לרדת שלב בסולם

 

א.

על לוח השעם בחדר עבודתי, מול המחשב, היה תלוי במשך שנים גזיר עיתון קטן ומצהיב שגזרתי פעם ממדור שנעלם מזמן ונקרא "השער האחורי". אדם יושב מול הטלוויזיה ורואה זוג ששדדו אותו או משהו בסגנון. הזוג מתראיין ואומר: "כל הזמן חשבנו שזה קורה רק לאנשים אחרים". אומר האדם בסלון לעצמו: "אבל זה בדיוק מה שאתם, אנשים אחרים. פספסתי פה משהו?".

אהבתי את גזיר העיתון הזה, ועדיין עצוב לי שהוא נעלם. אני חושד שזה קרה בניקיון הפסח הגדול של 2002. אם הייתי יכול לחזור אחורה בזמן, זה הדבר היחיד שהייתי משנה: הייתי מוצא את נייר העיתון המצהיב והאהוב הזה ומצמיד אותו בעזרת נעץ אל לוח השעם בחדר העבודה, מול המחשב. רק את זה הייתי משנה, ואז חוזר חזרה להווה. אני די מחבב את ההווה.

מה למדנו מאותו הגזיר? למדנו שאף אחד מאתנו לא רואה את עצמו בתור מספר בסטטיסטיקה. כל אחד מאתנו הוא הרי מיוחד במינו, פתית שלג יפיפה וחד פעמי וכל זה. אנחנו – אתם ואני – לא כפופים לשום חוק ושום חוק לא חל עלינו. אבל זה לא נכון, כמובן, "כי אנחנו" – כמו שאמר שלמה ארצי – "כמו כל אחד, הו! (אם אהיה פה מחר צלצלי אלי וגו')".

ההכרה הזו, שאנחנו כמו כל אחד (הו!), תמיד נוחתת עלינו בהפתעה. הנה, קחו אותי בתור דוגמה. לאחרונה זיהיתי פתאום, לחרדתי הרבה, שהעיקרון הפיטרי חל גם עלי, או יותר נכון: פתאום מצאתי את עצמי כלוא בתוך העיקרון הפיטרי.

 

ב.

מי לא מכיר את העיקרון הפיטרי, אותו תבע ד"ר לורנס ג'יי פיטר בשנת 1968. החוק אומר: "במערכת היררכית, כל עובד נוטה להתקדם עד לרמת האי-כשירות שלו". כלומר, ככל שאנחנו טובים אנחנו מתקדמים, עד שאנחנו מגיעים למקום בו אנחנו מפסיקים להיות טובים, ושם אנחנו נתקעים.

כל מי שעובד, או עבד, במערכת היררכית מכיר את זה (מאחרים, כמובן). העיקרון הפיטרי תופס בכל מקום. כמה פעמים ראינו במקומות העבודה שלנו אנשים שהתקדמו ונתקעו במקום בו הם פחות טובים? הביטו סביב, חברים: מקומות העבודה שלכם מלאים בכאלה. החברה בה אנו חיים הביאה את העיקרון הפיטרי לאבסורד בו מערכות ממציאות תפקידים בכירים וסמכויות חדשות יש מאין רק בשביל לקדם אליהם, ולתקוע בהם, אנשים שהצטיינו בתפקידים קודמים. הכל בשם איזו "התקדמות" דמיונית.

לאחרונה זה כמעט קרה לי. מצאתי את עצמי מועבר, כאילו מקודם, לתפקיד שלא מתאים לי. הפרטים לא באמת משנים. זה בכל מקרה תמיד אותו סיפור, לא? מפילים עליך תיק, מדביקים לך חצי תואר, ויאללה.

רגע ההכרה שאני מצוי בעיצומו של תהליך פיטרי מובהק, שהעיקרון הניהולי הזה חל גם עלי, לא היה קל, הרשו לי לומר לכם זאת. פעם ראשונה שזה קרה לי, ולא אהבתי את זה בכלל. אחרי לא הרבה זמן ביקשתי לחזור חזרה. לחזור אחורה, אם תרצו, אל התפקיד בו גם נהניתי וגם הייתי טוב. עכשיו אני הרבה יותר מבסוט.

זה היה כיף לבקש לחזור חזרה, לרדת שלב בסולם. מצד שני זה גם היה, אם יורשה לי, צעד בוגר מאוד. אפשר לומר שגיליתי אחריות תאגידית וחשבתי אך ורק על טובת המפעל. לדעתי, מגיעה לי העלאה.

 

ג.

להתקדם. לעלות בסולם. אבל להתקדם לאן, ומה זה הסולם הזה, ומי שם אותו דווקא כאן, ואם הוא כאן – האם זה אומר שאני צריך לעלות בו? אולי אני צריך סולם אחר?

המערכת רותמת את השאיפה קדימה, התכונה האנושית היפה כל כך, ומתעלת אותה לטובתה. להתקדם זה יופי, הם אומרים לך, רק אל תצא מהקווים. משנעים אותנו ממקום למקום. רובנו חיים את חיינו המקצועיים על מדרגות נעות, נייחים וניידים בו זמנית, מתקדמים בדיוק במהירות שהקציבו לנו: לא מהר מדי ולא לאט מדי.

המערכת רותמת את השאיפה קדימה ומתעלת אותה לטובתה. כבר שנים שאנחנו נחשפים לתעמולה עקבית ויעילה האומרת שהאדם צריך לאהוב את מקום עבודתו, ואת העבודה עצמה. יותר מזה: האדם נדרש להגשים את עצמו במקום עבודתו. שם, בעבודה, ורק שם, הוא יתקדם כאדם.

קונספט העובד המאושר, המתקדם, המגשים את עצמו, תפס חזק, ואם תשאלו אותי – תפס קצת חזק מדי. למה, בעצם, אני צריך לאהוב את מקום העבודה שלי ולהזדהות עם מטרותיו? הרי, אם נודה בזה, רוב מקומות העבודה שלנו המטרה שלהם היא אחת: שהבָּלָבָּית יעשה כסף. זו מטרה קצת משונה להזדהות איתה, לא ככה? הרוב המוחלט של העובדים, לפי העיקרון הזו, מזדהים עם הכסף של מישהו אחר, או אם הרצון של מישהו אחר לעשות כמה שיותר כסף, וזה כבר ממש משונה כשחושבים על זה. למה אני צריך להזדהות עם זה, למה הכסף של מישהו אחר צריך להיות המטרה שלי בחיים? איך התקדמות בארגון שכל מטרתו היא רווח של מישהו אחר שאיננו אני אמורה להפוך אותי לאדם מאושר?

 

ד.

אל תבינו אותי לא נכון (פעם ראשונה), אני לא בעד אומללות במקום העבודה; אני בעד אנרגיות טובות, סביבת עבודה נעימה ואנשים מרוצים.

אל תבינו אותי לא נכון (פעם שניה), אני בעד מוביליות במקום העבודה ובעד קידום וחיזוקים חיוביים לאיש העובד.

אל תבינו אותי לא נכון (פעם שלישית), אני גם בכלל לא נגד גאווה מקצועית פשוטה, או הרצון לעשות את מה שאתה עושה בצורה טובה. להיות מרוצה בעבודה זה נחמד, אבל מכאן ועד הגשמה עצמית קצת רחוקה הדרך.

את התעמולה הזו – להגשים את עצמך בעבודה – מפיץ מיעוט קטן ומבוטל של אנשים שהגשימו את עצמם בעבודתם. אין לי שום דבר נגד האנשים האלה, ההפך הוא הנכון; לפעמים אני אפילו קצת מקנא בהם. האנשים האלה מרואיינים תדיר בעיתונים ובטלוויזיה ושם הם מפיצים את משנתם, משנה שאיננה יותר מדברים ריקים עבור רוב האנשים העובדים, ועבור חלק גדול מאלה היא כסדין אדום מול פני שור זועם.

הם משוויצים בזה. גם בעמודים הראשונים של המוסף הזה עצמו מתראיינים אנשים שונים וכולם מתגאים בזה שהם עובדים הכי קשה, אבל נורא נהנים ונורא מגשימים את עצמם, בעוד רוב האנשים סתם עובדים קשה ובכלל לא מגשימים את עצמם.

 

ה.

כן, אנחנו מכירים טוב מאוד את האנשים האלה, שעובדים קשה ונורא נהנים ואוהבים את התפקיד ורוצים להתקדם ולא אכפת להם להשקיע. אבל אני מוכרח לומר לכם שכמה מהאנשים הטובים, המאושרים, המוכשרים והשלמים ביותר שיצא לי להכיר הם אנשים ששונאים את העבודה שלהם. כן, פשוט ככה: שונאים את העבודה שלהם.

האנשים האלה מתייחסים לעבודה כאל רע הכרחי, אמצעי לשלם את החשבונות, לא למות מרעב וגם לצאת לבלות מדי פעם. הם באים, עושים את שלהם (על הצד הטוב ביותר) והולכים. העבודה היא לא המסלול שלהם אל האושר. האנשים האלה מגשימים את עצמם מחוץ לעבודה. זה עם המשפחה, ההוא ברכיבה על אופניים, היא באמנות וזה בחדר הכושר.

אני מנסה לעשות חישובים בראש של כל האנשים שאני מכיר. זה כמובן בלתי אפשרי, אבל בגדול אני יכול לומר שיש לי יסוד סביר להניח שאנשים שמוצאים את אושרם מחוץ למקום העבודה הם אנשים מאושרים ושלמים יותר. מקום העבודה שלנו, בואו לא נשכח את זה, הוא מקום די בוגדני בסך הכל. גם אם אנחנו אוהבים אותו נורא.

 

ו.

בואו נחשוב על ההגשמה העצמית כמו על משאב מוגבל – וכולנו יודעים טוב מאוד עד כמה הוא מוגבל. כשאתה מגשים את עצמך במקום עבודה, נשאר לך פחות מקום ואנרגיה, להגשים את עצמך מחוץ לעבודה. ככה זה, אין הרבה מה לעשות. בנאדם לא יכול להגשים את עצמו בלי הגבלה, יש רק 24 שעות ביממה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • *  On 03/03/2005 at 18:19

    פויר, אתה הסולם!
    הלוואי הייתי סולמית.

  • ריקית  On 03/03/2005 at 18:24

    כמה שאתה מוצא חן בעיני.ממש לא כמו כל אחד בשבילי..

  • NY260  On 03/03/2005 at 19:33

    Were you inspired by this very intriguing, yet somewhat sad, article?

  • אלעד  On 03/03/2005 at 19:44

    מה היה התפקיד הגדול עליך? שאלה שכולם רוצים לדעת את התשובה עליה.

  • תמי  On 03/03/2005 at 20:15

    עליו המון כבר שנים ובמיוחד לאחרונה מתחבטת בו יותר ויותר. מילים כדורבנות.
    אני מסרבת שיקדמו אותי לעמדת ניהול כבר שנים. מדי פעם אני לא עומדת על המשמר מספיק ומדביקים לי נספחים ניהוליים לתפקיד. אחרי 3 חודשים של אומללות, לחץ, מחלות ופציעות מוזרות, אני מתחננת שירדו ממני ושיעזבו אותי לנפשי. בינתיים זה עובד.

  • סֵג  On 03/03/2005 at 20:59

    אני גם חושב ככה, דרור. מה שהביא אותי למחשבות האלו היו כמה דיסקים (ביחוד labor days של aesop rock שמדבר הרבה על עבודה:) ששמעתי וכמה עבודות שעבדתי בהן בזמן האחרון.
    אני שמח שאני מגשים את עצמי לא בעבודה. אני לא מכיר עבודות שבהן אני אוכל להגשים את עצמי. גם כשאתה אומן, למשל, אתה צריך להתחשב בצופים ובמבקרים, וזה כאילו הם קצת הבוסים שלך.

  • adamastor  On 03/03/2005 at 22:03

    As happy as a pig can be eaten I am here before you shaking a twisted self to declere me elsewere is home, sweet home. no way not going is it to be? going is the ultimate coming back, sense the beer changes? nothing is more intresting then the same place you reach again, was it egenberg? or elefent? dear you!

  • גל עיני  On 04/03/2005 at 2:33

    כל תפקיד.
    חוץ מטוקבקיסט, מהצד השני של התגובה

  • השונה באשר הוא  On 04/03/2005 at 9:11

    "If that's mooving up then i – mooving out"

  • הבוס  On 04/03/2005 at 9:49

    לא ברור לי איך אדם "שלם", מהשלמים שאתה מכיר, יכול לשנוא את מקום העבודה שלו, ובכלל לשנוא.
    אדם שלם לא שונא, הוא אוהב.
    מה שכתבת בפרובקטיביות חיננית הוא לא כל כך חריג ושונה. הרבה יותר קל לשנוא את מקום העבודה ואת הבוס, ולאהוב את עצמך המיוחד והשונה, זה שלא מאמין בכסף של אחרים אלא כמובן רק בכסף של עצמו.
    אז האנשים הטובים יותר, בכל קנה מידה, אוהבים ותורמים ומצליחים, או הולכים למקום אחר שבו יוכלו להגשים את עצמם.
    והלוזרים שונאים, בוכים, מרכלים, מרגישים דפוקים
    ורצים לספר לחבר'ה

  • יאן  On 04/03/2005 at 12:28

    אני חושב שנפלת לקלישאה "הגשמה עצמית". אני לא מדבר על פגימה סגנונית, אלא על הנזק המהותי של ביטויים שגורים מן המוכן, והוא עמעום מחשבת הכותב והרדדת התוכן. הצירוף השגור "הגשמה עצמית" מופיע בטור פעמים רבות, מבלי שהכותב תוהה על קנקנו בשום מקום. (מלבד אולי בפסקה ה"א שבה מדגימים כיצד אנשים "מגשימים את עצמם"). הוא נוסך עמימות לא רצויה לכל אחד מן המשפטים שבהם הוא מופיע.
    הנה למשל דוגמה לתועלת שבפירוק ביטוי שגור:
    >>>למה, בעצם, אני צריך לאהוב את מקום העבודה שלי ולהזדהות עם מטרותיו? הרי, אם נודה בזה, רוב מקומות העבודה שלנו המטרה שלהם היא אחת: שהבָּלָבָּית יעשה כסף. זו מטרה קצת משונה להזדהות איתה, לא ככה?

    קצת מחשבה על הביטוי השגור "להזדהות עם מטרותיו (של מקום העבודה)" הפיקה רעיון מקורי.

    ביטויים שגורים מפתים כותב, כי יש בכוחם לפרוק ממנו את נטל המחשבה העצמאית, ולא רק את נטל הניסוח העצמאי. אבל הם מכשלה רעיונית לצד היותם מפגע סגנוני.

  • אורן אנטין  On 04/03/2005 at 14:26

    אדם שלם לא שונא, הוא אוהב…" – הוא גם עשוי מפלסטיק ועולה רק 99.99 ברשתות השיווק המובילות

  • נאיבי  On 06/03/2005 at 11:34

    אהבתי מה שקראתי,נהניתי מכל מילה
    לא הצלחת להסתיר שאתה אכן אוהב את עבודתך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: