אחי, איפה אני?

 

א.

קוראים לי דרור ואני מסנן שיחות. אני מסנן שיחות בבוקר, אני מסנן שיחות בצהרים ואני מסנן שיחות בערב. אני מסנן חברים, אני מסנן בני משפחה – לפעמים אני מסנן אפילו את ההורים שלי! אני מסנן את הבוסים שלי, אני מסנן את הקולגות שלי, אני מסנן מספרים שאני לא מכיר, אני מסנן את מי שלא בא לי לדבר אתו, ואני מסנן את מי שבא לי לדבר אתו, רק לא עכשיו.

אני מסנן, וזה לא קל. אנשים מוכנים לקבל צלצולי טלפון באמצע לוויה, חופה, קונצרט או סתם שיחת חולין. הם אולי יצקצקו בלשונם כשרינגטון של "אתה חייב למות עלי" יתפרץ בגסות אל תוך הרגע הפרטי שלהם, אבל בדרך כלל זה יהיה בסדר גמור. אנשים מקבלים את זה שעונה לסלולרי בכל רגע ובכל מצב, אבל את מסנן השיחות הם מוכנים להקיא מחוץ לחברה. מסנן השיחות עובר על הכלל החשוב ביותר של החיים בעולם הסלולרי: הֶיֶה זמין תמיד!

סינון שיחה הוא חתרנות מהזן השפל ביותר, פגיעה אנושה בסדר החברתי התקין, שלא לומר בגידה בקודשי האומה. אבל לי לא אכפת: קוראים לי דרור ואני מסנן. תשאירו הודעה ואחזור אליכם בהקדם.

זה מצחיק; אנשים מוכנים לסנן שיחות, אבל הם לא מוכנים בשום פנים ואופן לקבל את המחשבה שגם אותם מסננים. כשמישהו לא עונה להם, הם ישר חושבים עליו רעות. הסינון מתקבל כעלבון, ולא כך הדבר. לפעמים סינון הוא רק סינון. למעשה, ברוב המקרים אני מסנן שיחות מטעמים חיוביים: אני נורא רוצה לדבר עם המתקשר, ואני רוצה לפנות לזה זמן מיוחד יותר מאוחר. העובדה שאני זמין טכנית לא מחייבת אותי, למדתי להעדיף את הזמינות המנטלית. וכך, הסינון הפך אותי לאדם שליו יותר. כשמסננים אותי, אני לא נעלב. השארתי הודעה, תחזרו אלי בהקדם.

ב.

נסו להיזכר בשיחות הטלפוניות שניהלתם, וששמעתם אנשים אחרים מנהלים, בזמן האחרון. נסו לחשוב על השאלה הטלפונית ששאלתם, נשאלתם ושמעתם נשאלת, הכי הרבה פעמים. אני מוכן להתערב על ארבע משכורות שלי שבמקום הראשון – ללא שום מתחרים – תהיה השאלה: "איפה אתה".

העולם עובר כאיש אחד מתקשורת קווית לתקשורת אלחוטית, וכאיש אחד הוא שואל "איפה אתה". פעם היינו שואלים "מי זה", אבל מי זוכר. השיחה המזוהה חיסלה את ה"מי זה", והניידות הולידה במקומה את ה"איפה אתה".

זה די מרגש כשחושבים על זה, אתה מתקשר לבנאדם, והוא יכול להיות בכל מקום בעולם! יש סוג של התרגשות ילדותית ב"איפה אתה"; הרי פעם, לפני היות הסלולר, אם היית מתקשר למישהו היית יודע בדיוק איפה הוא – הוא בדיוק במקום שאליו התקשרת (ואל תגידו לי "עקוב אחרי". ה"עקוב אחרי" אף פעם לא תפס באמת). היום הרבה יותר מעניין. אלמנט ההפתעה הזה הוא חלק חשוב ובלתי נפרד מהמהפכה האלחוטית.

לדעתי, אלמנט ההפתעה הזה ("איפה אתה?!", "איפה אני?!") אחראי לכשלושים אחוזים מכלל השיחות הסלולריות. אנשים – גם אני ואתם – מתקשרים בשביל לשאול את האדם בצד השני איפה הוא, ובשביל לענות כשנישאל איפה אנחנו. בשבוע שעבר כתבתי כאן על התנועה שאנו עושים באינטרנט כעל התוכן שאנו מייצרים. זה נכון גם כאן.

נלך עם זה קצת הלאה: אני מציע להסתכל על המעבר מ"מי זה" ל"איפה אתה" כמעבר מעולם תלוי זהות לעולם תלוי מיקום.

ג.

המעבר לעולם תלוי מיקום עומד בבסיס המהפכה האלחוטית, שבליבה עומד הטלפון הסלולרי, ולצדו האינטרנט האלחוטי, ה-GPS, וכד'. זה לא מעבר טריוויאלי. במשך 50 וכמה שנות מדיה (או תקשורת המונים) היה העולם שלנו לחלוטין תלוי זהות. הטלוויזיה בלוויין/כבלים, הטלפון הקווי והאינטרנט השולחני ביטלו למעשה את שאלת המיקום. הרי כשאתה רואה טלוויזיה, מדבר בטלפון קווי או גולש באינטרנט – די ברור איפה אתה: אתה או בבית או בעבודה. או במילים אחרות, אתה נייח. עבור הטלפון הקווי, הטלוויזיה והאינטרנט השולחני (נקרא להם: עולם הבידור הנייח) המיקום שלך שקוף, מובן מאליו, אין מה להתעכב עליו.

עולם הבידור הנייח הוא עולם תלוי זהות, וזה בולט במיוחד בגלישה באינטרנט: המיקום קבוע (מול המחשב), אבל הזהות גמישה, אתה חופשי לבחור זהויות שונות ("התותח מפתח תקווה"), להתפצל למספר חלונות (באינטרנט אין בעיה לפתוח בחלון אחד את האתר של חב"ד ובחלון השני אתר פורנו), ובאופן כללי להגשים את החזון הקיברנטי של להיות "בכל מקום, כל הזמן". כך גם הטלוויזיה, שמפלחת אותנו על פי מאפיינים תלויי זהות (גיל, מין, הכנסה וכד'). גם בטלוויזיה הזהות שלנו, כצופים, די גמישה: סבתא בת 80 יכולה לצפות בערוץ אגו ואיש עסקים בן 40 יכול לנמנם מול ערוץ הופ. אתה יכול לראות מה שאתה רוצה, ולא משנה מאיפה אתה רואה את זה.

הטלוויזיה והאינטרנט, אם כן, רוצים להשאיר אותנו בבית. אם אנחנו לא בבית, אם אנחנו בתנועה, אנחנו לא צופים ואנחנו לא גולשים. אי אפשר לעשות עלינו כסף.

ד.

כל זה משתנה כמובן בצורה דרמטית עם המעבר אל עולם אלחוטי. בעולם האלחוטי הזה, שכרגע נמצא עדיין בחיתוליו (ולכן הוא מרתק כל כך) ניתן לומר שהזהות הופכת להיות שקופה – מי שמחזיק את המכשיר הזה הוא אתה. עכשיו, כל מה שחשוב זה "איפה אתה".

העולם הופך להיות תלוי מיקום. המיקום שלנו הופך להיות מודל הרווח של מאות חברות ברחבי העולם. מסטארט-אפים קטנים המפתחים אפליקציות סלולריות המאפשרות לך לראות מי מהחברים שלך נמצא בסביבה, ועד לרשתות ענק המוכנות לכוון אותך אל הסייל הקרוב למקום בו אתה נמצא כרגע. מסחר תלוי מיקום הוא הדבר הבא. הרשת האלחוטית כובשת את העולם, "נקודות חמות" בכל מקום.

בפרפראזה על דברי חז"ל ניתן לומר שאנו עוברים מעולם של "אמור לי מיהם חבריך ואומר לך מי אתה" לעולם של "אמור לי איפה חבריך ואומר לך איפה אתה צריך להיות".

ה.

למאבק המעניין הזה בין שני הכוחות האדירים האלה – "מי" ו"איפה" – שאחד מתאמץ להשאיר אותנו בבית ואילו השני מושך אותנו החוצה, יש השלכות מרתקות. אחת מהן, אולי היפה מכולן, היא החזרה אל רקמת החיים האורבנית.

אני משתדל לראות ברשת האלחוטית, במסחר האלקטרוני תלוי המיקום, ב-GPS וב-WiFi סוג של קריאה לצאת החוצה, לחזור אל הרחובות. המסחר המקוון ותעשיית הפרסום כפי שהם כיום מחייבים אותנו להיות נייחים, לשבת במקום אחד. אבל בבסיס המסחר האלקטרוני החדש, האלחוטי, עומדת התנועה, או אם לדייק: היציאה החוצה, אל הרחוב.

העולם הישן, הקווי, כבל אותנו אל הכורסה ואל כיסא המחשב. העולם החדש, האלחוטי, הנייד, משחרר אותנו, קורא לנו לצאת החוצה אל הרחוב, להסתובב עם אנשים כמונו, ולא פחות חשוב, עם אנשים שהם בכלל לא כמונו (הזרות היא מהמרכיבים החשובים בחיי העיר), ליצור קשר עין, לחייך. אחרי הרבה שנים של גלישה נייחת באינטרנט, התברר לנו שבסופו של דבר המציאות המדומה, הוירטואלית – הו, כמה אני שונא את המילה הזו – ומערכות היחסים שהיא מכתיבה פשוט לא מעניינות מספיק. מאחורי כל "פצצה16" או "התותח מפתח תקווה" עומד אדם שלנצח יהיה יותר מעניין מהזהות המקוונת שלו. ואם להקצין: אין שום 🙂 שישווה לחיוך אמיתי.

האדם והטכנולוגיה שילבו יד ביד ויצאו אל הרחוב. בעיניי זה דבר טוב.

 

                                                                            פורסם בגלובס, 16 בדצמבר 2004

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אודי שרבני  On 17/12/2004 at 17:39

    קח דבר מעניין
    עד לא מזמן היה סימון על חלון האוטובוס שאסור לדבר בטלפון
    מן לוגו כזה, לא שזה היה עוזר

    ומה עכשיו? פרסומת של אגד, משהו בסגנון "קנה טוקמן מהנהג, והעבר את הנסיעה בכיף"
    נו , מה יהיה? מה יהיה עם המדבקות שעל החלון, מישהו יצטרך לקרצף אותן

  • דרור  On 17/12/2004 at 21:33

    מעכשיו, כשאני כושל בלהסביר לנערות צחות את ההבדל בין זמינות טכנית לזמינות מנטאלית, אתן להן לינק לקטע הזה, שאותו אשא בארנקי.
    כי קוראים לי דרור ואני מסנן שיחות.

  • קורינה  On 17/12/2004 at 21:57

    מה זה, דרור, לא קראת כאן?:
    http://www.notes.co.il/corinna/3466.asp
    קום התנערה עם חלכה…

  • איריס  On 17/12/2004 at 22:25

    קורינה
    קצת כבד יותר אבל רלוונטי, מאמר בשם "חברות הבקרה" מאת
    ז'יל דלז ב"תיאוריה וביקורת" מסביר את המעבר מחברות המשמעת שאפיינו את השליטה החברתית בעבר לעומת התפתחות לעבר חברות בקרה, ואסטרטגיות השעבוד הנובעות מהן.
    משפט הסיום שלו :"חוליות הנחש מסובכות הרבה יותר מן החורים של תל-החפרפרות", אבל זה כניראה חל רק על מי
    שדואג לחירות ולא על הצעירים שהעולם עדיין שייך להם.
    עוד ציטוט חביב :"באופן משונה צעירים רבים מצהירים על עצמם שהם "בעלי מוטיבציה", הם מבקשים השתלמויות והכשרות קבועות ; עליהם מוטל לגלות מה הם משרתים, כשם שקודמיהם גילו – לא בלי כאב – את התכלית של הדיסציפלינה"
    ועוד הרבה פנינים

  • דרור בורשטיין  On 18/12/2004 at 14:00

    היה אחד שסינן את עצמו. בפעם הראשונה לא הרגישו בהבדל; בפעם השניה זה כבר היה ההוא שהוא סינן שהתחיל לסנן אותו, ואז כבר היה מאוחר מדי לעצור.

    אגב, אני "מספר חסוי", כך שבכל פעם שמסננים אותי מסננים גם, בפוטנציה, את ההצעה הגדולה שהיום תגיע, ומצד שני, כל מספר חסוי שמסננים אותו הוא גם, בפוטנציה – אני.

    כן כן.

  • אדאמאסטור  On 18/12/2004 at 14:37

    התלות של המסנן במסונן יוצרת סידרה אין סופית של המנעויות הנקטעות באופן שרירותי ע"י בחירה בנקודת המבט של קשר ברשת. רק במערכת היחוס של מחוץ לרשת אין רגשות אשם, מסונתזים, של מערב אשר חדל להתקיים כפי שכל אחד מכם רוצה ולא יכול.

  • דרור פויר  On 18/12/2004 at 15:19

    אדאמאסטור, המסנן והמסונן לא תלויים אחד בשני, הם תלויים אחד על יד השני. אין ביניהם קשר מלבד בשפה. במערכת היחוס של מחוץ לרשת יש, אני מתאר לעצמי, רגשות אשם אחרים.

    בורשטיין, חיכיתי שמישהו יעלה את הנקודה החשובה של "מספר חסוי", ואני שמח שזה היית אתה. יפה אמרת, ויפה עלית על הקסם של המספר החסוי – הוא ההצעה הגדולה שהיום תגיע, והוא גם הסיוט הגדול ביותר. כשמסננים את החסוי מסננים את הלא מוכר, כשעונים לו יוצאים להרפתקה קצרה. המספר החסוי הוא נושא שעוד נצטרך לעיין בו בכובד ראש.

  • אדאמאסטור  On 18/12/2004 at 15:32

    פויר יקר, כשהכל נמצא ביחסי גומלין עם הכל, דרך הרשת, ההירארכיה הורטואלית שמתממשת אצל צרכן המגמה הקפיטליסטית, אינה מעמידה אף אחד ליד האחר, אלא מתממשת מערכת של המנעויות, בכל הנוגע לסינון, אשר ממקמת את הנפגע והפוגע כפי שתיארת זאת אתה במושגי אשמה. תלות זו של "איפה היית? כל היום אני מחפש אותך" בעוד הדובר לא זז למעט החיוג, היא תלות שאין כבדה ממנה במערך הכלכלי של המערב. מערך שהוא האריג ממנו רוב המזועזעים מנסים להמלט מבלי שנתנו דעתם לאופן בו הם נושמים לפרק רגש אשם כזה או אחר. מספיק לצעוד צעד בלתי אפשרי לוגית ( שהיא לא חזות הכל) אל מחוץ לרשת על מנת להיות מסנן המצהיר על היותו כדי שהודאה זו באיווי תנקה ממנו אשם שיש לו בו עיניין.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 20/12/2004 at 21:37

    זה כמעט מפתה, לנתח כך את הדברים. העניין הוא, שבזמן שקוראים לך לצאת לרחוב, הופכים את הרחוב הזה, את האורבניות הזאת, את העיר שלך, למרחב שהוא ההיפך ממשחרר. מציפים אותו בפרסומות, בקניונים (שכמו שמישהו אמר, מעוצבים כאילו כדי להעליב את המרחב שבו הם מוקמים, כאילו המתבונן בהם מן החוץ כלל אינו קיים). בדיוק כמו הדוגמאות שנתת, אף אחד לא קורא לך לצאת לרחוב כדי להתלבט בין קינג ג'ורג' לבין טשרניחובסקי, בין שדרות חן למסריק, אלא כדי שתגיע, וכמה שיותר מהר, לסייל הקרוב למקום מגוריך, לרשת השיווק שעשתה דיל עם ספק הסלולר שלך, או באופן כללי, למספר המקסימלי של שלטי חוצות במסלול שמחבר בינך לבין הפאב השכונתי שלך. זאת מין אשליה כזאת, לכאורה בבית אתה מטרה נייחת, ואילו ברחוב אתה חופשי ובתנועה. אבל בבית יש לך שליטה מסוימת, אתה יכול לבחור שלא לראות כתבות מופרכות על ספק רוצחים סדרתיים. ברחוב אתה עובר ליד היכל התהילה של קסטרו תל אביב, מתחת לשילטי החוצות הענקיים שמורים לך להסתכל על הצד הכתום של החיים, והמקום היחיד שאתה יכול לברוח אליו נמצא מעבר לכביש, והוא שייך לחברת הסלולר שניכסה לעצמה את האסקפיזם העירוני, יחד עם חלקים ניכרים מהמרחב בתוכו הוא גוסס

  • ד.ביל  On 21/12/2004 at 13:27

    פויר, איפה אתה?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: