לכבוד החנוכה

 

הכי אני אוהב את חנוכה מכל החגים, וזה רק בגלל העניין של מעטים מול רבים (שאר הנסים הם סתם). הרי כבר שנים אני טוען שכולנו מעטים, וכל הזמן אנחנו מול רבים. ואל תבינו אותי לא נכון, זה לא שכולנו יחד (ותגדירו את ה"כולנו" איך שתרצו) מעטים. אני אומר משהו אחר – כל אחד מאתנו הוא מעטים, והם – איזה הם שתרצו – תמיד רבים, או לפחות רבים יותר, כי כמה מעטים שלא תהיה, תמיד הם יהיו יותר. הכי אני אוהב את חנוכה כי הוא מספר את סיפור חיינו – מעטים מול רבים, כל הזמן.

 

כי כשאומרים שהאדם הוא יצור מורכב, מתכוונים לומר שיש הרבה יצורים שמרכיבים אותו; האני העובד הוא לא האני המתקלח והאני הבודד הוא לא האני המתארח, האני המתעלס הוא לא האני המתווכח והאני הבולס הוא לא האני הצורח. אנחנו מכילים את עצמנו כמו כיכר, ומעל הבמה אנחנו מנופפים להמונים. לפני כמה שנים היה קליפ של ג'ורג' מייקל, שהוא נכנס לבאר וכל האנשים הם הוא. כשראיתי את הקליפ הזה קצת קינאתי. הג'ורג' מייקל הזה, איזה תותח. פעם קראתי ראיון אתו – הוא מחזיק מישהו במשכורת שמגלגל לו את הג'וינטים.

 

אנחנו מעטים, וכולנו ביחד יוצרים אדם שהאחרים קוראים לו בשם שלנו (דרור, נגיד). הרגילו אותנו לחשוב שהסיטואציות מרכיבות את האני, יוצרות אותו. זו טעות; האני הוא ממלכה ששולחת נציגים לכל מני סיטואציות. האדם צריך לחשוב על עצמו כעל מדינה ריבונית, וכמו שמדינה שמכבדת את עצמה לא שולחת את נבחרת הכדוריד לחלץ בני ערובה, כך גם ראוי שיעשה האדם. כי אנחנו לא עץ אחד עם הרבה ענפים, אנחנו הג'ונגל, ובתוך הג'ונגל הזה אנחנו גם טרזן, ובתוך כל טרזן – בן אצולה.

 

וכך אנחנו מתנהלים בעולם, מנסים לא להבין שגם האחר הוא ככה, שגם הוא הרבה, וגם לו קשה, וגם הוא במצב נצחי של מעטים מול רבים, ובסוף אנחנו מתים, ואז אנחנו נורים אל השמיים ומתפוצצים כמו זיקוקין דינור. כמו הזיקוק אנחנו יוצאים אחד וחוזרים הרבה – ולכן זה זוכר אותנו ככה (נגיד, בתור סבא), וההוא זוכר אותנו ככה (נגיד, בתור שכן). המוות עושה אתנו סוג של חסד, כי הוא מאפשר לאחרים לזכור אותנו כמו שבאמת היינו – מרהיבים, אהובים, טובים. כמו הזיקוק, אנחנו מגשימים את עצמנו בהתפצלות.

 

אנשים, כך אני מתרשם, קשה להם לקבל את הרעיון הזה, רובם אוהבים לחשוב על עצמם כעל אחד. קצת ילדותי, לא? הרי כל אחד שומע את עצמו פה ושם במשיבון של מישהו אחר ואומר: 'וואו, זה בכלל לא נשמע כמוני', אז למה להיתמם? וחוץ מזה, להיות רק אחד זה נורא משעמם. ואם זה נשמע קצת כמו פיצול אישיות, יש לי תשובה מוכנה: כמו שחיסון נגד הכשת נחש מורכב מקצת ארס, כך המתכון לשלמות נפשית מורכב ממעט פיצול.

 

אז הוכחתי שאנחנו מעטים, כלומר יותר מאחד. זה לא היה קשה כל כך. מה שקצת קשה יותר להבנה זה שגם בתוך עצמנו אנחנו מעטים מול רבים, כי כשאחד מהאלה שמרכיבים אותנו רוצה משהו, נגיד להיות עצוב באמת, הוא נאלץ להלחם בכל שאר אלה שמרכיבים אותו ואומרים לו: עכשיו תהיה קולגה, עכשיו תהיה מצחיק, עכשיו תהיה ענייני. החיים הם סיפור מהתחת, חברות וחברים, אבל אל תתנו לזה לבאס אתכם.

 

הדרך הטובה ביותר לראות את עצמך, זה לראות את עצמך בפרספקטיבה של שלוש מאות ארבע מאות שנה. עשו כמוני – אני מתייחס לעצמי כאילו הייתי אמן גדול באמת. אני מנתח את עצמי כמו סטודנט לתולדות האמנות. אני אוהב להגיד על עצמי דברים כמו "זה דרור המוקדם", "זו הייתה התקופה הכחולה שלו", "האירוע הזה השפיע עליו מאוד". כשאת/ה אמן גדול – ואת/ה תמיד אמן גדול, כל אחד הוא אמן גדול, במיוחד את/ה – קל יותר להסביר את הקפריזות. כשאת/ה אמן גדול, את/ה מעל לכל טרדות היומיום, את/ה יכול/ה להרשות לעצמך דברים שסתם אדם לא יכול. את/ה אמן גדול, בנאדם, תתחיל/י להאמין בעצמך. 

 

התפרסם בטיים-אאוט תל אביב, נובמבר 2002

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נ'.  On 06/12/2004 at 17:45

    אפשר להסתכל על אני כאני/אניים, אני/הוא, אני/הם.. אולם אני זה כל שימוש ליגיטימי במילה (ולא במושג) "אני". לכן אין כל בעיה גם להיות אמן גדול, גם סתם אחד. בכל מקרה, מה שגלגלת כאן יצא נאה, ללא רבב, גם אם העשן לא נכנס חלק.

  • שיר  On 06/12/2004 at 22:48

    סתם מגלומן?

  • דרור פויר  On 07/12/2004 at 15:13

    שיר, אם תסתכלי על התאריך בו נכתב הקטע הנ"ל תוכלי לראות שהוא נכתב לפני קצת יותר משנתיים. אז באמת הייתי מגלומן, אבל לא סתם מגלומן – היו לי סיבות טובות. בדיוק חזרנו מהודו והרגשתי שמצאתי את הסוד. על כל פנים, שיהיה לך – ולכל בית ישראל – חג חנוכה שמח

  • לא תזה חדשנית במיוחד והסוף קצת אגומאנייקי לטעמי.
    הרבה יותר כיף לא להיות אמן גדול ודווקא כן להתמודד עם כל היומיום. אחרת מה נשאר, אומנות?

  • morcarmon  On 07/12/2004 at 19:02

    חג שמח גם לך.
    תגיד, מה קרה בשנתיים מאז שחזרת מהודו?

  • דנה  On 07/12/2004 at 20:33

    לא יכולתי להסכים איתך יותר, וכן זה נכון אין ממש "אחד" יש אנרגיה שמורכבת מכולנו יחד וזה נכון וחצי וכל מי שמתווכח עם זה לא ממש מחובר לעצמו.
    לשיר, אם דרור מגלומן כולנו סופר מגלומנים, בסך הכל יש לו אבחנה דקה לגבי הטבע האנושי.
    ודרור, כיף לקרוא אותך!
    חג שמח עתיר אור וסופגניות לך

    דנה

  • בילי  On 09/12/2004 at 11:39

    זה קטע מנחם, כמו צלחת ענקית של פירה
    ומשמח כמו טיול לים באמצע יום חול.

  • דרור פויר  On 09/12/2004 at 17:07

    תודה דנה ובילי.
    אהלן מורכרמון. מה קרה מאז שחזרתי מהודו? האמת, לא קרה הרבה

  • שרון  On 11/12/2004 at 23:37

    אני מקווה בשבילך ובעצם בשביל כולנו, שעדיין אתה מצליח לשמור על קורטוב "מגולמניות" כפי שמישהו פה העיר לך, למרות שעברו שנתיים מאז שחזרת מהודו, מזל שנסעת לאפריקה מאז (פעמיים ?).
    אני אישית מתחבר להבחנה בין מעטים מול רבים. זו לדעתי כוונת הסיפור ההיסטורי כולו.

  • דרור פויר  On 12/12/2004 at 16:48

    שרון – אני מצליח

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: