליונה של המקלדת,
    יפתור לך את כל הקשיים.
    נסה,אתה לא תסבול,שאר הקוראים יהנו.

  • אלעד  On 13/03/2005 at 13:51

    מה רע?
    מה אכפת לכם שעומר מגיב את תגובתו.
    הרי התגובות לא נוצרו להלל ולשבח וגו'.

    רק עומר בלי אגרסיות. תן טיעונים יותר מפורטים. כמו איזה סוג בשר אמא שלך קונה. ואם לא קרה פעם שהיא לא יכלה להתאפק וקנתה מסטיקים ליד הקופה.

    דרור, איזה חלק אתה עורך בגלובס?

    אגב הסרט מטרופוליס קשור קשר רב לנאציזם. קשר ברור מדי. למה אזכרת אותו?

  • אפרת  On 13/03/2005 at 14:07

    לאור מערכת היחסים הנרקמת בינינו לבין מקום העבודה המודרני, היית חושב שצריך כבר להיות יותר פשוט לקחת פסק זמן מהעבודה.

    ברמה התאורטית אנשים אומרים שאין רע בלקיחת פסק זמן כשבאמת צריך אותו, אבל נסה "לחזור למעגל העבודה" לאחר לקיחת פסק זמן כזה: ממש משימה קשה (כדי לא להגיד בלתי אפשרית) המעביד הפוטנציאלי מסתכל בך עקום.

    למרות שכמעט כולם מדי פעם מייחלים לפסק זמן כזה, המעביד בטוח שיש סיבה אחרת למה הפסקת לעבוד ולא מוכן לתת אמון. זה כאילו שעצם המעשה הוא ניתוץ של שבלונות מחשבה לגבי עולם העבודה שאם אתה מרשה לעצמך לחושבו לגיטימי אמות הסיפים ירעדו. מה כל כך מסוכן בלתת לאנשים יותר חופש? חופש לקחת פסק זמן מ"מרוץ העכברים" המודרני הזה ואז להיות מוכנים לקבלם בחזרה? מה כל כך מאיים בזה?

  • אפרת  On 13/03/2005 at 14:21

    "אגב הסרט מטרופוליס קשור קשר רב לנאציזם. קשר ברור מדי. למה אזכרת אותו?"
    הכותרת "על ההסעה" מזכירה את שם הפואמה "על השחיטה" שזה מוביל אותך אוטומטית לחשוב על"כצאן לטבח."
    כל הקונטקסט התרבותי של המאמר מוביל אותך לעולמות של תיעוש ודה הומניזציה. האנשים כחלק ממכונה תעשייתית. האנשים כחלק ממערכת ייצור ולא כאנשים חושבים, מרגישים, כאינדיבידואלים.

  • עידן  On 13/03/2005 at 16:12

    שלא להזכיר את הדרישה של מנהלים שתבוא "בלי אגו". במילים אחרות, אתה לא חשוב כאדם אלא כמייצר בלבד. והאגו? האגו שמור כנראה להלנהלה בכירה בלבד.

  • עידו  On 13/03/2005 at 16:12

    שלא להזכיר את הדרישה של מנהלים שתבוא "בלי אגו". במילים אחרות, אתה לא חשוב כאדם אלא כמייצר בלבד. והאגו? האגו שמור כנראה להלנהלה בכירה בלבד.

  • אלעד  On 13/03/2005 at 16:12

    עדיין מה הקשר לנאצים?

  • אחד שנאבד  On 13/03/2005 at 17:22

    שכחתי את צלב הקרס בהסעה של יום רביעי כל המוצא אנא צור איתי קשר דרך הצינור המקובל:)

  • אביבה  On 13/03/2005 at 17:30

    הסרט "מטרופוליס" נעשה ב-1926, הרבה לפני שהנאצים הגיעו לשלטון בכלל.

  • אסנת  On 13/03/2005 at 23:31

    איזו באסה להיות מבוגר
    איזו באסה להיות שכיר

    גם המקוריים והיצירתיים בינינו

    אזובי הקיר שותקים

  • אלעד  On 14/03/2005 at 9:42

    לאביבה,
    אפשר לקרוא ספרות עניפה כולל דברים של לאנג על החזון בסרטו המדמה את הגזע והמעמדות בסרטו לרוח הנאציזם שפשטה לפני עלייתם הממשית. קראקאור כתב על כך רבות ועוד רבים. זו היתה גדולתו של הסרט. ישנו גם הסרט של גודאר – "התינוק והדונוזאור" – בו הם משוחחים (בתוספות לבוז של קריטריון).

    לא צריך להיות צינית ולהפגין בורות.

  • אביבה  On 14/03/2005 at 15:59

    אצטט מדבריך: "עדיין מה הקשר לנאצים?"

  • אלעד  On 14/03/2005 at 20:52

    השאלה היתה לגבי המאמר לא בהתייחס לסרט. השאלה היתה המשך לתגובה הראשונה שלי. את תמיד צודקת?

  • avilon  On 21/03/2005 at 18:58

    it also brings to mind King Vidor's 1928 film, "The Crowd".
    http://movies2.nytimes.com/gst/movies/movie.html?v_id=11636
    you can read more about it here

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: