זיכרונות מהבועה, חלק ב'

 

                                                                                                        (לחלק א)

א.

בשבוע שעבר החלו לצוף זיכרונות מהבועה. הזיכרונות הטובים צפו ראשונים. הם תמיד צפים ראשונים; המשקל הסגולי שלהם פשוט קל יותר. התכונה הזו של הזיכרונות הטובים מצילה רבים מאתנו מדיכאון קיומי על בסיס יומיומי. הזמינות היחסית של הזיכרונות הטובים היא הנס שלנו. תמיד טוב שיש משהו להיאחז בו, להתכרבל בו.

מטבען, לבועות אין צד אפל. הן יפות ושקופות ומרחפות באוויר. אבל לבועה ההיא היו. כפי שהבטחתי, השבוע אנסה לתת פומבי לצד הפחות נוצץ של הבועה. ברור שמדובר בבועה כפי שאני חוויתי אותה. אבל איכשהו נראה לי שאני לא לבד בעסק הזה.

 

ב.

בעיקר, אני זוכר את עצמי מביט בייאוש בשעון הקטן בפינה הימנית התחתונה של המסך. כבר לילה, לעזאזל. אני מת ללכת הביתה. כבר 12 שעות אני יושב פה. נמאס לי. פעם אחת לשם שינוי אני רוצה להגיע הביתה בשעה סבירה. פעם אחת. אני קם והולך. הנה, אני קם והולך. אבל לא נעים לקום וללכת. כולם עובדים. אני לא רוצה להיות הראשון שילך.

אני עושה סיבוב בין החדרים. רוב האנשים לא באמת עובדים. זה משחק במחשב, זה קורא באינטרנט, ההוא מוריד שירים. אבל אף אחד לא הולך הביתה. אף אחד לא לוקח את הדברים שלו והולך הביתה. נראה כאילו כל אחד מחכה שמישהו אחר ילך לפניו.

בפינת הקפה מריצים את אותם הקטעים. עושה רושם שאף אחד לא רוצה ללכת חוץ ממני. אני מאשים את עצמי. טוב, אני אומר, עוד חצי שעה. ועוד חצי שעה עוברת. בינתיים מישהו הזמין פיצות, ומישהו ירד למטה להביא כמה בירות. כשאני הולך לבסוף, אחרי שעה וחצי, אני מרגיש מאוד, אבל מאוד, אשם. שוב אני הראשון שהולך. שוב אני מקבל את המבט. בפעם הבאה שמישהו ילך לפני, אני אתן לו את המבט.

אתם יודעים על איזה מבט אני מדבר. אם הייתם שם, אתם בטוח מכירים את המבט; המבט של הבועה. אם לא הייתם שם, הסכיתו: המבט של הבועה הוא מבט המאפיין בעיקר מתכנתים – זה המבט שאתה מרים מהמחשב אל חברך לעבודה שיוצא מהמשרד לפניך, מבט שכולו: "מה השעה, לא שמתי לב, אני הרי מסוגל לשבת פה 30 שעות ברציפות. כבר אתה הולך? בכלל לא ידעתי שאתה עוד פה".

אחרי המבט של הבועה מגיע ה"ביי" של הבועה. כמומחה בינלאומי ליחסי עבודה אתן לכם את חוק ה"ביי": לעולם, אבל לעולם, ה"ביי" של זה שנשאר יהיה יותר קולני, יותר בטוח בעצמו, מה"ביי" של זה שהולך ראשון.

ה"ביי" של זה שנשאר לא מיועד רק לאוזני זה שהולך, הוא מיועד גם לאוזני אלה שנשארים. אם תרצו, ה"ביי" הוא מעין התפקדות של אלה שנשארו. סוג של מילת קוד שפירושה "גם אני עוד לא הלכתי הביתה. גם יש לי שני ילדים וכמעט שכחתי איך קוראים להם, לא רק לכם".

 

ג.

לחץ חברתי הוא נשק רב עוצמה. בבועה הוא פעל ללא הפסקה. הלחץ לעבוד יותר, עוד שעות, ועוד שעות. הבועה היתה תקופה של התמסרות טוטאלית לדבר. היה לזה את הקסם של זה, ללא ספק, אבל ארבע עשרה שעות כל יום באותו מקום יפיגו כל קסם, תאמינו לי.

המושג "שעות נוספות" לא היה קיים בימי הבועה. בוטל. שעות נוספות? נוספות על מה? את כל השעות הם לקחו. אם היו יכולים, היו לוקחים עוד, אבל הבנאדם צריך לישון מתישהו, לא?

העיקרון החברתי, האנושי, של "שעות נוספות" לא היה קיים בבועה. מאחורי הקונספט של שעות נוספות אני מזהה הצבת גבולות בין האדם למקום עבודתו. זה הזמן שלך, זה הזמן שלי. אני רוצה להרוויח יותר? אעבוד יותר זמן. אתה רוצה עוד זמן עבודה? שלם עליו יותר.

זה לא רק הכסף, זה העיקרון. בבועה, העיקרון הזה נמחק. אתה לא הולך לעבוד – אתה מתגייס.

המושג "לגייס" עבד חזק בימי הבועה. המעבר ממושג כמו "שעות נוספות" למושג כמו "גיוס" מסמל (לא) יפה את ימי הבועה.

בספרו "מהנדסים תרבות" (הוצאת חרגול, 2000) חקר פרופ' גדעון קונדה "שליטה ומסירות בחברת היי-טק" אמריקאית. ספר חובה. זכור לי סיפורו של מתכנת אחד, ריק סמית או ג'ון מילר, משהו כזה, שעבד כמו משוגע, לקח על עצמו עוד ועוד פרויקטים על פי דרישת החברה, הידרדר לאלכוהוליזם, התגרש מאשתו, בריאותו נפגעה והוא פוטר מעבודתו. "שילמתי את דמי החבר המחורבנים שלי", חתם ג'ון או ריק את סיפורו בציניות.

כמוהו, גם אני הרגשתי ששילמתי את דמי החבר שלי. הוא לא היה גבוה עד כדי כך, אבל בהחלט היו שם מאפיינים של התמסרות טוטאלית. צריכת הניקוטין, הקפאין והאלכוהול שלי עלתה באותם הימים. וזה בנוסף להיעלמות כמעט מוחלטת של פעילות פיזית ותפריט מבוסס ג'אנק פוד.

וגם אלה היו דמי החבר של הבועה: ימים שלמים בלי אור שמש, בלי אינטראקציה חברתית נורמלית.

דמי החבר של ימי הבועה היו החבר עצמו, כל כולו.

במבט מחמיר על התקופה, אני יכול לדבר על שיעבוד. ממש כך. נהוג לציין את הבועה כדוגמה לעליה במעמדו של העובד – מבוקש יותר וכד' – אבל זה שקר. מחירו של העובד אולי עולה, אבל ערכו יורד.

נהוג היה לציין את הניידות הגבוהה של העובדים בתעשיית ההיי-טק כעוד דוגמה לעליה במעמד העובד, אבל גם זה שקר. המכונה פשוט צריכה אספקת שוטפת של דם חדש.

 

ד.

שליטה ומסירות – אלה בדיוק הדברים שעמדו בלב הצד האפל של הבועה. קונדה כתב כי "באמצעות הרצון לכבול את העובד ונפשו לאינטרס הארגוני, מבצעים ארגונים שטיפת מוח מתמדת לעובדיהם". הם אולי קראו לזה "תרבות ארגונית", אבל זה מה שזה היה: שטיפת מוח.

ואל תטעו, לא מדובר רק בחברות הגדולות. שטיפת המוח עבדה חזק גם בחברות הקטנות. הם מכרו לך חלום, בתמורה ביקשו מסירות, ודרך המסירות השיגו שליטה. רצינו אמריקה? קיבלנו אמריקה!

אבל לא יצא לנו שום דבר מתאוות המערב, כמו שאומר השיר. אמריקה, גילינו, היא לא שאנחנו צריכים.

 

ה.

הבועה היתה סוג של חור שחור. היא לקחה לנו את כל האנרגיה. בתקופה ההיא לא פלטנו שום אור, אני חושש. היינו קבורים. לתקופה לא ארוכה מדי נבלענו, חבורה לא קטנה בכלל של אנשים, למערבולת. כשנפלטנו ממנה, היינו בעיקר עייפים נורא.

כשהכל נגמר, כשהודיעו לנו שהחברה נסגרת, לא חרב עלי עולמי. אלה לא היו פיטורין בנוסח מפעלי הטקסטיל. הרגשתי יותר כמו בלונה פארק, כשרכבת ההרים עוצרת לבסוף. זהו? נגמר? מה קרה כאן? למה כל העולם ממשיך להסתובב? והיתה גם נשימה גדולה לרווחה. סוף סוף אפשר קצת לנוח.

החוק מחייב חודש של הודעה מראש. עדיין באים לעבודה, אבל לא עושים הרבה. כל אחד מתכנן את צעדיו הבאים; אלה עם הילדים מחפשים עבודה, אלה בלי מתכננים נסיעה. הבחורה מהביטוח מנהלים כבר היתה. יש סוג של אובדן באוויר, וגם סוג של חופש מריר. זה זמן של ארוחות צהרים ארוכות וחשבון נפש. פתאום אתה נושם עמוק. אתה מרגיש מוזר: לקחו לך את הדבר שהכי הזדהית אתו. אתה תלוש.

הסטארט אפ מההתחלה מיצב את עצמו לא כמקום עבודה גרידא, אלא כמקום בו חלומות מתגשמים. אלא שרבים מהחלומות לא התגשמו. רבים מהם התנפצו. לפעמים הם היו מתנפצים לך בפרצוף.

מה אני אומר בעצם, אני אומר שהבועה הזו, הגדולה והמפוארת של ההיי טק, לא התפוצצה רק בעיתונות או בבורסות. הבועה הזו התפוצצה גם בתוך כל אחד מאיתנו. פיצוץ קטן, אבל משמעותי. ועד היום זה קצת כואב.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הדר  On 28/01/2005 at 17:10

    נו באמת, סלח לי אבל רוב השכירים בעולם חיים בתנאי עבדות לא פחות קשים, ומקבלים 5-10% (במקרה הטוב) ממה שאנשי "הבועה" הרוויחו (לא כולל בונוסים והטבות).
    אני מבינה ומקבלת את הקשיים באורח החיים המטורף והתרבות ה"בועתית" אבל נראה לי שבשבילך אולי אחת התפוצצה, אבל אתה (ורבים כמוך) עדיין חיים בבועה אחרת.
    אז נורא נחמד להיזכר במה שהיה, ולהתגעגע/לתהות אבל צא קצת החוצה ותראה מהם תנאי העבודה של המעמד הבינוני הנמוך ומטה (רוב האוכלוסייה), שעובדים 14 שעות כדי לפרנס משפחה, ומשועבדים לא פחות לעבודה, אבל בשביל משהו כמו השכר הממוצע במשק. לכל דבר יש מחיר, אז נתת כמה שנים מחייך אבל הרווחת הון קטן. מסכן.

  • עוד פליט בועה  On 28/01/2005 at 17:22

    כפליט הבועה, אני מבין היטב על מה דרור מדבר. אין זו העבודה הקשה, מספר השעות או היעדר הזמן הפנוי. מדובר על מצב שאותם עובדים שאת מזכירה (ואף עובד היי-טק לא מעוניין להתחלף איתם) לא חווים: מצב בו העבודה הופכת (או אמורה להפוך) להיות הכל: יותר מהמשפחה, יותר מהבריאות: העבודה אמורה להיות חשובה לעובד יותר מעצמו. נסי לקרוא את המאמר לאור תובנות אלו. כדאי.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 28/01/2005 at 18:09

    זה לא משנה מתי אתה והחברים שלך הייתם הולכים הביתה. אנשי תוכן עלק. לא סתם תמיד מפטרים בהתחלה את אנשי התוכן

  • nhenhe  On 29/01/2005 at 15:06

    לא?

  • שאלת תם  On 30/01/2005 at 9:09

    תיאור שקצת דומה למדינת ישראל בתור סטרט אפ אמריקאי, והבועה או טו טו מתפוצצת,
    מה לדעתך יקרה ?

  • ד.ביל  On 30/01/2005 at 9:38

    לא 'בשלח' – שבת שירה.
    לא 'יתרו' – עשרת הדברות.

    מה יהיה?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: