שרוכים, ארנק, NRG

 

א.

אתמול קניתי שרוכים. ניסיתי להיזכר מתי היתה הפעם האחרונה שקניתי שרוכים. לא הצלחתי להיזכר. לדעתי אתמול היתה הפעם הראשונה בחיי שקניתי שרוכים. חישבו על כך, אחיות ואחים, כמה פעמים, בגילנו, יוצא לנו לעשות דבר בפעם הראשונה? לא הרבה.

נכון, אתם יכולים לומר: כולה שרוכים. ואכן, כולה שרוכים.

אבל אם תחשבו על זה רגע, כל דבר הוא בעצם כולה שרוכים, כי (כמעט) אין דבר שאי אפשר להמעיט בערכו עד כדי כך שהוא ייראה בעינינו כשרוכים כולה.

אתמול, אם כן, היה לי צ'אנס לעשות משהו בפעם הראשונה כמו שצריך, ופספסתי אותו. אני בהחלט יכול לראות את עצמי על ערש דווי, זקן ועשיר כקורח, נושם את נשימתי האחרונה, לוחש: "ש…רו…כים…", עוצם עיניים ומחזיר את נשמתי לאין-בורא.

השרוכים האלה של אתמול, השחורים, הזולים, יכולים להיות הרוזבאד שלי.

 

ב.

עוד דבר נחמד שקרה לי: לפני שלושה ימים נכנסתי בבוקר לפיצוציה לקנות משהו. הבחורה שקנתה לפני – מסטיק ובקבוק מים – כנראה כל כך התבלבלה מהגבריות שלי המתפרצת (אי אפשר להאשים אותה, לבשתי את הנעלי חתונה, החולצה הכתומה והמעיל הכחול), שהיא פשוט השאירה את הארנק והלכה.

לקחתי את הארנק ויצאתי אחריה. היא עמדה בפינה נופפה למונית. היי, צעקתי. היא מיד הסתובבה. הארנק שלך. היא עשתה פרצוף חמוד כזה של בחורות, אמרה תודה, לקחה את הארנק, ונעלמה במונית.

חזרתי לפיצוציה והמוכרת אמרה לי: טוב לעשות מצווה על הבוקר.

כן, אמרתי לה, זה נכון.

 

ג.

ומשהו שלא קשור אלי, לשם שינוי: הידיעה על גל הפיטורין המתרגש על מעריב – יותר מ-100 עובדים יפוטרו, מהם כ-50 עיתונאים – מסתיימת בפסקה הבאה, שאומרת הכל: "הפיטורים והקיצוצים נוגעים גם לעובדי אתר האינטרנט NRG של מעריב, שבהקמתו הושקעו רק לפני כחצי שנה כ-25 מיליון שקל."

החגיגה של נרג, אם כן, הולכת להסתיים.

וחבל שכך, האמת. בחודשים האחרונים אני מוצא אותו יותר ויותר לטעמי. אפשר אפילו לומר שאני מאוד אוהב אותו, במיוחד את ערוצי היהדות, התרבות, הרשת והרכילות. יש להם ערוץ רכילות מעולה. אגב, איתי שגב מתגרש ותום אבני יוצא עם מישהי שגדולה ממנו בשמונה שנים – הייתם מאמינים?

כחמישים עיתונאים יפוטרו ממעריב? אני מוכן להתערב שלפחות מחצית מהם יבואו משורות נרג. ככה זה, וחבל שככה זה.

 

קוראים ותיקים אולי זוכרים שלא תמיד חשתי ככה כלפי נרג. בימיו הראשונים הוא היה עמוס לי מדי, שטותי מדי. כתבתי אז פוסט ושיר על הנושא. רבים מהמגיבים הסכימו אתי אז, ואני חושב שהם יסכימו אתי גם היום: היום זה פשוט אחלה אתר.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • שקאקי  ביום 26/01/2005 בשעה 19:39

    נרג נשאר אתר ירוד עם רמת כתיבה של ילדים בכיתה ג'. שום דבר לא השתפר בו מאז שהוא נפתח אז כנראה שמשהו קרה לך

  • כרמל  ביום 26/01/2005 בשעה 19:42

    והולך על פילוסופיה ודברים מרתקים שהם ממש לא ניו אייג'. חוצמזה, סתם. הם בכלל אשמים במצב שנוצר במעריב ובשביל מה, כדי שיהיה עוד אתר לנוער?

  • ליכטיג בר-זוהר  ביום 26/01/2005 בשעה 19:57

    כרמל ויסמן כותבת באתר שהיא ממליצה עליו:
    http://www.nrg.co.il/online/15/ART/769/055.html

  • דרור פויר  ביום 26/01/2005 בשעה 20:18

    נכון, גם ערוץ הניו אייג' סבבה.

  • אודי שרבני  ביום 26/01/2005 בשעה 20:43

    לגבי שרוכים
    עשיתי פעם התערבות עם חבר
    שגם על שרוכים אפשר לעשות אמאש'ך אבאש'ך"
    בסוף הוא שילם על הבירות

  • כדרלעומר  ביום 26/01/2005 בשעה 21:12

    לא ממליצה על האתר שהיא כותבת בו,משום שהיא כותבת בו,אלא משום שהוא פשוט אחלה.
    למה להיות קטנוניים ומרושעים?

    טוב,לילה טוב,אני הולך לישון מוקדם,כדי שמחר,דבר ראשון על הבוקר, אוכל לרוץ לצומת ספרים,כדי לקנות את ספריה של
    קורינה הסופרת(??).

  • שמשון שוּעלִי  ביום 26/01/2005 בשעה 21:55

    עכשיו דרור
    נסה פה.
    שרוכים אחרים

  • ירון זהבי  ביום 26/01/2005 בשעה 22:43

    ומי שילם על השרוכים?

  • שקאקי  ביום 26/01/2005 בשעה 23:06

    כמה יאפים אפשר להיות… "אהה כן, ערוץ הניו-אייג' הוא ממש נהדר". יאללה יאללה לכו לזרוק נרות למדורה של הבאבא סלי

  • קורט קוביין  ביום 26/01/2005 בשעה 23:38

    מה אתה רוצה?
    גם למטומטמים יש זכויות.
    זה לא יותר גרוע,מהכתבה הזו,שהיתה,לפני יום-יומיים בגלריה בהארץ,על חבורת מבוגרים,מפגרים,שמתארגנים למשחי תופסת/מחבואים סוערים,והם לא אינפנטילים,חלילה,אלא הם "מתחברים לילד שבתוכם,ויותר מחוברים לעצמם",או איזה מין ממבו-ג'מבו שכזה.
    מחוברים לעצמם??
    עדיף שיפנו לטיפול מקצועי.
    אולי עוד אפשר לעזור להם.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 27/01/2005 בשעה 9:33

    ואתמול קניתי שוקו ולחמניה
    ואני מעריץ את דרור פויר
    פויר, תפרסם כל יום את רשימת הקניות שלך
    זה נורא מעניין
    בטח גם את כרמל ויסמן
    מסכנה, רק שלא יפטרו אותה מנרג
    זה יוציא לה את כל הניו איג' מהתחת

  • אסף  ביום 27/01/2005 בשעה 10:29

    נראה לי לגמרי ברור שלא משלמים לה בשביל לכתוב שם.
    זה בשביל הנשמה.

  • נאיבי  ביום 27/01/2005 בשעה 11:00

    לכל המגיבים
    נסו לפרגן ותראו איך הכל נראה אחרת

  • נמרוד ברנע  ביום 27/01/2005 בשעה 11:45

    והנה דילמה קלאסית של אדם בעל תודעה מעמדית:
    מצד אחד "מעריב" הוא עיתון בעל נטיות לאומניות, טאבלואיד במלוא מובן המילה, המו"ל שלו הוא עבריין פלילי (ועוד צאוורון לבן) והוא גם סילק משורותיו כמו שנהוג להגיד במקומותינו שני כתבים מעולים – גל אוחבסקי ודנה קסלר.
    מצד שני פיטורים כלשהם הם דבר שלילי, לכל אדם מגיעה פרנסה, וגם מעריב (כחלק מהפופוליזם שלו) היה העיתון היחיד שפירגן להסתדרות (גם אם מהטעמים הלא נכונים כאמור).

    אם כך, מהי האסטרטגיה הנכונה?
    שאלה טובה מאוד, וכשתסתיים לי השפעת אני אנסה לחשוב על תשובה.

  • מישהו  ביום 27/01/2005 בשעה 11:57

    עיתון מעריב עצמו מגייס כותבים פרילנסרים כדי שיכתבו טורים ופרשנויות בעיתון.

    העוקץ בגיוס הזה הוא שהכותבים לא רואים את הכסף הרבה חודשים לאחר שהם פירסמו טור או מאמר.

    אותם כותבים מפחדים לדבר על זה, כי אחרת הם יהיו שרופים בשוק.

  • טלי  ביום 27/01/2005 בשעה 12:51

    בעניין הארנק:
    למה זו בשבילך "מצווה" שיש לציין ולהנציח [בדומה לקריאת המכתב לעובדת הפיליפינית -בפוסט שהיה יפה מאוד בלי קשר] ולא חובה אנושית אלמנטרית?
    ואפילו בנאלית לגמרי?

  • שמעון  ביום 27/01/2005 בשעה 14:34

    זה מצווה, כי הוא לא כותב מפוזה של צדקנות מחורבנת, אלא מפוזה של בן אדם נורמלי. וכנה.

  • צחיק  ביום 27/01/2005 בשעה 14:50

    בן אדם 'נורמאלי וכנה' לא היה מציין כזה דבר. בדיוק כמו שטלי כתבה, וכתבה יפה, זו חובה אנושית אלמנטרית ובנאלית.

  • שמעון  ביום 27/01/2005 בשעה 15:02

    אם החזרת ארנק הייתה "חובה אנושית אלמנטרית ובנאלית", הרי כל ארנק שהיה הולך לאיבוד היה מוחזר לבעליו.

    case closed.

    מי שיוצא פה רע זה לא דרור פויר, אלא קוראים שמתגאים בכך שבשבילם זאת חובה אלמנטרית.

    כי, כמובן, זאת באמת חובה אלמנטרית, אבל אם אתה מקיים אותה אין שום סיבה לא להרגיש טוב וגם לספר על כך לאחרים.

    אלא כמובן אם אתה קדוש (בעיניך), כמו כמה קוראים של הטור הזה.

  • דרור פויר  ביום 27/01/2005 בשעה 15:25

    לטלי, שמעון וצחיק שהתעמקו בסוגיית הארנק; אם תקראו שוב את הסעיף, במיוחד צחיק וטלי, תוכלו להיווכח מיד במה שאירע: ראיתי ארנק, החזרתי אותו. בלי לעשות עניין ובלי להכריז על כלום. כשחזרתי, המוכרת אמרה: זו מצווה. מה שהיה נחמד בכל הסיפור, ובגלל זה סיפרתי אותו, זה המבט החמוד של הבחורה שדי נדלקה עלי, אם אתם שואלים אותי. לא סיפרתי את זה כדי לומר כמה אני צדיק, כי צדיק אני לא.
    זה בעניין הזה.

  • יוסי  ביום 27/01/2005 בשעה 15:57

    אהבתי את -כל- מה שכתבת, ובהחלט עשית משהו שאפשר להתגאות בו (אם כי זו לא חוכמה לעשות את זה לבחורה, כי מקבלים חיוך מדליק על המקום. נסה להחזיר ארנק לדני נווה, למשל, או לדליה איציק, או לשרת הספורט).

    בעניין השרוכים – אני מכיר רק מקום אחד שמוכר שרוכים, והוא מדליק לאללה. נראה לי שזה תנאי מספיק להיות מדליק (אם כי לא הכרחי).

  • halemo  ביום 28/01/2005 בשעה 0:15

    ככה לפחות סיפר לי חבר קרוב שכותב כפרילנסר בעיתון מעריב

  • גדי  ביום 28/01/2005 בשעה 2:20

    ובזמן, כך עד היום על הטורים שאני מפרסם שם לעתים.

  • halemo  ביום 29/01/2005 בשעה 13:57

    הכותב שסיפר לי את זה הוא לא סתם עיתונאי מתחיל. הוא אפילו יותר זקן ממך.

  • רועי  ביום 03/02/2005 בשעה 22:31

    על הבאנרים. זאת הגישה שלי.

כתוב תגובה לשקאקי לבטל