היום גרמתי אושר

 

אחר הצהרים, ואחיכם יורד עם הכלבה.

כמו שאני יוצא מהבניין, נשמעת צעקה סלאש קריאה: מיסטר! מיסטר!

אני, אתם מכירים אותי, אומרים מיסטר – אני מחכה. וזה כי אני מיסטר.

 

(פלשבק: פעם, בניו יורק, טעתה פקידת הקבלה בהעתקת שמי – Feuer – וכתבה Fever. אלה היו השבועיים הנהדרים בחיי – השבועיים בהם קראו לי מיסטר פיבֶר. הייתי הולך ברחובות ניו יורק סיטי ושר לעצמי: יו גיב מי פיבֶר, אין דה מורנינג, פיבֶר אול ת'רו דה נייט. פיבֶר! וֶון יו קיס מי, פיבֶר וֶון יו הולד מי טייט.

 הו, ארים כוסית לכבוד כוחו המרפא של הפלשבק. הייתי חולה, עכשיו אני בריא).

 

את הכביש חוצה אישה פיליפינית בגיל העמידה. זיהוי פיליפיניות בגיל העמידה זו תכונה נרכשת; בהתחלה הן תמיד נראות צעירות, או יותר נכון – חסות גיל מוגדר. בשנים הראשונות שלי עם הפיליפיניות הן תמיד היו נראות לי איפשהו בין 18 ל-40, אבל החיים בעיר מלמדים אותך דברים שלא חשבת שתלמד: בת כמה הפיליפינית שלפניך. זו, הרשו לי לומר לכם, היתה בגיל העמידה. אפשר לזהות לפי הברכיים.

מיסטר, היא אומרת לי – כן יו ריד אינגליש? יס, אני עונה לה. אנד היבּרוּ? יודע, אני אומר לה.

 

הפיליפינית הזאת, אני מכיר אותה מהשכונה. הרבה פעמים אני רואה אותה בבוקר; אני מוריד את הכלבה שלי, היא מורידה את הזקנה שלה. לפעמים אני חושב לעצמי שאני הפיליפיני של הכלבה שלי.

 

אולי, אם לא אכפת לך, אומרת הפיליפינית ומגישה לי מכתב, לקרוא לי מה כתוב במכתב.

אני קורא לה: זה מכתב ממשרד העבודה. נושאו: אישור החזקת עובד זר למטרות סיעוד.

אר יו שוּר, שואלת הפיליפינית. כן, אני אומר לה. עד כמה שאני מבין, מדובר באישור.

עיניה נדלקות. מה זה נדלקות – זיקוקי דינור של יומָעצמאות.

אתה בטוח, היא שואלת. עד כמה שאני מבין, אני אומר לה, המכתב הזה אומר שלגברת XXX מותר להחזיק עובד זר למטרות סיעוד.

אתה בטוח, היא שואלת.

אני אומר שכן.

בטוח?

כן. (כמה קצרה הדרך מהיסוס לנחרצות כשאישה עומדת מולך)

יס!, צועקת הפיליפינית, ושוב: יס! יס!

ואני אומר לה: איטס גוד ניוז סיסטר – יו כן סטֶיי.

 

והיא, מרוב האושר היא לא יודעת מה לעשות. היא פשוט לא יודעת מה לעשות. מתי בפעם האחרונה ראיתם מישהו שהוא כל כך מאושר שהוא פשוט לא יודע מה לעשות? אני מוכן לשים חמש עשרה שקל שהרבה זמן לא ראיתם דבר כזה. ואני עומד מול הדבר הזה, והאמינו לי אחים ואחיות – האושר הוא מידבק.

והיא עומדת שם מאושרת, ואני מתרגם לה את המכתב לפרטי פרטים, ואני רואה עליה שהיא מתה לחבק מישהו, ואני קולט שהדבר שהיא הכי צריכה עכשיו זה פשוט להתחבק עם מישהו.

אני היחיד שעמדתי שם – האופציה היחידה לחיבוק – אבל ברור שדבר כזה כמו חיבוק בין אדם כמוני לאדם כמוה בנסיבות הנוכחיות לא יכול להתקיים.

היא רקעה ברגליה, היא נגעה בכתפי, היא קפצה אגרופים אל מול השמיים האפורים של תל אביב, היא חייכה (החיוך שלה הזכיר לי את החתונה שלנו, של גלית ושלי), היא צחקה בקול באמצע הרחוב הריק, היא ביקשה ממני לחזור שוב ושוב על המילה הראשונה במכתב: פֶּרמיט. אישור. פֶּרמיט. אישור.

 

אני אומר לכם – זה עשה לי כל כך טוב.

 

היא לקחה את המכתב, הודתה לי שוב. היא לחצה לי את היד, היא ממש לחצה לי את היד, בשתי ידיים היא לחצה לי את היד. תודה, היא אמרה לי בעברית, תודה רבה.

ורצה הביתה.

 

נזכרתי ברוז, הפיליפינית האחרונה שלנו, איך נסענו לבקר אותה בנווה תרצה, לשם נחטפה ממיטתה באישון לילה אחרי עוד מבצע נועז של משטרת ההגירה. הם לא נתנו לנו לתת לה טמפונים, או שוקולד. אסור לתת לאסירות שום דבר שנמכר בקנטינה של הכלא. הקנטינה של הכלא היא מונופול. כל משטרת ההגירה המחוריינת היא מזימה של זכיין קנטינות מרושע.

 

עמדתי שם, מביט בה רצה הביתה. כשהיא הגיעה לדלת, היא הסתובבה אלי ונופפה לי בידה, כמו באגדות האלה על הנסיכות האלה שמנופפות בידיהן.

 

פיליפינית בנעלי בית ברחוב צדדי בחורף תל אביבי עם אישור עבודה – יותר נסיכה מזה?

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • *  ביום 10/01/2005 בשעה 22:31

    מרגש, מרגש כל כך.
    🙂

  • אביבה  ביום 10/01/2005 בשעה 22:54

    נכון.

  • איתמר  ביום 10/01/2005 בשעה 23:16

    אתה מלך

  • משה  ביום 10/01/2005 בשעה 23:27

    " לפעמים אני חושב לעצמי שאני הפיליפיני של הכלבה שלי."

    צנזר, צנזר.

  • *  ביום 10/01/2005 בשעה 23:33

    לא! אל תצנזר. זה משפט פוירי במיטבו

  • פ'  ביום 10/01/2005 בשעה 23:34

    אני מתכוונת: יופי.

  • זו ש  ביום 11/01/2005 בשעה 0:11

    עבדים היינו לפרעה במצרים
    ומה נשאר לנו מזה?
    לא הרבה.

    (התרגשתי)

  • דוד כפרי  ביום 11/01/2005 בשעה 0:25

    🙂

  • תומר ליכטש  ביום 11/01/2005 בשעה 0:33

    סחתיין עליך מיסטר פיבר. תקרית יפה

  • בורי  ביום 11/01/2005 בשעה 0:42

    תמיד ראו עליך שמאחורי החזות המגוחכת מסתתר פקידון קטן וגזען. הבאת בשורה טובה לפילפינית כשטיילת עם הכלבלב שלך המצ'וקמק לפילפינית האומללה שאפילו אוריינטליסטים זקנים היו מתביישים לפחות לצלם אותה כמו אנתרופולוג. אבל מה? הבאת אותה. וליכטש? הוא כמובן מלקקמאחורה

  • תומר ליכטש  ביום 11/01/2005 בשעה 0:46

    חביב.

  • תומר ליכטש  ביום 11/01/2005 בשעה 0:56

    זו אולי הבעיה הגדולה של רשימות. האנונימיות שהיא מאפשרת מושכת אליה את הכלום של הרשת, שמוצא בית חם במערכת התגובות הזו. מפעם לפעם זה מפליא מחדש, עד כמה נמוך אפשר להגיע בסביבה שמבקשת להגביה את עצמה מעל לבינוניות הכללית.

  • כמהנמוך  ביום 11/01/2005 בשעה 1:46

    תומרליכשט, אתהצודק,
    מפעםלפעם זהמפליא מחדשעד כמהנמוך אפשרלהגיע בסביבהשמבקשת להגביהאת עצמהמעל לבינוניותהכללית.

    סתםאחת, בינוניתכללית

  • Rogatka  ביום 11/01/2005 בשעה 8:24

    היית מתחבק איתה.

    יישר כח והשם יעזור.

  • שמשון שוּעלִי  ביום 11/01/2005 בשעה 8:43

    דרור, תן מבט בסרט "מכתב לג'יין" של קולקטיב דז'יגה ורטוב (גודאר וגורין).

  • היתוש האשכנזי  ביום 11/01/2005 בשעה 8:46

    וחוץ מזה, ליכטש, היא מבריחה מכאן לא מעט כותבים טובים. הכי טוב להקים בלוג מזוהה, תאמין לי.

    פויר, לא אתה גרמת אושר, אלא מישהו במשרד העבודה. נטילת הקרדיט לעצמך על האושר שוות ערך לטענה שידיעות אחרונות הופך אותנו למאושרים כשהוא מדווח על מדלית הזהב של גל פרידמן באתונה. היית אמנם שותף לחוויה משמחת אבל קצת צניעות לא תזיק כאן.

  • הרצל  ביום 11/01/2005 בשעה 9:46

    הצלליות של הרשת שבוחרות לקרוא ולהגיב ברשימות, עושות זאת מעל הבינוניות הכללית במקרה הטוב, ומעל הבינוניות של עצמן במקרה הטוב לא פחות.
    הבעיה שיש כאן רשימות שמרוב גובה ויומרה, מתאפסות חזרה לכדי תחתית. ומזה קשה להתעלם.

    מי אמר המלך הוא ערום, ולא קיבל?

    פויר – אתה קודח מאהבה עצמית. לבריאות.

  • טול  ביום 11/01/2005 בשעה 10:43

    מקסים.

  • גרי אפשטיין  ביום 11/01/2005 בשעה 11:00

    פויר וליכטש זה לא אותו דבר בכלל.
    בעוד פויר מתרגל עלינו כתיבה/פניה רגשנית בעלת תכנים יומיומיים מעופשים אך מאופקים וטעונים במידת מה ליכטש מתרגל את מוחו העייף (ואותנו) בסאלטות סמי-פילוסופיות של מתעמלת אליצור-רמלה ששוקלת 62 קילו ומנסה בכל כוחו להרשים את קהל קוראיו המתוסכל.

    לסיכום –
    פויר: שווה מאמץ.
    ליכטש: לא שווה יריקה.

    הא לכם הכלום של הרשת. במיטבו.

  • זאב ארליך  ביום 11/01/2005 בשעה 11:38

    חוץ מלבקר אתה כותב גם דברים משלך? אשמח לקרוא.

  • עזי  ביום 11/01/2005 בשעה 11:59

    אין אושר כמו גרימת אושר לאחר!
    נכון, פויר?

  • נאיבי  ביום 11/01/2005 בשעה 13:41

    דרור,
    גדול,לפעמים כנראה,אלוהים מחייך לנזקקים לו.

    שאלה
    איך נפטרים מעונש קולקטיבי המופיע בשם "גרי אפשטיין"

  • מי ומה  ביום 11/01/2005 בשעה 15:22

    ריגשת אותי

  • ד.ביל  ביום 11/01/2005 בשעה 17:16

    🙂

  • גרי אפשטיין  ביום 11/01/2005 בשעה 18:06

    אני עסוק כרגע בכתיבת ספר אוטוביוגרפי על חייו ומותו של יו"ר ההסתדרות השני מר שלמה קפלן ובשעות הפנאי כותב טלנובלות לרשת אל ג'זירה. אחת מהן ממש מעולה וכדאי לך לצפות בה, קוראים לה:
    אילחתליל א- ג'אראח, או בתרגום חפשי:
    סוזאן האדמונית.

  • דנה  ביום 11/01/2005 בשעה 18:40

    מר פויר, בעקבות הכותרת שלך הגעתי אל הפוסט.
    אינני מכירה אותך להוציא ימי קפטן אינטרנט כשהייתי צעירה מדי ככל הנראה, כי אולי רק כך אפשר להסביר את הסתירה שבין מה שתפסתי ממך אז לבין מה שמשתקף היום.
    אתה נפוח, מלא בעצמך, מדבר בצורה גסה ומכוערת על מה שכביכל עשית עבור אדם חלש ממך.

    לפחות אני ושכמותי לא יוצאים בהצהרות ומסעות פרסום ומדווחים כל פעם שאנו עוזרים לזקנה לחצות את הכביש, נותנים כסף
    לקבצן בכניסה לבנק או עוצרים לשבח את נגינתו של נגן רחוב. תתבייש לך.

    או שאתה עיוור למידת הגסות והשפלות שבסיטואציה. היותך גבר אשכנזי בעל מעמד, רכוש ובטחון יחסי באיכות חייו במובן הכלכלי – המדבר על אישה ענייה משוללת זכויות שנאלצת להגר לארץ זרה ולעבוד בפרך על מנת לפרנס את עצמה ומשפחתה מאחר שארץ מוצאה לא אפשרה לה זאת.
    או שאינך עיוור ואתה ציני, ובמקרה זה הציניות חוזרת ישר עליך.
    תתבייש.

  • גלית  ביום 11/01/2005 בשעה 19:10

    למה את כ"כ כועסת דנה?
    אין כאן ציניות, יש שמחה ואמפתיה

  • א.דולף  ביום 11/01/2005 בשעה 20:35

    את נוראאא נזעמת, וכל זאת – בלא סיבה ממשית.
    פוייר – גבר אשכנזי לבן מהמעמד הבינוני-גבוה (לא יודע) ומבוסס כלכלית,
    והפיליפינית המדוברת – בקושי קיבלה אישור עבודה בארץ,
    ולא שתיקה, ולא דיבורים, ולא שום דבר אחר לא ישנו את העובדות האלה, ומכיוון שאני לא רואה בפוסט של דרור כוונה להתנשא על הפיליפינית החלשה ממנו בסטטוס החברתי שלה, אין כל צורך להשתיק או להתבייש. על אחת כמה וכמה כשדרור כל כך שמח בשמחתה, על אף שזה אירוע מינורי בחייו.
    תשמחי בשביל דרור כמו שאני שמחתי בשבילו ובשביל הפיליפינית, והסיפור באמת הצליח להעלות חיוך גדול על פני בשביל שניהם, ודרור לא עשה דבר אחד אשר אמור לגרום לו להתבייש, לו במעשה, ולא בפרסומו, ולא בדרך כתיבתו.

    לך ולדרור שלום =]

  • א.דולף  ביום 11/01/2005 בשעה 20:36

    *לא במעשה

  • שרון  ביום 11/01/2005 בשעה 21:51

    דרור אח יקר,
    מה שמרגש זה הדברים הקטנים, ואולי הם לא כל כך קטנים.
    שימחת אותי.
    אבל אז קראתי את הפוסטים ולא הבנתי… האמת ? לא הבנתי.

  • צ'רלס  ביום 11/01/2005 בשעה 22:14

    דודו טופז נעלם, לא? הנה רעיון בשבילו. ללכת לעובדים זרים ולתרגם להם את המכתבים ששולח להם משרד הפנים. לשדר רק את אלה שמקבלים אישור. מה שנקרא, לעשות להם טוב על הלב. בכי של אושר ודמעות שמחה בקלוז אפ. מינימום תקציב. יופי של פוטנציאל לרייטינג, במיוחד עכשיו, אחרי כל הזוועות שמה באינדונזיה, שראינו את כל האסייתים המסכנים מתים וכל זה. באמת חבל, למה לא לעשות להם קצת טוב על הלב ובזיל הזול.

    זה הרעיון.

  • רשעית גם  ביום 12/01/2005 בשעה 7:18

    אתה כותב מאד יפה, רק נידמה לי שהכותרת היתה צריכה להתהפך "היום נגרם לי אושר" כיון שכך זה נשמע, ויפה שהצליחה לעשות זאת, אותה אשה.
    אני יכולה להעלות ברוחי סצנריו אחר, בו היית מתבקש לתרגם למישהו מסמך כזה, ובמהלך המלאכה הקדושה של תרגום, היית זוכה ל"מקלחת" של מרירות חרף הידיעה הדי סבירה על קבלת רשיון לעבדות. נשמע שזו אשה בעלת יכולת לשמוח ולשמח מה שאומר שהיא כניראה לא ישראלית, ולכן קיבלה רק רשיון זמני ולמעשה לא קיבלה רשיון אלא המעסיקה שלה קיבלה היתר להשתמש בה, אולי כדי להשתמח גם כן.
    אא.

  • Rogatka  ביום 12/01/2005 בשעה 8:18

    להעלות איזה סצנריו בראש, אבל המילה נשמעה לי כל כך זרה, עד שפלטתי אותה מהאונה הימנית דרך האוזן.
    דרור, אני מעריץ אותך על ההליכה עם האמת הפנימית שלך. צריך להיות בעל תפישת עולם ייחודית כדי לכתוב בצורה כזו וצריך להיות מכוונן וקשוב כדי לקלוט את הדקויות שהתכוונת להעביר (נכון, אני מחמיא לעצמי). יש אנשים, דנה, שאין להם את זה. וזה בסדר. לא כל האצבעות בכף היד שוות. בכל זאת, הן נמצאות על אותה כף יד. נכון? בעצם לא תמיד נכון. נקלעתי לאחרונה לאתר "אוגריש". לא. הן בהחלט לא תמיד נמצאות שם על אותה כף היד. לפחות לא כולן יחד.

  • רשעית גם  ביום 12/01/2005 בשעה 8:54

    טוב נו, חנופה

  • נאיבי  ביום 12/01/2005 בשעה 11:32

    דנה יקרה
    אם יזדמן לך בעתיד להכיר את דרור פויר,
    אני מאמין ומשוכנע שתרגישי רגשי אשם ןתתנצלי מעומק
    ליבך על העלבונות שהטחת כלפיו.
    דרור,מבלי להכיר את דנה,אני מתנצל בשמה.

  • אלונה  ביום 12/01/2005 בשעה 16:46

    אני לא מבינה את העליהום הזה על דנה.
    דרור פויר כותב בלוג שפתוח לכלל הציבור ולביקורת שלו.
    לא טוב לכם, אל תקראו. אני באופן אישי חושבת שהמעשה שהוא עשה היה טוב אבל מה שהעכיר אותו היו הדיווח וצורת הדיווח. אני לא חושבת שיש מקום לזה בבלוג והאמת שקצת צורם לי וכנראה לעוד אנשים לקרוא את הקטע כי הוא מדיף פטרנליזם והתנשאות מסויימת אפילו שהוא באמת עשה מעשה יפה.יכול להיות שהוא אפילו לא שם לב לזה וכל הקוראים האובר רגישים שמו לב והתעצבנו.
    מצפה לעוד קטעים בתקווה שיהיו באופי אחר מזה.

  • אלוהים  ביום 12/01/2005 בשעה 18:02

    דרור היקר,
    לא די שעשית את הפיליפינית מאושרת, אף הגדלת לעשות בכתיבת הסיפור, וכך עשית עוד הרבה קוראים מאושרים (כולל אותי).
    שמתי עליך עין. תמשיך כך!

  • Rogatka  ביום 12/01/2005 בשעה 20:05

    נו, לא פעם ראשונה שאני נדרש לפרש את גדולי הפוסקים.
    מילא:
    ערב בא וחושך רד
    וכלבתו של דרור אחד
    חיש משכה אותו לרעות
    (חלילה לה בִּפנים לצאוֹת)

    והוא יורד ועל הסף
    בקול רועד, בטון נכסף
    עומדת רות מואביה
    גרה בארץ נכריה

    "צייר כבשה לי", היא פועה,
    (ברקע כלבתו רועה)
    "הו מיסטר, פליז פליז, ריד מי ד'יס"
    קול תחנונים אותו המיס

    מרבד דשאים ירוק כקרמיט
    הוא משיב לה: "ד'יס איז פרמיט"
    ועולמם שהצטלב
    דיבר שפה אחת: שפת-לב.

    פעם דיוגנס אמר:
    "כאדם רע לי ומר
    אשרף לי כנר-חֶלב
    ולוואי שאוולד ככלב".

    ואילו כלבתו של דרור
    את טלפיה היא תמכור
    כדי להיות בזעיר אנפין
    שמֵחה – כמו בת הפיליפין.

    דרור- מאשפות תעלה גרה (להושיבהּ עם נדיבי ארץ).
    כמה נקודות בעולם הבא. האם תנצח במשחקון?

  • שמשון שוּעלִי  ביום 12/01/2005 בשעה 20:09

    אני שוב חוזר לעניין "מכתב לג'יין" של גודאר וחבורתו. וממליץ לכולכם לראות את הסרט.

    קצת על הסרט כאן:

    http://www.sensesofcinema.com/contents/cteq/01/19/letter.html

    הביקורות תהיינה מובנות יותר.

  • אאוטסיידרית  ביום 12/01/2005 בשעה 21:12

    דרור פוייר פשוט בא להדביק אותנו באושר שהוא נדבק מהפיליפינית
    תודה איש יקר

  • אבילון  ביום 13/01/2005 בשעה 3:07

    דרור גרמת אושר לגברת ומזל שמיהרת לשכתב ולשכפל את האושר הזה עבורי ועבור אחרים. ועל כך מגיע לך חיבוק. מה שממשיך לטרוד את מנוחתי (חוץ משלטון הרשע של משטרת ההגירה) הוא הבעיה שלך להתחבק איתה. גודל המעמד לא עשה לך את זה?

  • Rogatka  ביום 13/01/2005 בשעה 8:26

    אולי גודל המה-עמד הביך אותו. את/ה יודע/ת איך זה להתחבק עם מישהו/י כש"יש לך ארנב בכיס".

    אחרת – אני לא מבין איך הם לא התחבקו. זה כל כך מתבקש.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום 13/01/2005 בשעה 9:02

    פלצנים רשעים שכמותכם.בן אדם רוצה לשתף אתכם בחיוך במשהו טוב בחיים האלה ואתם מתחילים להתפלסף על שטויות? תחיו את החיים תחייכו תגרמו לאחרים לחייך ואז אולי גם אתם תראו אחרת
    דרור כל הכבוד

  • אילנה י  ביום 13/01/2005 בשעה 17:51

    תודה שטרחת בהנצחתו
    גם לי גרמת אושר גדול
    ואף התרגשות
    אמרסון כתב המון שנים לפניך
    לדעת שלפחות אדם אחד נשם בקלות רבה יותר
    בגלל שהיית שם בשבילו
    זו הצלחה
    בלי ספק הצלחת בגדול

  • אבילון  ביום 14/01/2005 בשעה 2:41

    לא התפלספתי על שטויות. הקטע ריגש אותי עד דמעות אבל הרגשתי שהחיבוק המתבקש אכן התבקש והסתקרנתי לדעת למה הוא לא בא.

  • מרגלית  ביום 14/01/2005 בשעה 18:01

    וכל מי שאמר לפניה שמה שמפריע בזה הוא העובדה שחלק מהתענוג של פויר נוצר כי הוא תופס את עצמו כמי שגרם אושר, זה מחזק את ההערכה העצמית שלו ובגלל זה הוא כל כך מבסוט מזה.
    אדם יותר צנוע (ולא שכל כך חשוב להיות כזה, אנשים נוטים להפריז בערכה של הצניעות ולבלבל אותה עם ביטול עצמי, ובעיקר לא סולחים על אהבה עצמית) היה מספר באופן טבעי שהיו נגרם לו אושר, או שהיום הוא פגש בנאדם מאושר. אבל פויר זה כוונותיו טובות, והסיפור כתוב יפה.

  • דניאלה  ביום 16/01/2005 בשעה 21:24

    כל הכבוד לדרור שגרם לאשה אחת לצהול משמחה ולעצמו לשמוח בשימחתה ולנו להנות מהאושר שגרם לנו הסיפור התל אביבי הזה עם ה"הפי אנד".

    כן ירבו אנשים שיודעים לשמוח בשמחת אחרים.
    פרגון אנשים

  • אוהד  ביום 21/01/2005 בשעה 3:11

    אם היית מחבק אותה.
    אהבתי.

  • מיכל  ביום 09/02/2005 בשעה 2:23

    כי הנה – שוב גרמת אושר.
    וזה לא פשוט כי השעה מאוחרת, והעיניים חצי עצומות.
    אבל חיוך להירדם איתו- יש בזכותך.

    נפלא מה שאתה עושה עם המילים והסיפורים היומיומיים לכאורה .

  • איתי  ביום 16/02/2005 בשעה 0:30

    חיפשתי בגוגל את הערך אושר
    התוצאה החמישית הביאה אותי לכאן
    הרביעית היתה כותרת על חוק פינוי-פיצוי
    אתם חושבים שטמון שם אושר עתידי?

    תוצאה חמישית
    קראתי בעניין
    חמוץ מתוק
    כמו החיים

    והתגובות עוד יותר
    כן, חשבתי לעצמי
    אכן כך נראים החיים
    כמו סטייק אנטריקוט
    משובצים בחתיכות שומן
    וכל השאר זה בשר
    צמחונים ישתמשו בדימוי אספרגוסי

    אושרם של אחדים
    הוא נעץ בעפעף של אחרים
    מאבק הוא גם אושר
    ולמרות המבנה
    זה לא שום שיר

    אנח משגר

  • אין  ביום 21/11/2005 בשעה 16:16

    אין לי כוח לקרוא את הסיפור לא קראתי רק הוספתי דגובה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: