על הצונאמי

 

"בִּדְבַר יְהוָה שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם.

כֹּנֵס כַּנֵּד מֵי הַיָּם, נֹתֵן בְּאוֹצָרוֹת תְּהוֹמוֹת.

כִּי הוּא אָמַר, וַיֶּהִי.

הוּא צִוָּה, וַיַּעֲמֹד"

(תהילים לג)

 

א.

העצב על ההרס, על המתים שכבר נספרו, על אלה שעוד לא נמצאו ועל אלה שעוד ימותו במגפות שיבואו, מתערבב בהשתאות מול הים הקם על בני האדם, מול העוצמה האינסופית של האוקיינוס, מול המסתורין הגדול של בטן האדמה.

קוקטיל של עצב גדול והשתאות, זו התחושה שלי. כוסית אחרונה, ולישון.

 

ב. 

נכון לחצות בין שלישי לרביעי, חשש כבד לחיי 70 ישראלים. לא נעים לומר, אבל אם זה ייגמר ב-70 הרוגים, יצאנו בזול. כמעט נס. אלפי ישראלים גודשים את החופים האלה דרך קבע. אולי רוב הישראלים כבר התחיל את הנדידה לכיוון המסיבות הגדולות של הסילבסטר, יכול להיות שכולם כבר נסעו לגואה, לקופנגן, להרים.

 

ג.

באתר "כיפה" שאל אחד מהמשתתפים ("דחוף") האם הוא צריך להוסיף תפילת לרפואה בתפילותיו למרות שמדובר בלא יהודים. ודאי שצריך להתפלל עליהם, עונה לו הרב עוזיאל אליהו, ומוסיף כי רבי יהודה הלוי מגדיר את עם ישראל באומות כלב באברים, זה שמרגיש את כאבי הגוף וזה שנותן ומזרים חיים. הרב הציע לקרוא פרק תהילים.

הוא לא אמר שום דבר על להוסיף תפילת רפואה, התחמק באלגנטיות. לא מוסיפים קטעים לתפילה כל כך בקלות.

 

הייתי יכול להיות כל כך גאה אם היהדות הדתית תארגן איזה מין יום תפילה וקריאת תהילים המוני למען יותר משישים אלף מאחינו בני האדם שנפל עליהם הצונאמי הזה, אבל לצערי אני לא רואה שום סיכוי שזה יקרה. עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. את התהילים הם שומרים לדברים כמו התנתקות או קיצוץ בתקציב.

 

ואם כבר בענייני יהדות עכשווית עסקינן, אני מתרה מראש: צריך לבחון ברצינות סוגיות של חילול שם שמיים ברבים במקרה של חפירת קברי אחים על מנת לחפש בהם ישראלים. קברים הם תמיד סוגיה רגישה.

אולי עדיף לחשוב – עם הרבנים והכל – על פתרון שלא יפגע ברגשות המקומיים שאיבדו את הכל. בואו נשלח להם רופאים ותרופות, בואו לא נחטט להם בקברים.

 

ד.

אני רואה את הצונאמי כדרכו של אלוהים לומר: לא בשמיים אני, במעמקים אני.

 

ה.

אני מסתכל על הצונאמי ופתאום אני מבין למה כל כך קשה לי אתו. זה בגלל הטעות העמודת בבסיס התרבות שלנו: המחשבה ש"הדבר" – מה שזה לא יהיה – נמצא בשמיים. הפרספקטיבה קובעת את התודעה, כמו שאני תמיד אומר, והפרספקטיבה שלנו היא כולה מבט מלמטה למעלה. זו התרבות, אלה הדתות, כך עובדת המערכת: "השמיים שמיים לה' והארץ נתן לבני אדם". אנחנו למטה, "זה" למעלה.

 

הצונאמי היא דרכו של "זה" לומר לנו: לא בשמיים אני, במעמקים אני.

 

ו.

בבסיס העניין עומד בסיס העניין: איפה אלוהים. או אם תרצו: איפה הדימוי של אלוהים. עד עכשיו, אמרו לנו: או שאלוהים בשמיים, או שאלוהים בתוכנו, או שאלוהים בכל מקום. אלה היו שלושת האפשרויות שיכולנו לבחור מהן בנוגע למיקומו של אלוהים ו/או הדימוי של אלוהים.

 

חיפשנו את אלוהים בכל המקומות האלה ולא מצאנו; חלקנו מצא רמזים, חלקנו מצא ציוויים וחלקנו מצא היעדר. את המקום עצמו לא מצאנו.

למה? אני אגיד לכם למה: לא חיפשנו מתחת למים. אף פעם לא חיפשנו את אלוהים מתחת למים! אף פעם לא חיפשנו אותו בבטן האדמה!

 

אף פעם לא חיפשנו את אלוהים בין התנינים הגדולים ובתחתית התהום. אנחנו לא יכולים להכיל אלוהים ששוכן בבטן האדמה ומתחת למים, זה מנוגד לכל מה שאנחנו. אבל זה בדיוק מה שאני מציע – פרספקטיבה הפוכה: מבט מלמעלה למטה על אלוהים. אלוהים הוא במעמקי הים, הוא תחתיתה של תהום רבה.

קצת עושה סחרחורת בהתחלה, הפרספקטיבה החדשה, אבל אפשר להתחיל להתרגל אליה. זה כמו לפגוש אלוהים חדש.