זיכרונות מהבועה, חלק ג

 

א.

הרבה תגובות קיבלתי לשני הטורים הקודמים שסיפרו על הבועה (שלי) וההתפוצצות (גם שלה, גם שלי). הפצע, כך נדמה, כבר לא מדמם, אבל אתם יודעים איך זה פצעים ישנים – אם התחלת, לפעמים אתה פשוט לא יכול להפסיק לגרד אותם. והפצע הזה, יש לו את הרבדים שלו, בלי עין הרע.

מאחר ואני חובב טרילוגיות, אני חש כמעט מחויבות להמשיך ולדבר על הבועה עוד שבוע אחד, לסגור את הסיפור הזה, לדבר קצת גם על התקופה שאחרי. כשחשבתי על כל העניין, נגלה לי דבר די משונה: עד היום עוד לא התעסקנו בה ברצינות, בהתפוצצות של הבועה. נדמה שרק עכשיו, ולא רק אני, אנחנו נפנים לטפל בשריטה הזו שעשתה לנו הבועה, לחטט בה. מדוע לא התעסקנו בה עד עכשיו ברצינות? מספר סיבות.

קודם כל, אני חושב שפשוט הדחקנו. התפוצצות הבועה, כזכור לכולם, היתה מהירה וכואבת. ברוב המקרים זה התבצע כך: מכנסים את כולם בחדר הישיבות. המנכ"ל, היזם והמשקיע (שבדרך כלל כבר לא מדברים אחד עם השני בשלב הזה) עומדים שם עם פרצופים ארוכים. נאום קצר. תודה רבה לכולכם. זהו. נגמר. הביתה. כך זה נגמר עבור רבים מאתנו, בחטף.

ואם זה לא מספיק, התפוצצות הבועה לוותה גם בהרבה, אבל הרבה, שמחה לאיד. אל תכחישו, אין טעם. השמחה לאיד היתה, הייתי אומר, כמעט גורפת. זה היה כאילו שכל העולם קם והכריז יחד: אמרנו לכם. אמרנו לכם שזו בועה ושזה יתפוצץ. אמרנו לכם, לא אמרנו? לא אמרנו לכם שאין ארוחות חינם? שהחשבון תמיד מגיע בסוף, לא אמרנו לכם?

העליצות של ה"אמרנו לכם" היתה סוחפת, מידבקת. רוח רעה של "אמרנו לכם" ריחפה מעל ראשנו, וזה היה בכלל לא נעים. בעוד היחס למפוטרים ממגזרים אחרים (כן, היה מיתון פעם) נע בין אדישות לאהדה, היחס למפוטרי ההיי-טק נע בין מרושע לנקמני. אפילו אנשים קרובים, מבלי לשים לב, שמחו לאידנו. אפילו אנחנו, בתוך תוכנו, שמחנו קצת לאידנו.

היחס הזה גרם לנו להתכנס אל תוך עצמנו. הדחקנו. לא דברנו על זה, לא עשינו עניין. רק היום, קצת יותר משלוש שנים אחרי, אנחנו מתחילים לשחרר את הזיכרונות המודחקים.

 

ב.

עוד גורם להדחקה הגדולה והקולקטיבית הזאת – אבל לא מהכיוון שחשבתם עליו – הוא הניין אילבן, שהיה ללא ספק החותמת הסופית על ארון הקבורה של הבועה, ותמונת המצב העולמית שבאה אחריו.

הבועה היתה כולה אמריקה – החלום, השיטות, התרבות, כולם היו אמריקנים לעילא ולעילא, ואני כבר לא מדבר על העובדה שחברות רבות היו רשומות למעשה כחברות אמריקניות עם מרכז פיתוח בישראל. אנחנו? אנחנו בכלל לא מפה, פה רק המרכז פיתוח שלנו.

מגדול המנכ"לים ועד לאחרון אנשי התמיכה הטכנית, חלקנו כולנו את אותו חלום, את אותו אתוס. הרוח שנשבה במפרשינו אז היתה אמריקנית לחלוטין. כולם רצו להקים חברות סטארט-אפ מתוך גראז'ים ביתיים, כמו סטיב ג'ובס, אבל למי בכלל יש גראז'? הלו, אנחנו בכלל מפתח תקווה! אבל את הפתח תקווה שבתוכנו הדחקנו, העלמנו. לא רצינו פתח תקווה, רצינו סיליקון ואלי.

אחרי הניין אילבן אמריקה הסתגרה בתוך עצמה. אמריקה כבר לא רצתה אותנו (או במילים אחרות: אין יותר השקעות), ואני חושש שלקחנו את זה יותר קשה ויותר אישי ממה שאנחנו מוכנים להודות. אפילו אלה מאתנו שהחשיבו את עצמם כמתנגדים לאמריקה, ואני חושב שאני בתוכם, נפגעו. זה לא מקרה ששיאה של תנועת ההתנגדות לגלובליזציה ולאמריקה חפפה לתקופת הבועה, היה משהו נחמד בלשנוא את הגלובליזציה מבפנים.

כקולקטיב, אני חושב שהרגשנו קצת נבגדים.

 

ג.

כשנגמר הכול, לקחתי את הפיצויים ונסעתי להודו, לראות קצת הימלאיה. פגשתי שם רבים כמוני, מפוטרי היי-טק, לוחמים וותיקים, מצולקים משנים של פלורסנט ופיצה, שהחליטו לנצל את העצירה הכפויה של רכבת ההרים המטורפת ההיא, ולהירגע קצת, לנסות להפוך את הסוף להתחלה חדשה.

זו לא היתה סתם התחלה חדשה – זו היתה אתחלה חדשה. אחרי התקופה הזו, רבים מאתנו היו פשוט חייב לאתחל את החיים שלהם מחדש. דור שלם דרש Reboot.

אני זוכר במיוחד את א'. את א' פגשתי בקורס ויפסאנה. לפני שגזרנו על עצמנו שתיקה של עשרה ימים, הספקנו לדבר קצת. הוא ואשתו הגיעו להודו אחרי שפוטרו שניהם מעבודת ההיי-טק שלהם. הוא היה ראש צוות בחברה גדולה, היא עבדה בחברה אחרת. שניהם עבדו כמו מטורפים, בקושי נפגשו. א' סיפר לי שאחרי כמה שנות היי-טק, הוא עמד על ארבע קופסאות סיגריות ביום, 25 ק"ג עודפים באזור המותניים, צוואר תפוס תדיר, כתפיים נוקשות כמו אבנים, דלקות בפרקי כף היד וכאבי גב. כשפגשתי אותו זה היה אחרי חודשיים יוגה בהודו, והוא היה גמיש כמו איילה וחטוב כמו סייח צעיר. הוא גם הפסיק לעשן. הפיטורים, הוא אמר, היו הדבר הכי טוב שקרה לו, והוא בחיים – אבל בחיים – לא יחזור שום פעם על דבר מהסוג הזה. כמוהו פגשתי עוד רבים, בפי כולם אותו סיפור פחות או יותר, קופסת סיגריות וכמה קילוגרמים לכאן או לכאן. תגיד, היינו שואלים את עצמנו, איך שיעבדנו את עצמנו ככה? איך נתנו לזה לקרות, ובשביל מה? היה שווה את זה?

הטראומה הזו, של העבודה האינסופית בשנות הבועה, חקוקה עמוק מאוד בכל מי שהיה שם. אני מכיר לא מעט אנשים שעד היום מתקשים להיקשר למקום עבודה רציני, כזה שדורש מחויבות מוחלטת והרבה שעות. אני באמת חושב שמוסר העבודה שלנו נדפק איכשהו.

 

ד.

חלק מעניין ה-Reboot שהוזכר קודם ושהיינו חייבים לעשות לחיים שלנו קשור קשר הדוק בכסף. העניין הוא כזה: בתקופה ההיא הרווחנו טוב. ואם זה לא מספיק, גם עבדנו הרבה שעות, מה שלא השאיר לנו הרבה זמן לבזבז וגרם לנו לחסוך, ושלא נדע – להגיע לפלוס. אתם יודעים מה זה בשביל אדם שעובד בעיתונים להיות בפלוס בבנק?

התרגלנו לרמת חיים מסוימת, טובה. גם אחרי שהכול התפוצץ וחזרנו למקום הטבעי שלנו לקח לנו כמה שנים לעכל את העובדה הפשוטה הזו, שכבר אין לנו כסף כמו שהיה לנו. יש לי לא מעט חברים שעד היום לא מבינים למה אי אפשר להמשיך לחיות כמו אז מהמשכורת של היום.

אבל חלק לא פחות חשוב מאותו Reboot בדיוק הוא שינוי מהותי ביחס לכסף. אחרי תקופה לא קצרה שכולה התאפיינה במרדף עיוור ופרוע אחרי הכסף, המכה, הקומבינה, למדנו לדעתי לחיות קצת כמו דרווישים, פיתחנו סוג של זלזול כלפי המרדף הזה. זה לא שעברנו לגור במערות ואנו מתקיימים על חרובים ומי גשמים – אנחנו עדיין פה – אבל משהו השתנה. הזיכרון של עצמנו ושל סביבתנו עם מבט של קופה רושמת בעיניים לא עושה לנו טוב.

 

ה.

דומה שאין מנוס מלשאול את שאלת השאלות: האם הייתי חוזר על זה שוב? אני לא אומר "שוב" במובן של מסע אחורה בזמן או ניסוי פילוסופי סטייל ניטשה, אני מתכוון במובן המעשי: האם הייתי הולך עכשיו, עם כל הזיכרונות והלקחים, לעבוד שוב בסטארט אפ?

האמת, נראה לי שלא. אני לא יודע מה יקרה אם דבר ממש נהדר ייקרה בדרכי, אם אסרב להצעה שאי אפשר לסרב לה (וממש לא רק במובן הכספי), אבל מהמקום בו אני נמצא היום נראה לי שתודה, אבל לא תודה. אני שמח שעשיתי את זה, שמח על החוויה. אבל פעם אחת הספיקה לי. אם לצטט את עצמי מהטור של השבוע שעבר: "שילמתי את דמי החבר המחורבנים שלי"

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יואב  On 03/02/2005 at 21:08

    הצונמי הגדול, טוב לא להיסחף, בבועה היה שהיא איפשרה ונתנה לגטימציה של התנהגות בזויה בתחום יחסי העבודה בין שהייתה לזה הצדקה ובין שלא.
    כלומר: ההתרסקות של ניסיונות ההי-טק אפשרו למנהלים בכירים גם בתעשיות סולידיות יותר להתנהג בנבזות וכמנוולים כאשר, לכאורה, הם מקבלים הצדקה וחיזוק לכך ממה שקורה בסטארטפים.
    להוסיף חטא על פשע, מערכת בתי המשפט נותנת גיבוי כמעט מלא ומוחלט "לזכותו" של המעסיק לפטר עובדים כך שבעצם תופעת הלוואי של ההתנפצות הייתה ועודנה שעות עבודה בלתי אפשריות, שכר לא סביר, איום וחשש מתמיד מפיטורין, גל אבטלה גדול שמשאיר מחוץ למעגל כוחות רבים (אם אתה בסביבות 50 +, אז כדאי שתרוץ ותקנה לעצמך מצבה כי שוק העבודה המאורגן מסתכל עליך כמו על מת ..) ובכלל הנזק הגדול שיצרה הבועה הוא מתן רשות והיתר לרמוס את כבוד האדם בלי בושה.

  • גרי אפשטיין  On 03/02/2005 at 21:12

    אחי אני חייב לכתוב תגובות רבות והרשימות שלך כ"כ ארוכות שאין לי כח לקרוא אותן.
    לכן הרשה לי להציע לך לקצר אותן לשתיים שלוש שורות – ככה אני אוכל לקרוא ולהגיב ולא תתבזבז לי האנרגיה שלי.
    אבל בינתיים אני מגיב בלי לקרוא:
    שטחי, אני אישית לא חושב ככה מכיוון שאין לי אוטו, בכל מקרה דברים כאלה קורים רק לאנשים כמוך, אתה סכיזופרן אגרונומי ואין לזה זכות קיום".

    תודה,
    גרי.

  • יהורם דאון  On 03/02/2005 at 21:37

    מיאיר לפיד.
    אשריך.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 03/02/2005 at 22:03

    כל הטרילוגיה, מתי הסרט?

  • קלמנטינה  On 03/02/2005 at 22:55

    אני לא חושבת שמדובר בטור משעמם (או כל השלושה) אני פשוט חושבת שזה קצת פאטתי כל הבכי הזה. באמת מסכנים אתם. זכיתם למשכורת שלא הגיעה לכם, יצרתם שומדבר שהגיע לשומקום – ובאמת עבדתם קשה – כי כמו שאתה כתבת, קשה ללכת הביתה שמזמינים פיצה. אבל בחייאת, די כבר עם הבכי הזה. אז קצת השמנתם, באמת רחמים. הילדים שעושים את נעלי נייקי תמורת דולר ביום הם מלכי העולם בהשוואה אליכם. חלאס. בלי בכי ובלי נהי.

  • אובידיוס  On 03/02/2005 at 23:59

    למה אתה מאפשר תגובות?

    הממשק באתר לא נותן אפשרות להשאיר את התגובות כאפשרות (כמו נגיד בווינט) אלא פחות או יותר מעמיד אותן מול פני מי שקורא אותך, וברור שיותר ויותר מגיבים הגיעו לאיזו מסקנה שאסור לאדם לספר את שנוגע לו, וכיצד הוא מרגיש לגבי התנסויותיו אלא רק ליצג איזה קולקטיב שנמדד ביחס לכל רעבי העולם ואחותו. מה ערך בכל זה?

  • פויר צודק  On 04/02/2005 at 1:51

    גם אני הייתי שם. בגיל 21 וחודש מצאתי את עצמי בודק תוכנות ומערכות של מליוני שקלטים 13 שעות ביום. כל התופעות, לרבות סיגריות וקילוגרמים נכונות. זה שיש עוד אנשים שעובדים מטורף לא אומר שלאנשי הבועה אין חוויה או נוסטלגיה.

  • שורוק  On 04/02/2005 at 7:24

    אבל האם היא מתמצית בבכי אחד גדול על כמה היינו מסכנים עם המכונית, הפלאפון, המסאז' והאוטו? זו הנוסטלגיה שלהם? אם כך, באמת מסכנים.

  • למען הדורות הבאים.
    לא, לא בציניות.

    הסטוריון מצעד המחץ, לא היה שם, אבל איכשהו היה על יד, וקצת הרגיש כמו.
    פיטרו אותו ראשון, כשהתפוצץ קמפ דייויד.
    את האחרים פיטרו כשקמה ממשלת שרון.

  • באנדר  On 04/02/2005 at 9:47

    אני באופן אישי, ורבים מחבריי לא יצאנו מעולם מהבועה.
    אני לא מדבר על הטבות מוזרות, אין כאלה, חוץ ממשכורת טובה.
    אני מדבר על עבודה של מינימום 12 שעות ביום. אם תבדוק, תגלה שמגזר ההי טק לא קטן בהרבה בעקבות אותה התפוצצות מפורסמת. למרות כל הרעש, הרב הגדול של העובדים ממשכים בשיגרת יומם המתישה.

  • קורץ  On 04/02/2005 at 12:40

    כשהגיב הבאג הראשון,זה שמעליב פה את כולם,ועוד קורא להם אחי, אמרתי בסדר אין אינטרנט בלי וירוסים, אבל המשך התגובות מפתיע. כל גילויי הכפירה הבוטה שלך בקדוש ברוך הוא לא מזיזים פה לאיש. מה שמעורר את הקהילה(סליחה על ביטוי)זה איזה זיכרון מר שיש לך. פתאום אומרים לך להפסיק לילל

  • ענבל  On 04/02/2005 at 12:52

    בלי לשפוט את הבועה וכל מה שנלווה אליה, אני נהנית לקרוא אותך.

  • גרי אפשטיין  On 04/02/2005 at 13:17

    קורץ אחי, אני וירוס, אבל עמיד בפני אנטיביוטיקה זולה כמוך.

  • מריאואנה  On 04/02/2005 at 13:33

    הדבר הזה קרה לאנשים האלה, הם היו שם, זה השפיע על החיים שלהם, באמת השפיע – ועכשיו הם רוצים לדבר על זה. זה כמו לדבר על כל דבר אחר בחיים. מה שייך כאן הקטע של כמה אנשים אחרים מסכנים יותר?

  • דון גולני  On 04/02/2005 at 16:10

    צריך לעשות ריבוט בכל יום, אחרת הלוח-אם מעלה קורוזיה שחבל"ז

  • טלי  On 04/02/2005 at 19:43

    בדיוק היום הייתה לי שיחה על זה עם מישהו – שהמון דברים שפעם מעסיקים לא היו מעיזים לעשות: כמו פיטורים פתאומיים או הורדה הדרגתית של המשכורת – היום נעשים בלי למצמץ, אחרי התקדים שיצרו חברות הסטרט-אפ כשהן התפרקו.

    נהניתי מאוד לקרוא את שלושת הפרקים בטרילוגיה הזאת. כתוב נפלא.
    תודה.

  • גדי  On 04/02/2005 at 23:01

    .

  • נאיבי  On 06/02/2005 at 13:07

    שאלה במסגרת "הכה את המומחה"
    איך אפשר לחסום את הגישה לאתר בפני "גרי אפשטיין"

    דרור,כרגיל,נהננו מכתיבתך.

  • עדי  On 06/02/2005 at 15:34

    אני חושבת שיש פה שני סוגים של תגובות, והאמצע ביניהם הוא הנכון. מצד אחד אנשים שמזדהים ושמחים לראות שמישהו כותב על זה, מצד שני האנשים שמה לעשות מסתכלים מנקודה חברתית שבאמת גורמת קצת לגחך על כל הבכיינות הזאת, אבל האמצע הוא החיבור. מתוך הנקודה החברתית אפשר גם להקשיב לבכיינות ולראות איך זה השפיעה על דור שלם בארץ, דור שלם שנסחף לחלומות ושאיפות ריקות מתוכן, שחי בתודעה מפונקת ואגואיסטית בשם חלום אמריקאי… דור שלם שלא ממש פקח את עיניו כלפי המסכנים ממנו…
    נראה לי שהתפוצצות הבועה עשתה לתודעה של דרור וחבריו רק טוב.

  • גרי אפשטין  On 09/02/2005 at 0:55

    אני דביל ושואב תשומת לב מלעצבן.
    אני איש אומלל שמילה רעה מפיו מעוררת בו צמרמורת של אושר.

  • ספלינטור  On 17/02/2005 at 0:35

    כל הוירוסים עמידים בפני אנטיביוטיקה, כי אנטיביוטיקה (גם יקרה) הורגת חידקים, לא וירוסים.

    מה שהורג וירוסים זה אנטי-וירוס. וגם מרק עוף, אולי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: