פרשת השבוע – בֹּא

 

א.

בפרשת השבוע שלנו – פרשת בֹּא – מפיל אלוהים על מצרים ופרעה את שלושת המכות האחרונות – ארבה, חושך, מכת בכורות.

בדרשה שלי משנה שעברה כתבתי על מכת בכורות, כדאי. השנה אבקש להתרכז במכת חושך.

 

אבל לפני שירד החושך על הדרשה הזו, כמה מילים על הפסוק הפותח את הפרשה, הפסוק שנתן לה את שמה: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: בֹּא אֶל פַּרְעֹה, כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ…".

 

מעניין. לפי ההיגיון צריך היה אלוהים לומר למשה "לך אל פרעה", שהרי אלוהים הוא אתנו, או לפחות עם משה. מדוע אם כן בחר הכתוב לומר בֹּא?

 

שמעתי לא מעט פרשנויות בנושא הזה, אבל אף אחת לא נשמעה לי מי יודע מה. נאלצתי לחשוב לבד: למה בֹּא?

 

בעיני, את הפסוק הראשון אפשר לקרוא בשתי צורות.

הראשונה, קריאת פְּשט קלאסית, מציעה: אלוהים אומר למשה, בֹּא, הולכים אל פרעה. כלומר, אלוהים אומר למשה – אני הולך אתך, ביחד.

דרך הקריאה הזו מתאימה לרוח הפרשה: בשתי הפרשות האחרונות, יותר נכון מאז תחילת ספר שמות, אנחנו רואים אלוהים שלא הכרנו. יש קול של אלוהים אחר: מעורב, עצבני, אלים, קפריזי, ספונטני ומצד שני קונטרול פריק מטורף, עם משיכה כמעט ארוטית לחוקים, נהלים, מצוות, איסורים, טקסים והפקות ענק – הפרעה אלוהית שתגיע לשיאה באירוע מתן תורה.

 

הקריאה של "בֹּא, הולכים יחד לפרעה" מתאימה לאלוהים החדש.

בכלל, מכות מצרים הם הדבר הכי כיפי שאלוהים עשה מאז בריאת העולם. אתה ממש יכול לשמוע אותו נהנה, ממציא מכות, מחלות, מקשה את לב פרעה, ובסוף גם יורד לארץ בעצמו, על מנת לקנח ברצח בכורי מצרים. כבר בשנה שעברה עמדתי את חדוות העשייה המופרזת מעט של אלוהים במכות מצרים. אלוהים, אצטט את עצמי עבור אלה שלא לחצו על הלינק, "הוא כמו איזה ג'ון טרוולטה היוצא לערב דיסקו עם החברה, שנאמר: "כֹּה אָמַר יְהוָה: כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם" (יא, ד)

 

הקריאה השניה מציעה כיוון שונה. הפעם, אלוהים לא נמצא רק בתוך משה, אלוהים נמצא גם בתוך פרעה.

כמו בקריאה הראשונה, גם כאן מובלעת הנחה שמדובר בטיפוס שונה לחלוטין משזה מאלוהים של ספר בראשית.

נכון, כבר בספר בראשית הרשה אלוהים לעצמו להתערב בחלומותיהם ובנטיות ליבם של מלכים זרים. אבל בספר בראשית זה היה שונה. שם, אלוהים התערב בחלומות של אנשים כשהוא עושה את זה לטובתם. כמו למשל המלך ההוא, שרצה לשכב עם שרה, או רבקה; אלוהים בא לו בחלום ואמר לו: דיר באלאק, אשת איש. 'תה נוגע בה, הלך עליך.

זה בסדר גמור, אפילו הגון. אבל כאן, בספר שמות, אלוהים מטה ומקשה את ליבו של פרעה בניגוד גמור לכל מה שהגון. להפך; המטרה היא גרימת סבל.

 

אבל אני מבקש מכם לא לעצור כאן. בואו נקרא את הפסוק עוד פעם: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: בֹּא אֶל פַּרְעֹה, כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ…".

שימו לב לזמנים, חברים, שימו לב לזמנים. אלוהים כבר שוכן בתוך לב פרעה, הוא כבר הכביד את לבו, ועכשיו – כשהוא עדיין בתוך ליבו הקשה של פרעה, משם הוא קורא למשה: בֹּא.

ומשה שואל: לאן לבוא? איפה אתה? ואלוהים אומר לו: אני אצל פרעה, "בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ…".

כלומר: אלוהים קורא למשה מתוך ליבו פרעה. אלוהים נמצא בתוך שניהם באותה מידה –בתוך משה ובתוך פרעה.

 

שתי קריאות; בראשונה אלוהים נמצא בתוך משה, בשניה אלוהים נמצא בתוך פרעה.

 

ב.

כאמור, החושך הוא מוטיב מרכזי בפרשת בֹּא. שלוש המכות האחרונות חשוכות לחלוטין; על מכת ארבה נאמר כי: "וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ" (שמות, י', ט"ו), על מכת בכורות נאמר "כֹּה אָמַר יְהוָה:  כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם" (שם,י"א, ד'), וכמובן, מכת חושך.

 

חושך, חושך מוחלט, שולט בפרשת בֹּא. הנה הוא יורד:

"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם, וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם, וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ.

וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם, וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים.

לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים" (שמות י', כא')

 

"חושך שבא על מצרים מתוך גיהינום היה", כתוב במדרש שמות רבה (יד, ב). ואכן, העובדה שמדובר בחושך מסוג חדש פשוט צועקת את עצמה מתוך הטקסט. זה חושך שאפשר למשש, זה חושך כבד ששוכב עליך עד שאתה לא יכול לקום מתחתיו.

חושך כזה עוד לא היה לנו בתנ"ך, וגם לא יהיה. החושך היחיד שמתקרב לחושך של מכת חושך, הוא החושך הראשון בתנ"ך, "וְהָאָרֶץ הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" (בראשית א, ב). גם עליו אמרו המפרשים שהוא חושך של גיהינום. 

מחושך עד חושך לא קם כחושך.

 

ג.

אבל החושך של מכת בכורות קשה וכבד יותר מהחושך של בריאת העולם. הביטו שוב בטקסט – לא היה שם רק חֹשֶׁךְ, היתה גם אֲפֵלָה.

אני פותח את ספרו של הרד"פ "הפּרְעֹה שבתוכי – מחשבות על ספר שמות", פרק כ"ב (ראו גם כאן), ואני שמח לצטט לכם ממנו. חתיכת פרשנות מעולה, שאותי קצת הפתיעה בפן הפסיכולוגיסטי שלה.

כותב הרד"פ: "ומה (נכתב) חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה? חושך מלבר אפלה מלגו". כלומר: החושך בא מבחוץ, האפלה מגיעה מבפנים. משפט שאפשר לעשות ממנו פוסטר.

וממשיך הרד"פ: "וזה מה שלמדתי ממכת חושך: שיכול האדם לסבול את החושך, ויכול האדם לסבול את האפלה, אלא שלא יכול לסובלם כשהן משולבין. בחושך, הטיל אלוהינו על המצרים את המכה הקשה מכולן, קשה לדידי אף למעלה מ(מכת) בכורות, הטיל עליהם את החושך ואת האפלה כשהן משולבין – חשוכים היו בחוץ וחשוכים היו בפנים. החושך הוא הכתוב 'לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו'; את זה יכולין היו לסבול, אך מה שהכריעם היתה האפלה, עליה נאמר: 'וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים'."

 

ד.

מכת חושך תמיד היתה קצת חריגה, עכשיו אנחנו מבינים למה: מכת חושך היתה מכה נפשית: מכת הדיכאון. אלוהים הפיל על המצרים את הדיפרסיה.

את פרשנותו למכת חושך מסיים הרד"פ במשפט חזק: "הצעקה הגדולה שצעקו המצרים במכת בכורות, גם על החושך צעקוה".

אנסה לפרש את הרד"פ: הדיכאון של המצרים בעקבות חשכת שלושת הימים היה כל כך גדול וכל כך עמוק, שהדרך היחידה בה אלוהים היה יכול להעיר אותם ממנו ולהחזיר אותם לחיים תקינים היתה לתת להם ניעור רציני, להוציא אותם מהאפטיה, לתת להם זבנג של ריאליטי.

אלוהים מתחרט על מכת חושך. הוא מרגיש רע כשהוא רואה את המצרים בדיכאון עמוק כל כך. גם הם יצוריו. אלוהים מרגיש, וזו לא פעם ראשונה, שהוא הלך קצת רחוק מדי וקצת חזק מדי.

הוא מחליט ללכת בגדול, ואכן, זה עבד כמו קסם: (י"ב, כ"ט-ל') "וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר; וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה, הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם: כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת".

המצרים צועקים, מתעוררים, ואפילו פרעה מתנער מהשליטה שקנה אלוהים על לבו, ואומר למשה: רק לכו. צאו. קחו את האלוהים שלכם, ותתחפפו מכאן.

 

ה.

אלוהים, שקצת מתבייש במעשיו, מגיע בלילה, בחושך, כמו גנב. מתגנב בשקט מבית לבית, שלא יראו אותו. זורע מוות, ובורח. מכת חושך ומכת בכורות אינן שעתו היפה של אלוהים. בכל שמונה המכות הקודמות אפשר אולי היה למצוא איזה קסם, איזה טריק, שטיק, איזה ויץ, אבל חושך ובכורות הן מכות של רוע צרוף.

פרשת בא מתחילה בחושך ומסתיימת בחושך. אלוהים של פרשת בא הוא אלוהי החושך, אלוהי האפלה. אלוהים של פרשת בא הוא הצד האפל של אלוהים. זה שלא נעים להסתכל בו.

 

ו.

ובנימה אופטימית זו, שבת שלום.