זיכרונות מהבועה

 

א.

יום רביעי היה יום המסאז'. המעסה היה מגיע לקראת עשר בבוקר, מתמקם באחד החדרים, סוגר את התריסים, מעמעם את האורות, שם מוזיקה של דולפינים, מדליק כמה נרות – אחד בריח יסמין, אחד בריח לילך, אחד סתם בשביל התאורה – מסדר את בקבוקי השמן ומעמיד את מיטת העיסוי.

אחד אחד היינו נכנסים אליו, מורידים נעליים ונשכבים על המיטה. החור שמיועד לראש במיטות המסאז'ים תמיד הזכירו לי אסלה, אבל לא אמרתי לאף אחד. למה להרוס לאנשים את הכיף?

מבחינת עבודה, יום רביעי היה יום אבוד; עד שקיבלת את המסאז' לא יכלת להתרכז בשום דבר אחר, ואחרי שקיבלת את המסאז' לא רצית להתרכז בשום דבר אחר. היינו יושבים בפינת הקפה, רפויים ונינוחים, שמן העיסוי הארומטי עדיין לא ירד מהגוף, מה שגרם לכולם להיראות קצת כמו סופגניות; מכונת הקפה המשובח פלטה קפוצ'ינו אחר קפוצ'ינו, ואנחנו הרגשנו על גג העולם. רוח התקופה נשבה בגבינו. היינו מדברים על האפליקציה, וכל מי שאי פעם חווה ולו מעט מהבועה יודע: אין כמו לדבר על האפליקציה.

כמה אהבתי את ימי הרביעי של הבועה.

 

ב.

אני זוכר גם את היום בו קראו לי לחניון של החברה: מכונית חדשה, עם הניילונים והכל, חיכתה לי שם. זו היתה הפעם הראשונה שלי בחיים, והיחידה בינתיים, בה קרעתי את הניילון מעל מושבי מכונית חדשה. תחושה טובה, אני מוכרח להודות. אני זוכר את החגיגיות המופרכת מעט של אשת המשק, שהגישה לי את המפתח ומדבקה עם לוגו לא קטן של החברה להדביק אותו על האוטו.

זה היה אוטו היי-טק קלאסי, מהסוג שמילא באותם ימים את כבישי הארץ, במיוחד את אלה מתל אביב לכיוון קריית עתידים או הרצליה. אני לא ממש זוכר אם זו היתה יונדאי או מאזדה או דייהו – הכל נראה אותו דבר – אבל אני זוכר את הצבע הירוק.

באותה התקופה היתה השכונה שלי מלאה ברכבי היי-טק, כל רכב והלוגו שלו, חונים בצד הרחוב כמו רמזים לכסף גדול. כל שם צופן בתוכו הבטחה לעולם טוב יותר. שמתי לב שעל אחוז גדול מאוד מהלוגואים מופיעה המילה "Solutions". היתה לזה סמליות בעיני: זה קצת כמו ילד מהצופים שמכריח זקנה לעבור את הכביש. המון אנשים המציאו פתרונות לבעיות שלא היו שם עד לפני רגע.

אני זוכר שהיינו שותים אספרסו של בוקר בקריית עתידים, צופים במשאיות פורקות עוד ועוד רכבים חדשים. היה בזה משהו ראוותני, כמעט דוחה, אבל אהבנו את זה, כי כאמור: רוח התקופה נשבה בגבינו. ככה זה, כשרוח התקופה נושבת בגבך אתה לא תמיד מספיק לעצור ולחשוב איך זה נראה מבחוץ.

אלה היו הבקרים של הבועה.

 

ג.

בדרך כלל אני לא אחד שיוצא לטיולים תכופים מדי במורד שדרת הזיכרונות, אבל בזמן האחרון פה ושם מתחיל שוב להישמע הדיבור של הבועה, מה שגורם לי לנעול את מגפי ההליכה של הזיכרון ולפסוע שוב במורד השביל הזה: שביל הבועות הזוהרות, הנועדות להתפוצץ.

הזיכרונות הטובים תמיד עולים ראשונים – אבל אלה לא רק הזיכרונות של הכסף, האוטו, הנסיעות לחו"ל, המסאז'ים והארוחות העסקיות. כלל וכלל לא. הזיכרונות הטובים באמת הם הלך הרוח של הימים הראשונים – הלך רוח של מהפכה. הזיכרונות הטובים באמת הם התחושה של להיות חלק מחוליית קומנדו, ההרגשה שאתה הולך לפוצץ ת'עולם, שאתה עושה משהו שלא עשו קודם.

יש זיכרונות טובים של ישיבות אינסופיות אל תוך הלילה, אפופות עשן והזיות. הזיות על מהפכה, על הנפקה, על עבודה בחו"ל, הזיות על האפליקציה – שוב האפליקציה – המושלמת. הדבר שאי אפשר בלעדיו, הדבר שכל אחד יוריד, הדבר שיטרוף את הקלפים. להט חיובי הוא תחושה רבת עוצמה.

הימים הראשונים של הבועה; ימים של אמונה יוקדת, של ברק בעיניים, של ראש מתפוצץ ממחשבות. הימים הראשונים של הבועה; התחושה שהגעת בדיוק, אבל בדיוק, למקום המתאים לך. התוכן היה המלך ופועלי התוכן של כל העולם התאחדו, התנערו כאיש אחד, ניתקו את השלשלאות ומצאו את עצמם פתאום עם ביטוח מנהלים וכרטיס ביקור יוקרתי. ערכנו עלה. פלאים. גם זו היתה רוח התקופה; ההרגשה שאתה מבוקש. ההרגשה שיש לך (זהירות, משחק מילים) אופציות.

 

ד.

זו נקודה שכדאי להדגיש, אולי אפילו לעשות עליה דוקטורטים באוניברסיטה: אנשי "התוכן" חוו את הבועה באופן שונה לגמרי מהמתכנתים. המתכנתים, אם להכליל, כאילו היו שם תמיד, או יותר נכון: הטכנולוגיה היא השטח הטבעי שלהם, המגרש הביתי. הם הגאונים שמפסלים בקוד, שכותבים שירה ב-XML. הם יצרו את התשתית, את הדבר עצמו. אחר כך הם הביאו אותנו, אנשי התוכן, שנמלא להם את הכל במילים. אני חושד שמבחינתם תמיד היינו קצת טפילים. טרמפיסטים. מה בעצם אתה עושה, שאל אותי פעם מתכנת.

מפרספקטיבה של כמה שנים אני יכול לומר שהיינו קצת כמו ליאונרדו דיקפריו ב"טיטאניק"; נוסעים חצי סמויים על ספינת פאר. אנחנו היינו אלה שאת כל חייהם העבירו במחלקה השלישית, איפה שצפוף ומחניק, ופתאום מצאנו דרך להסתנן למחלקה הראשונה, איפה שהשמפניה קרה ומלצרים הדורים עוברים כל הזמן עם מגשים עמוסי מאזטים. כשהספינה הגדולה, הבועה, הפליגה, מצאנו את עצמנו – כמו ליאונרדו דיקפריו – במקום בו לעולם לא היינו. ואהבנו את זה. לעזאזל, אהבנו את זה לאללה!

היינו כולנו, אנשי התוכן, קצת כמו ליאונרדו דיקפריו בסצינה הבלתי נשכחת מ"טיטאניק": עומדים זקופים בחרטום הספינה, פורשים ידיים אל מול הרוח והים, וצועקים בשמחה אינסופית: אני מלך העולם! אני מלך העולם!

כן, כך היינו. אנשים של תוכן בעולם של קוד, אנשי מילים בעולם של אופציות. לכמה רגעים בהיסטוריה, היינו במרכז העניינים. לכמה רגעים בהיסטוריה יכולנו להתעדכן בנאסד"ק או לחשוב על אקזיטים ולא להרגיש מגוחכים. לכמה רגעים, כמו דיקפריו, יכולנו להתאהב בנערות של המחלקה הראשונה, לשים על שולחן בית הקפה מפתחות של אוטו חדש.

אפשר להמשיך את ההשוואה בין הטיטאניק – המיתוס כולו, לא רק הסרט – לימי הבועה. היא מתאימה ברבדים רבים נוספים. כשהטיטאניק והבועה התנפצו לתוך הקרחון הגדול של המציאות, התברר שאין מספיק מקום בסירות ההצלה. כשהבועה התנפצה, היינו הראשונים שנפטרו מהם. בעצם לא הראשונים. לפנינו נפטרו מהדרג השלישי של הבועה; דרג הפינוקים – המסז'יסטים, סוכני מכונות הקפה, המסעדות היקרות, ימי הכיף.

על סיפון הטיטאניק, התזמורת לא הפסיקה לנגן עד הרגע האחרון. בבועה, נגני התזמורת היו הראשונים שקוצצו. בסרט, ליאונרדו דיקפריו יורד למצולות. אנחנו, רובנו לפחות, פשוט חזרנו לאן שהיינו קודם. לפחות יש לנו את הזיכרון הטוב של עצמנו עומדים בחרטום מול הים והרוח, מרגישים מלכים לרגע אחד.

 

ה.

הזיכרונות הטובים תמיד עולים ראשונים, כאמור. יש עוד המון מהם. מדובר, בסך הכל, בתקופה של למעלה משנתיים, שלוש חברות סטארט-אפ, שלושה כרטיסי ביקור, באנגלית, כל אחד מהם יותר טוב מהשני. עד היום אני שומר את ערמות הכרטיסים מכל החברות שעבדתי בהן. מי יודע? אולי פעם נעשה קאמבק?

כרטיסי הביקור תמיד היו בעיני סוג של משל לכל תקופת הבועה. ממחקר לא רשמי שערכתי מסתבר שתשעים ושלושה אחוזים נקודה שבע מכל חברות הסטארט-אפ בעולם נסגרו לפני שעובדיהן הספיקו לחלק את כרטיסי הביקור שהודפסו עבורם.

הבועה התפוצצה, המשקיעים נעלמו, העובדים פוטרו והמשרדים נסגרו – אבל כרטיסי הביקור עדיין אתנו. עבורי, כרטיסי הביקור מימי הבועה מתפקדים כסוג של אנדרטה. אני מביט בהם ונזכר איך היה.

 

(בשבוע הבא: הצד האפל של הבועה)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נמרוד ברנע  On 21/01/2005 at 11:12

    גם מבחינת תוכן וגם מבחינת סגנון הכתיבה הנהדר שלך.

    הזכרונות שלי הם שונים –
    בתור ילד בחטיבת ביניים שלמד לתכנת, פתאום כולם מתעניינים במה אתה עושה, אתה מדבר עם המבוגרים בארוחות הערב, איזה דוד של חבר מזמין אותך לחוות דעה ופתאום אתה קורא ביזנס פלאן ומתחיל לפנטז על הסטארט-אפ שלך, רק המילה הזאת – סטארט-אפ – מעלה זכרונות של 99'-2000, תקופה שהתאפיינה בעוד כל כך הרבה דברים, מוזיקת הטראנס שנהייתה פופולארית ואפילו רוקיסט כמוני יכול לפשפש במגירות ולמצוא כמה דיסקים מהתקופה ההיא, שנתניהו עף הביתה וברק נבחר, של האצת הכלכלה…
    באמת הייתה תקופה נחמדה, עם כל הזבל הבורגני מסביב

  • אבולעפיה  On 21/01/2005 at 11:21

    מהצד של המתכנתים, דוקא לנו נראה היה כאילו נתנו לנו שדרוג למחלקה ראשונה, לכל הפינוקים שחשבנו שרק פירסומאים או זכייני ערוץ 2 נותנים לעובדים שלהם.

    בחברה שלי לא היו מסאז'ים, אבל בכל אופן ברור שמתכנת שיפסיק את העבודה בשביל טיפול שיאצו לא יחזיק את המשרה שלו הרבה זמן. לא בגלל שהוא מבזבז זמן, בגלל שלבנות את המוצר (אנחנו קראנו לזה "מוצר") אמור להיות הרבה יותר מרגש. באמת חשבנו שהמוצרים שאנחנו בונים ישנו את העולם. אני חושב שחלקם גם די שינו.

    בעצם זה היה ככה: בהתחלה היו היזמים והמתכנתים הראשונים, אלה עם הקוקו והקומודור 64. אחר כך באו המנהלים והמתכנתים עם התואר במחשבים. אחריהם אנשי התוכן, והמתכנתים שעשו הסבה ממשפטים למחשבים. מה הראשונים עושים לא הבנו אף פעם (חשדנו שהם כאן רק בשביל להוריד MP3ים) את האחרונים שלחנו לעשות QA.

    בשלב הזה אנשים שקבלו ירושות פתחו סטארט אפים במקום פיצוציות, הבן של השכנה היה מנהל פיתוח. כבר עברנו מרעיונות מגניבים שלא היה ברור איך להרוויח מהם לרעיונות מפגרים לגמרי שלא היה ברור איך להרוויח מהם. אני זוכר בכנות שהבנו שזה יגמר עוד מעט, והתחלנו לשים כסף בצד.

    ככה שבסה"כ ההתפוצצות של הבועה התקבלה כמעט בברכה. היאפים חזרו לפקולטה למשפטים, אנשי התוכן לוואלה ונענע, המנכ"לים לקומברס והמהנדסים לאלביט. אנחנו עשינו טיול עם הפיצויים וחזרנו לעבוד, או לעשות קוד פתוח. סוף סוף קיבלנו מה שכל מתכנת רוצה: השאירו אותנו לעבוד בשקט.

  • רשעית גם  On 21/01/2005 at 11:40

    לסיבוב אימפריאליסטי לבדוק איך אתה מגיב לטעמו של תפוח אסור. ניראה שהפיתוי הצליח, אבל כידוע בסוף הסיפור יש גירוש מגן עדן.

  • Rogatka  On 21/01/2005 at 11:41

    תצטרך לעבור אחד אחד ולתקן את הקידומות הסלולאריות.
    אולי פשוט תשאיר אצלך, למזכרת?

  • ניר  On 21/01/2005 at 13:40

    ימים פי כמה. נאה דרשת באבל-בוי.

  • אודי שרבני  On 21/01/2005 at 14:01

    אחלה קטע

  • א.דולף  On 21/01/2005 at 14:48

    יצא לי במקרה לקרוא את הקטע שלך עם טראק מהסאונדטרק של קיל ביל ברקע:
    Zamphir – The lonely shepperd
    וכל הסיפור קיבל איזשהו רובד מיסטי-נוסטלגי-קסום, וזה העצים את החוויה. אולי מתישהו תאפשר הטכנולוגיה פה ברשימות לתת לכותבים לצרף סאונדטרק לבחירתם לפוסטים, או אולי הקורא יוכל לבחור מרשימה או משהו דומה.
    נהניתי מאוד, כמו תמיד. תודה.

  • מושיק  On 21/01/2005 at 18:39

    יופי של תאור, דרור.

    החברה שלי, דרור, קמה זמן רב לפני הבועה. למעשה, אני הייתי בהייטק כשכיר עוד שנים רבות קודם לכן (משנת 1983 אם לא סופרים את הקטע בצבא) ועם יד על הלב, מה שקרה בשנים 1999-2000 לא קרה אף פעם בתעשייה. כולפ אבדו את הראש לחלוטין.

    בשהגיעה הבועה, החברה שלנו הייתה מאד לא אטרקטיבית כי היא הרוויחה כסף, והרבה כסף. השוק אהב חברות מפסידות עם תכנית לשרוף עשרות מיליונים עכשיו ולהרוויח מאות מיליונים אחר כך, והכל כמובן באינטרנט. מי שסתם עשה כסף בדרך הישנה והטובה לא היה סקסי ומעניין. השותף שלנו מארה"ב אמר לנו:
    "אתם משחקים ג'ין בשולחן של פוקר".

    בינואר 2000 הייתי בניו יורק והכתןבת כבר הייתה על הקיר. כשמודעות ענק שאלו: "סבתא שלך קונה מניות באי-טרייד ואיפה אתה?" ידעתי שהמשבר קרוב. ביום שהוא קרה הייתי בסיסקו, בביקור. זה היה היום ההיסטורי שבו סיסקו הייתה החברה המוערכת ביותר בעולם (לפי שווי שוק). יותר מג'נרל אלקטריק ומייקרוסופט. האנשים שם היו באקסטזה, הם הלכו בחיוך מוזר על הפנים וכל הזמן בדקו את מחיר המנייה. זה היה יום השיא של הבועה ב-22 למרץ, 2000. ביום הזה הכל התחיל ליפול.
    עצוב, אבל לטבע יש מנגנון תיקון עצמי. גם לשוק.

    ולגבינו? לא צריך לדאוג.
    הספקנו להנפיק את החברה שלנו בזמן,בשווי נאה, לפני שהשוק נפל, וכיום החברה משגשגת.

  • גרי אפשטיין  On 21/01/2005 at 21:28

    אני פעם ניסיתי לברוח לרוחמה בתקופה שהייתה כולאת אותי בבית אבל אז באה בועה גדולה ותפסה אותי.
    נראה לי של ההי טק אבל לא שאלתי.

  • איש הייטק ותיק  On 21/01/2005 at 21:50

    דרור פויר,
    למה אתה לא מספר שלקחת את הקטע הזה מהספר החדש של הוצאת הוד עמי?
    http://www.hod-ami.co.il/product.asp?catalog%5Fname=hodami&category%5Fname=Economy&product%5Fid=13105&iPageID=1&sPageName=

  • איש לואו טק  On 22/01/2005 at 9:41

    לא יפה. קידום מכירות כאן?!

  • תמי  On 22/01/2005 at 10:33

    קטנה: אני די בטוחה שהרכב שלך לא היה דייהו, שנמצא כשלוש ליגות מתחת למזדה ולפחות אחת מתחת ליונדאי. יש לי דייהו, I should know.

  • דרור פויר  On 22/01/2005 at 13:17

    לאיש הייטק ותיק – מילא שאתה מנסה לעשות קידום מכירות על חשבון הגב שלי, זה עוד בסדר (מטריד, אבל בסדר), אבל לבוא ולטעון שאני גנב? אתה לא מתבייש, חתיכת חרא?
    את הספר המדובר כמובן שלא קראתי.

    ולשאר החברים, תודה רבה

  • שרון  On 22/01/2005 at 22:14

    לא תאמין, אפילו אני מתקשה להאמין היום, אבל אפילו אני חגגתי על הבועה, ועבדתי שנה שלמה רצוף.

  • גרי שמוקשטיין  On 22/01/2005 at 23:52

    גם כאן אתה כותב יגועלי

  • איתמר  On 24/01/2005 at 12:02

    אחלה קטע, עוד חשק לחזור אחורה בזמן.
    או שלא?

  • לח ולנסה  On 24/01/2005 at 23:36

    כרטיסי הביקור שלי משמשים עד היום כפילטרים

  • gavri  On 18/04/2006 at 21:38

    כל המסאזים מעולים כמתנה ולחיים טובים יותר.
    *פינוקים ואינטימיות בסדנאות מסאז זוגי-לתקשר עם הידיים באהבה ועם מודעות.לתת ולקבל לפנק ולהתפנק להרגיש ולהתרגש.
    *שני מסגיסטים במסאז 4 ידיים.
    *מסאזים חוייתיים לנשים וזוגות.
    *מסאזים אישיים ומסאזים חוייתיים
    *למסיבות וארועים.
    מטפל ואומן מסאז ב 6 טכניקות רפואיות וכלליות.לאיזון ושחרור הגוף,לרענון,הנאה ופינוק.
    במקום שקט במרכז עם פרטיות מלאה לאור נרות,קטורת,מוזיקה חרישית,שמנים חמים במסאז ארוך וקסום‪‪. 0522958156 ‬‬www.vipmassage.co.il

  • דניאל  On 14/11/2006 at 2:38

    חבילות עיסוי זוגיות ואישיות.+אפשרות הגעה לבית הלקוח 0524670440

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: