ארכיון חודשי: דצמבר 2004

פרשת השבוע – וישב

 

א.
במרכזה של פרשת השבוע שלנו – פרשת וישב – עומד יוסף. בואו נעבור על מהלך הפרשה ממעוף הציפור: זה מתחיל עם עובדת היות יוסף אהוב במיוחד על ידי אביו ושנוא במיוחד על ידי אחיו, עובר דרך החלומות שלו, ואז מכירתו לעבדות, כולל השקר של האחים ליעקב ("חיה רעה אכלתהו"). יוסף עולה לדרגה בכירה בבית פוטיפר, סובל מהטרדה מינית מצד אשת פוטיפר, נכלא, אבל מסתדר יפה מאוד גם בכלא. הפרשה ננעלת בפתרון החלומות של שר האופים ושר המשקים. פרומו: בשבוע הבא הוא ייצא מהכלא.
חיי טלנובלה יש לו, ליוסף זה. אני לא מת עליו במיוחד, אבל מוכרחים להודות שיש בו משהו. עובדה: אין אדם אחר (חוץ מאחיו) שלא נתקל ביוסף והתרשם ממנו עמוקות. ואכן, היום אקרא את דמותו של יוסף מתוך גישה חיובית.

ב.
לפרשת וישב אקרא פרשת החלומות, שהרי היא נפתחת בשני החלומות שיוסף חולם ומסתיימת בשני החלומות שפותר יוסף לשרי פרעה. זו לא הפעם הראשונה שחלומות מופיעים בספר בראשית – דברנו רבות על חלום יעקב – אולם זו הפעם הראשונה שחלומות תופסים מקום מרכזי כל כך בעלילה.

ג.
יש הבדל אחד גדול ומהותי בין החלומות של יוסף לחלומות של יעקב. יוסף הוא הראשון שמספר את החלומות שלו, הראשון שנותן ביטוי פומבי לתת המודע שלו. אפשר לראות את זה גם כך: יוסף גילה, או המציא, את התת מודע. לא בטוח שהוא ידע מה הוא גילה, אבל הוא גילה את זה.
ראו: עד עכשיו בספר בראשית, מי שחלם משהו בלילה – ואפילו היה זה אלוהים בכבודו שהופיע בחלום והבטיח גדולות ונצורות – שמר את חלומו לעצמו. יוסף הוא הראשון שמדבר על החלומות שלו. ולא סתם מדבר – הוא מספר על החלומות שלו גם כשאף אחד לא רוצה לשמוע.

עד עכשיו בספר בראשית, אנשים פועלים. הם מדברים, נכון, אבל הם הרבה יותר עושים. עד עכשיו, כל השיחות בתנ"ך – כולל אלה הנערכות בין אדם לאלוהים – הם שיחות מאוד פרקטיות. כמובן שנערכו גם שיחות אחרות, אבל תוכנן לא פורסם בתנ"ך.

ביוסף אנחנו מוצאים את הגיבור התנ"כי הראשון שסתם מפטפט. יוסף הוא הראשון שקם בבוקר, לובש את כתונת הפסים, יוצא החוצה ואומר לאחיו: בוא'נה, אל תשאלו איזה חלום חלמתי… סתם, דיבור של בוקר, שיחה בטלה על כוס קפה, שיחה שאין לה תכלית.

בעיני זו נקודה חשובה ומהותית, שלא מצאתי התייחסות אליה אצל הפרשנים הגדולים; לא רש"י, לא הרמב"ם, לא הרמב"ן, לא הרשב"ם ולא הרמח"ל. הפרשנים מדברים יותר על תוכן החלומות, ומפספסים את הנקודה הזו.

ג.1.
אני מבקש מכם לשים לב לעובדה שיוסף המציא, או גילה, בו זמנית את תת המודע ואת הסמול טוק, וזה מראה לנו עד כמה הם קשורים. תת המודע נחשף רק דרך המילה המדוברת. יש איזה משהו חדש עכשיו אצל הצעירים, פסיכואנליזה קוראים לזה, וזה בדיוק מה שזה: התת המודע הוא הדבר הקיים רק בדיבור. התת מודע מתקיים, אם תרצו, בפומביות (המדוברת) שאנחנו נותנים לתת המודע שלנו.

ג.1.1
תת המודע מתקיים גם בפומביות הפנימית שאנחנו נותנים לו בתוך עצמנו. הוא הדיבור האינסופי המתקיים בתוכנו, אפילו כרגע, כשאנחנו קוראים/כותבים את הפוסט הזה.

ד.
את הטענה שיוסף המציא את הסמול טוק אני יכול לחזק בעוד סיפור קטן מהפרשה. יעקב שולח את יוסף לבקר את אחיו בשדה. יוסף יוצא לדרך, ואז אומר הכתוב: "וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה; וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר, מַה תְּבַקֵּשׁ.  וַיֹּאמֶר: אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ; הַגִּידָה נָּא לִי, אֵיפֹה הֵם רֹעִים. וַיֹּאמֶר הָאִישׁ, נָסְעוּ מִזֶּה, כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה" (ל"ז, ט"ו).

השיחה הזו תרמה לשפה את מטבע הלשון "את אחי אנוכי מבקש", אבל חוץ מזה, מה ערכה? כלום. היא הכי סמול טוק בעולם; יוסף מטייל בשדה, פוגש איש, מה העניינים, מה המצב, מה קורה, סבבה, אחלה, וואלה, ראית את האחים שלי, הם שם. יאללה ביי, סלאמאת, קאץ' יו לייטר.

יוסף הוא מלך הסמול טוק, הסמול טוק העלה אותו לגדולה בבית פוטיפר, בכלא המצרי ובבית פרעה. יוסף תמיד אהב לפטפט ותמיד ידע לתת לאנשים תחושה שהוא מקשיב להם.

ה.
עוד נקודה מעניינת שלא התעכבו עליה מספיק: חלומות יוסף הם לא רק החלומות הראשונים שמדברים עליהם בפומבי. הם גם החלומות הראשונים בתורה שאלוהים לא מכתיב אותם או מופיע בהם. חלומו של יוסף מבשר מגמה: אלוהים הולך ומשאיר את תחום החלומות לבני האדם.
וראו: אלוהים רק מפנה את תחום החלום, ובמה ממלא אותו בן האדם? בחלומות על שליטה, על היררכיה, על היות אלוהים בעצמו.

ה.1.
בחלום הראשון של יוסף קמה אלומתו וגם ניצבה ואלומות אחיו משתחוות בפניה. אבל החלום השני הרבה יותר מעניין.
החלום השני, כפי שסיפר יוסף לאחיו: "… חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד, וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי" (ל"ז, ט).
את החלום הראשון אני עוד יכול להבין, הילד הקטן חולם שאחיו הגדולים משתחווים לפניו (אפילו לא לפניו, לפני אלומתו), אבל בחלום השני משתחווים לפניו (לא לפני משהו שמסמל אותו, לפני ממש) השמש, הירח, הכוכבים.

ה.2.
יעקב ובניו נותנים לחלום את הפירוש הבנאלי הבא: "וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו, וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו, וַיֹּאמֶר לוֹ: מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ. הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה" (ל"ז, י).
אבל אני דוחה את הפירוש הפשטני שנתנו יעקב ובניו לחלום הזה, ואחריהם כל הפרשנים. אני טוען שבחלום השני יוסף חולם שהוא אלוהים. למי עוד תשתחווה השמש?
אלוהים רק עזב את החלום האנושי, ויוסף כבר חולם שהוא מחליף את אלוהים.
מהבחינה הזו, של תפיסת מקום האלוהים, חלומו של יוסף הוא הד לאמירה של ניטשה על הצל של אלוהים המת שעדיין מוטל על התרבות שלנו, ואני אומר: מה שטוב לתרבות טוב גם לתת מודע של יוסף,

ו.
אבל למרות זאת, אלוהים מת על יוסף. אתה ממש יכול להרגיש את זה בא אליך מתוך הטקסט; זה כאילו שכינורות רומנטיים מלווים כל סצנה בה משתתף יוסף. גם הפרשנים הקבליסטים שמו לב לזה והם מוצאים ביוסף את יסוד החסד, שנאמר "וַיְהִי יְהוָה אֶת יוֹסֵף, וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד" (ל"ט, כ"א). אבל אני – שאין לי כלום עם הקבלה – רק שומע את הכינורות.

ז.
היום הייתה אזכרה לסבא שלי, סבא חיים. כבר שנתיים שהוא לא פה. את פרשת השבוע הזו אני מקדיש לו.

שבת שלום.