המדריך ליציאה מהלחץ

 

א.

במאמר נהדר, מספר לארי סמית', כתב "פופיולר סיינס", על עשרה ימים יפים פחות או יותר שבילה אך ורק עם טכנולוגיות משנות החמישים (המאמר תורגם לעברית ופורסם ב-NRG). בלילה האחרון של הניסוי יושב סמית' בבית עם התקליטים הישנים, ומתכווץ כשהוא קולט פתאום את מאות האימיילים, הודעות ה-SMS, ההודעות הקוליות, הפקסים ומה שלא תרצו שינחתו עליו מחר, כשיחזור לעולם האמיתי, הדיגיטלי. דיכאון נופל עליו.

אחרי שבוע וחצי בלי טלפון סלולרי, דואר אלקטרוני ושיחה ממתינה, מגיע סמית' למסקנה הלא מפתיעה: פעם היה הרבה יותר רגוע, היום יש הרבה יותר לחץ. הלחץ הזה כל כך מלחיץ, שלפעמים מספיקה רק המחשבה עליו על מנת להילחץ כהוגן.

לא צריך להיות טיפוס נוסטלגי על מנת להודות על האמת הבלתי ניתנת להכחשה; כולנו חיים תחת לחץ קבוע ומתמשך, בעיקר בתחום התקשורת. אנחנו מרגישים שנדרש מאתנו להיות זמינים כל הזמן, ובמספר חזיתות. הלחץ הזה רובץ על כולנו, אנחנו שותפים בו, אחים ללחץ.

אותי לא מעניין לנסוע בזמן – ולא רק מבחינה טכנולוגית – אל העבר. העתיד הרבה יותר מסקרן אותי. אבל כשאני מסתכל על העתיד הזה אני רק רואה יותר ויותר מאותו לחץ, ואם לומר את האמת: זה קצת מוציא לי את החשק.

אין ספק שעל מנת להגיע אל העתיד עם בריאות נפשית תקינה פלוס מינוס, חובה עלינו להוריד קצת מהלחץ. מאחר והתנתקות מהאינטרנט או חיים נטולי סלולרי פשוט לא באים בחשבון, מה שאנחנו צריכים לעשות, כקולקטיב, הוא לאמץ מחדש מספר חוקים ונורמות התנהגות שיעזרו לנו לעבור את העתיד בשלום. אגיש לכם כאן סוג של מיני מדריך להורדת הלחץ, או לפחות להפחתת הלחץ המיותר. השיטה שלי להורדת הלחץ היא פשוטה: להיות פחות זמינים, לצאת מהלך הרוח של זמינות תמידית, גם שלנו וגם של האחר.

 

ב.

הדבר הראשון שקופץ מול העיניים כשבאים לנתח את הלחץ הוא הכפילות. אם לא מספיק שיש יותר מדי שיחות/מיילים/פקסים, הרי שבנוסף לזה עושה רושם שכל מסר משוגר לפחות שלוש פעמים: במייל, ב-SMS, בהודעה קולית, ואז בעוד טלפון, רק לוודא, ולייתר ביטחון שולחים שוב לאותו מייל, וגם למייל בבית, שיהיה, ואם כבר נשלח מייל הביתה, הרי שמוכרחים להתקשר גם הביתה ולוודא, ורק על מנת לסגור את כל הקצוות, שולחים גם פקס. סיוט.

החוק הראשון להורדת הלחץ, אם כן, ברור: לשלוח כל מסר רק פעם אחת. די למנהג המגונה של להשאיר אותה הודעה שלוש פעמים! מכוני מחקר רבים מודדים את היקף דואר הזבל הנשלח באינטרנט (בין 60 לתשעים אחוז), אני מוכן להתערב שאם אותם מכוני מחקר ינסו למדוד את התעבורה הלא-זבלית, הרי שהם יגלו שגם שם, מתוך התעבורה הלגיטימית של המידע, בין שישים לתשעים אחוזים מהמידע מיותר: חזרה מייגעת על אותו דבר, כשכל כלי תקשורת מגבה את חברו במעגל אינסופי. על עצמי אני יכול להעיד שכחמישים אחוז מהשיחות שאני מנהל בענייני עבודה מיותרות לגמרי, אבל לגמרי. רובן זהות לחלוטין: "שלחתי, קיבלת? הגיע בסדר או לשלוח שוב? הגיע בסדר, תודה. אתה יודע מה, אני אשלח שוב".

זה לא רק שהסלולרי מגבה את המייל: הקלות בה אנשים מרשים לעצמם להתקשר פעמיים מפתיעה אותי בכל פעם מחדש. מתקשרים, משאירים הודעה מפורטת, ואז מתקשרים שוב, ומשאירים את אותה הודעה מפורטת שוב.  אם היינו נפטרים מכל הכפילויות האלה, היינו חוסכים לעצמנו לפחות חמישה עשר אחוזים של לחץ ומרוויחים קצת שקט.

 

ג.

אספר לכם אנקדוטה מהשבוע שלי:

ההודעה בתא הקולי היתה מהירה וקורקטית. דרור שלום, מדברת נגה מתיק תקשורת. אנחנו עושים איזה אייטם על האינטרנט ורצינו לדבר אתך. אני במספרים האלה והאלה, תתקשר דחוף.

ההודעה הושארה בסביבות השתיים בצהרים. השעה היתה בערך ארבע כשהחזרתי טלפון. נגה שלום, זה דרור. מה העניינים? כן, אומרת לי נגה במין גערה, איפה אתה, נעלמת. עד שהתקשרת כבר סגרנו עם יובל דרור. עוד לא עברו שעתיים, אמרתי לה. מה כל כך דחוף, כולה אייטם בטלוויזיה, לא ניתוח מוח. אבל נגה אמרה שאין מה לעשות, היא היתה צריכה "לסגור את זה". יש לי רעיון, אמרתי לה, בפעם הבאה תתקשרי יום קודם. הקונספט היה זר לה לחלוטין, כמובן, אבל בכל זאת נפרדנו בידידות.

זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי. בדרך כלל, אני חש סוג של הקלה, כמי ששוב פעם הצליח להתחמק מהמצלמות. אבל השמחה תמיד מהולה בעצב קל, שהרי בעוד אני נמלטתי, את יובל דרור הם תפסו. מישהו הרי צריך למלא את הכיסא ואת האוויר לכמה דקות. ככה זה, אנחנו לא יותר משורות במחברת של איזו נגה שעושה עלינו וי בדרך לשם הבא, במרוץ "לסגור את זה" כמה שיותר מהר.

בעולם בו כולם זמינים כל הזמן, מתעמעמים ההבדלים בין הדחוף ללא דחוף. הזמינות התמידית הפכה את הכל לדחוף על ידי זה שביטלה למעשה את עצם הדחיפות, שהרי עכשיו הכל דחוף, ושוב דבר לא סובל דיחוי, גם הדברים הכי פחות דחופים. הכל צריך להיות עכשיו.

וזה מוביל אותי לחוק השני, האהוב עלי במיוחד: שום דבר לא דחוף. הרוב המוחלט של הדברים בעולם יכול לסבול דיחוי של כמה שעות.

 

ד.

חוק שלישי: לא להתקשר סתם. אני לא מדבר על חברים, כמובן. חברים עדיף שיתקשרו סתם. כשחברים מתקשרים רק כשהם צריכים משהו, צריך להתחיל לדאוג. אני מדבר על השיחות הסתמיות האלה מהעבודה: דרור, איפה שמת את ה… לא חשוב, מצאתי. נראה כאילו אנשים איבדו את היכולת לחשוב מבלי להחזיק טלפון ליד האוזן. יותר קל להם להתקשר מאשר לעשות מינימום מאמץ.

 

ה.

בעניין השיחות הסתמיות, משהו שכדאי לומר: הרבה פעמים, באמצע הלחץ של יום העבודה, כשזה שמעליך טוחן לך את השכל, זה שמלמטה מטריף לך את הנשמה, ואת אלה שלצדך פשוט בא לך לרצוח, לפעמים, ברגעים כאלה, אין דבר יותר נחמד מטלפון פתאומי מהאישה שאתה אוהב. ככה סתם, באמצע היום, שיחה קלילה של ממי ומותק ומה נשמע והכל בסדר. נורא כיף לקבל שיחה שכזו באמצע הלחץ, זה מזכיר לך שיש מקום אחר, עוזר לך להתנתק, להירגע.

אבל הרבה פעמים אין דבר יותר מעצבן מזה שבאמצע הלחץ של היום האדם שאתה מדבר אתו מקבל פתאום טלפון ממישהו אהוב, ופתאום הוא מתחיל עם כל ההיי-מאמי-מה-נשמע הזה. לפעמים זה פשוט יכול להטריף, לא ככה?

 

ו.

ואולי ביחס הכפול הזה לשיחות ההיי-מאמי-מה-נשמע נמצאת הפואנטה. הרי הייתי יכול למנות כאן עוד שלושים חוקים: לנתק את הטלפון, לא להתקשר בערב בענייני עבודה, כשסופי שבוע הם לחלוטין מחוץ לתחום, להפסיק להשתמש בדיבוריות (הקמפיין העתיק של "הופך שעה אבודה לשעת עבודה" הוא גולם שלחלוטין עלה על יוצרו. היום אנחנו צריכים בדיוק את ההפך – את השעות האבודות האלה, הקסומות, כשאתה באוטו, לבד, בשקט, שומע שיר שאתה אוהב) ועוד ועוד. אבל נראה לי שאין צורך. העיקרון העומד בבסיס ההצעות הוא אחד, והוא ישן ומוכר ונכון תמיד: פשוט אל תעשה לחבריך את מה ששנוא עליך. לא היית רוצה שיתקשרו אליך סתם, נכון? לא היית רוצה שישלחו לך את אותו הדבר שבע פעמים, האין זאת? היית רוצה את בוקר יום שישי רק לעצמך, לא ככה?

ובכל זאת, כמה פעמים אנחנו מוצאים את עצמנו עושים בדיוק את ההפך למישהו אחר? יותר מדי, זה בטוח. אפילו אדם רגוע כמוני מוצא את עצמו לפעמים מרים טלפון לשיחה שהייתי שונא לקבל. המהירות והקלות בהן אנו מרשים לעצמנו להיכנע ללחץ ולהיכנס למצב של קוצר רוח, מדאיגה. הטלפון הנייד הוא מראה הניצבת מולנו, מוכיחה לנו איך הפכנו למשהו שלא היינו צריכים להיות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חייש  On 18/02/2005 at 13:46

    כמו כן, אני רוצה לציין שאני קורא בימים אלו את צדוק בנפתולי התשוקה והוא לא רע, בעצם.

  • טלי  On 18/02/2005 at 14:15

    מזכיר לי את בודריאר
    [כן!~ למה לא?]
    שבת שלום

  • adamastor  On 18/02/2005 at 14:51

    when to be pluged to a biger wilderness becomes your iner substentializim, meaningless pruves itself by the tone of the urgency stress is mesured. deliver your kindness easily without sufisticating the digital metabolisim, surender to what you prefer by the name tree.

  • ימימה  On 18/02/2005 at 15:03

    ומדויק 🙂

  • מישו דואג  On 18/02/2005 at 15:03

    הוא טוב
    ועוד כולם יבינו את זה בסוף…

    אולי היה קצת צריך לקצר כמה קטעים, אבל זאת לא סיבה לוותר

  • חייש  On 18/02/2005 at 15:42

    טוב, נו, הוא טוב.

  • אלעד  On 18/02/2005 at 16:20

    יש לי תחושה שקראתי את זה איפה שהוא. וזה מלחיץ אותי.

  • יובל דרור  On 18/02/2005 at 16:24

    בפעם הבאה, שאלה ראשונה שאני שואל זה "ולפויר התקשרתם?". אני אראה לך מה זה לא להגיע להקלטה ביום שישי ב-8 בבוקר 🙂

    מזמן לא נפגשנו אחי.

  • תמי  On 18/02/2005 at 18:25

    מהסלולרי מהר מדי. אני בחרתי באופציה הזו אחרי שגנבו לי את הסלולרי לפני שנתיים וגיליתי שהחיים הרבה פחות לחוצים בלעדיו. מעז יצא מתוק.
    נכון, זה דורש תיאומים ותכנון של סדר היום, אבל רבאק, לא חיינו ככה את רוב חיינו? מסתדרים.
    כשיש טלפון רק בבית, אנשים מראש מוותרים על הציפיה שאהיה זמינה ויודעים שאם לא תפסו אותי בבית, הם יכולים להשאיר הודעה ולשאול מתי אשוב אם דידי (שכמעט תמיד בבית כי משם הוא עובד) עונה להם.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 18/02/2005 at 20:22

    אני כותב בעילום שם כדי שלא יגידו שאני משתחצן, אבל ממש לא קשה לחיות ללא סלולרי.
    מה שכמובן רק מעצבן יותר את חברי המסורטנים: איזה חוצפה יש לו וכו.

  • משה  On 19/02/2005 at 5:34

    הפכת את בן זוגך למעין מזכיר. למה לא להחזיק טלפון סלולרי סגור עם משיבון, כך שאפשר להוציא שיחות כשבוחרים ולענות כשרוצים? לא צריך לדחות טכנולוגיות, צריך לנהל אותן בתבונה.

  • תמי  On 19/02/2005 at 10:14

    יכול לבחור לא לענות אם הוא רואה מספר שקשור אלי או מספר שהוא לא מזהה. מה גם שהוא קם רק בצהריים ועד אז אם אני לא בבית, הטלפון מנותק כדי לא להפריע לו.
    הבעיה עם טלפון סלולרי מכובה היא מה שדרור ציין: כאשר אנשים יודעים שיש לך טלפון סלולרי, הם מצפים שתהיה זמין. הם משאירים לך הודעה ומצפים שתשמע אותה בטווח של השעה הקרובה. ההודעה הזו שמושארת בתא הקולי רובצת עליך. הכדור במגרש שלך. יש משהו שאתה חייב לעשות כעת. לחזור לאדם שהתקשר. ומהר.
    אני מניחה שזה גם תלוי בנסיבות החיים ובמקצוע. היות שאני מלמדת, יש בכל רגע נתון עשרות אנשים (תלמידים שלי) שאוחזים במספר שלי. מצד שני, כשאני מלמדת אני לא יכולה לקבל שיחות או לדבר בטלפון. זה לא כמו עובד במשרד שיכול לנהל את השיחות במהלך יום העבודה. כשהיה לי טלפון נייד, כל אותם תלמידים היו מתקשרים ללא הרף על כל פיפס קטן פשוט כי הם יכלו. כשהם הכינו שיעורים ולא הבינו משהו, כשהם לא הצליחו להתקין תוכנה, כשהם לא השיגו מישהו אחר מהחברה שהיה אמור לעזור להם ובשם הזמינות המתבקשת לא היו יכולים לחכות שעה שהוא יחזור אליהם. לא היה לי לב לומר למי שהתקשר "לא עכשיו", "צא לי מהחיים" או "הגזמת". תמיד עניתי בנימוס. אבל זה היה מתיש. תחושת חוסר שליטה. בכל רגע נתון מישהו יכול להתקשר ולהעיק עליי. ושיחות בענייני עבודה יכולות לארוך גם שעתיים.
    אז החלטתי שההתמודדות עם מיון השיחות, קביעת הגבולות לסובבים ושמירה עליהם וכל מה שמסביב קשים יותר מלחיות ללא טלפון נייד. הרע במיעוטו.
    מה שאני אומרת זה שלא צריך לקחת את הטל' הנייד כמובן מאליו. דרור כתב שאי אפשר לוותר עליו כנתון בסיסי. אני אומרת – תשקלו את האופציה. זו בהחלט אופציה. לא מתאימה לכל אחד, אבל בכל זאת אופציה.

  • טלי  On 19/02/2005 at 11:35

    מאוד משעשע, ולא שאני "טובה" יותר: בכל פעם שאני מנתקת את הטלפונים, או מחליטה לא לענות לצלצול, יש לי איזו תחושת אשמה קטנה ואני מסתכלת לצדדים, לוודא שאף אחד לא רואה שאני בעצם בבית…
    אבל זה באמת מאוד פשוט: צריך רק להשתחרר מתחושת האשמה. בכל פעם כשאני רוצה לעבוד בשקט אני פשוט מנתקת את הטלפונים. לפעמים אני נאלצת גם לנתק את האינטרנט… בסה"כ מדובר במכשירים שאמורים לשרת אותנו. ולפעמים אנחנו פשוט עסוקים. אין הרבה דברים יותר נתעבים בעיניי מאשר הנייד הפתוח תמידית והבנאדם שמחובר אליו כמו אינפוזיה, ולא, לא מדובר ברמטכ"ל, ואז באמצע שיעור, באמצע סרט, באמצע חוג יוגה, נשמע הצלצול הרועם (בד"כ גם יש לו מנגינה טרחנית ואינפנטילית שמעוררת הרבה גיחוך ומבוכה אצל כל הנוכחים) והבנאדם פשוט רץ החוצה ועונה בבהילות כאילו חייו תלויים בדבר. עקבתי אחרי התופעה הזו: היא לא תלויית-סיטואצייה ספציפית, היא תלויית בנאדם. יש אנשים שתמיד יגיבו ככה. הציפייה הזו, שנהיה זמינים תמיד, הולכת יד ביד עם הצמצום עד המחיקה של זמן תגובה נורמלי. למשל – מתקשרים אליי להציע לי פרוייקט מסוים, עבודה. אוקי, אני אומרת, כמה זמן יש לי לחשוב על זה? חצי שעה, עונים לי. כלומר אם לא הייתי עונה באותו רגע הם היו מציעים למישהו אחר. עד כדי כך אנחנו זמינים, שמישים, ברי-החלפה. מעניין איך יוצאים מזה.

  • האלמוני המקורי  On 19/02/2005 at 17:56

    את תיק תקשורת מקליטים ביום שישי ב-8 בבוקר? הרי השידור הראשון הוא ביום חמישי אחה"צ, לא?

  • יובל דרור  On 19/02/2005 at 18:31

    טעיתי ביום. זה היה יום חמישי ב-8 בבוקר. (כנראה שמה שהותיר עליי רושם היה ה-8 בבוקר ולא היום…)

  • יהורם דאון  On 19/02/2005 at 19:50

    ראיתי אותו אצל גבי גזית ואצל עודד בן עמי והוא לא משהו. חבל שלא לקחו אותך פויר

  • יובל דרור  On 19/02/2005 at 20:07
  • Rogatka  On 19/02/2005 at 20:16

    "צודק" זה כמעט כמו "צדוק". גור לך.

    שמע, פויר, כעובד חברת סלולאר אני יכול להציע לך:
    א. לקנות Pre-paid.
    ב. לבטל משיבון.
    ב.1. לבטל בנוסף למשיבון גם את המזוהה.
    ג. להפעיל סינון שיחות.
    ד. לשים על "שקט".
    ה. להוציא את הסוללה.

    כרוגטקה, אני יכול להציע לך: עזוב אותך, באמא'שך. עשה כמו תמי וזרוק את הסלולארי.

  • כרמית  On 19/02/2005 at 21:03

    אני מחזיקה את עצמי שלא לשלוח את זה לכל מכיריי ומוקיריי. פעמיים.

    אגב, אחד המשפטים הכי נפוצים שאני אומרת לאנשים בעבודה הוא "כאן לא טיפול נמרץ". באמת אבדה לרבים מאיתנו התחושה של מה באמת דחוף ומה לא.

  • ספלינטור  On 20/02/2005 at 2:23

    הקטע על הזמינות הזכיר לי סיפור מד"ב שקראתי פעם, מזמן, ואינני זוכר את שמו, או שם המחבר, אודות עולם שבו אפשר "לפקסס" אנשים לכל מקום, כך שאנשים מפסיקים לגמרי לחכות, כי לכל מקום הם יכולים להגיע בלי בעיה. הם גם לא יוצאים לטבע, כי כל התנועה נעשית בדרך זו, חוץ מילד אחד תמהוני שבו עוסק הסיפור.
    מה שאותי עניין זה איך זה משפיע על האנושות, זה שאנשים כבר שוכחים מה זה לחכות, וקשה, למשל, לשלוח אסטרונאוטים לחלל, כי הם צריכים לחכות המווון זמן.

  • יאן  On 20/02/2005 at 19:48

    סעיף ה' מבלבל.

  • יאן  On 20/02/2005 at 19:54

    האם אותו כתב של סושיולר פיינס, או להיפך, לא משנה, לו חי בשנות החמישים, לא יכול היה לכתוב כתבה ברוח דומה לאחר שחי שבוע כשהוא עושה שימוש רק בטכנולוגיה של העשור הראשון למאה, ולסכם אותו ב"פעם היה הרבה יותר רגוע. נלחצתי רק מהמחשבה על לחזור לטירוף הזה של הודעות טלפון, מברקים ודואר מהיר".
    זכור לי קטע צדדי מהספר של אריך פרום על אהבה, שאת שמו שכחתי, אשר בו הוא מאשים את "הטכנולוגיה המודרנית" בהכנסת לחץ מתמיד לחיי האדם – והוא מתכוון לרדיו ולטלפון.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: