פרשת השבוע – תולדות

 

א.
פרשת השבוע, פרשת תולדות. כדאי לקרוא.
מהפרשה אנחנו למדים רבות על יצחק אבינו. מה אומר לכם על יצחק אבינו? לרוע מזלו, נולד הממזר המסכן לפני הפסיכואנליזה והטוק-שואו. רוצה לומר: הטראומה של העקידה נותרה חקוקה עמוק עמוק באבינו יצחק, שלבטח היה מרטיב את משכבו בלילות תוך שהוא חולם על סכינים גדולות יורדות אל צווארו העקוד. לא קל להתבגר כבן להורים שהיו מוכנים לשחוט אותך בשביל האמונה. טיפול היה עוזר פה, אבל לך תמצא מטפל טוב בארץ פלישתים.
גם על רבקה אנחנו למדים בפרשה. רבקה אמנו לא נפלה רחוק משרה אמנו, חמותה. כמו שרה, גם היא מעדיפה בבירור ילד אחד על פני השני; כמו שרה, גם היא לא בוחלת במניפולציות. כמו שרה, גם רבקה מפיקה סיפוק מיני מהעובדה שהתושבים בשכונה מציצים לה ולבעלה מזדיינים כשהם משוכנעים שמדובר באח ואחות. שובבות היו האמהות הגדולות שלנו.

ב.
אולם במרכז הפרשה, ללא ספק, עומד סיפור מאבקי הבכורה ושורשי האיבה בין עֵשָׂו ליעקב. פה, בפרשה, הזו, מתחיל הכל (למרות שהכל בעצם התחיל כבר קודם, עם אברהם, שרה הגר וישמעאל).
הכל מתחיל ונגמר ומתמצה בפסוק מ"א, פרק כ"ז: "וַיִּשְׂטֹם עֵשָׂו אֶת יַעֲקֹב". מכאן גזרו רבותינו הלכה כי עֵשָׂו שונא ליעקב. הפרשנים בבתי הכנסת לא יוכלו להתאפק ויקשרו את הפרשה למות הראיס השבוע. לא משנה מי יחליף את ערפאת, יאמרו הדרשנים של הימין, הרי ידוע שעֵשָׂו שונא ליעקב.
תמיד שנאתי איך שהם פשוט מתעלמים מהסיפור: הרי עֵשָׂו שטם את יעקב רק אחרי שזה התחזה לו, שיקר לאביו ובעזרת אמו גנב לו את הברכה ואת השררה. תמיד שנאתי את ה"עֵשָׂו שונא ליעקב", תמיד שנאתי את המשפט הזה שנטוע כל כך עמוק בבסיס ההוויה היהודית-דתית-ציונית-לאומית. 

ג.
הקריאה שלי את סיפור יעקב ועֵשָׂו מושפעת – ואיך לא תהיה – מהעובדה שאני אח בכור, ראש וראשון – מבחינה כרונולוגית בלבד, חשוב לציין – לצוות מובחר של אחיות ואח.
כבכור, אני קורא את פסוקים כ"ט עד ל"ד בפרק כ"ה, ומתמלא מחשבות, חלקן נוגות.

"וַיָּזֶד יַעֲקֹב נָזִיד; וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וְהוּא עָיֵף.
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אֶל יַעֲקֹב, הַלְעִיטֵנִי נָא מִן הָאָדֹם הָאָדֹם הַזֶּה, כִּי עָיֵף אָנֹכִי (עַל כֵּן קָרָא שְׁמוֹ, אֱדוֹם).
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי.
וַיֹּאמֶר עֵשָׂו: הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה.
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם, וַיִּשָּׁבַע, לוֹ; וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב.
וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים.
וַיֹּאכַל, וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם, וַיֵּלַךְ
וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה".

אני קורא את הסיפור הקטן הזה ולבי יוצא אל עֵשָׂו.
עֵשָׂו אומר "הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת; וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה", והמשפט הזה מכתיר אותו כפילוסוף הראשון. בשלב הזה של חייו עֵשָׂו בז לבכורה, בז לכבוד. כל השעות האלה בטבע, עם הצאן, כל המארבים האלה לציד, עשו את עֵשָׂו לפילוסוף ולאיש רוחני הרבה יותר מאחיו הצעיר, החכם, התם, יושב האוהלים, שהפך להיות שקרן קטן, מניפולטור, רודף כבוד ושררה ובכורה. לא עֵשָׂו, עֵשָׂו הוא פילוסוף. עֵשָׂו לגמרי בשאנטי.
אני רואה את עֵשָׂו כמו שיווה, האל ההודי, האל שבאופן אישי עשה לי את הכי הכי הרבה מכל האלים שפגשתי עד אליו וגם אחריו. שיווה היוגיסט, המודט, הרקדן, איש הטבע, אוהב ההרים והשקט, האיש המדבר לחיות והמעשן גנג'ה מבוקר עד ליל. שיווה, הו שיווה הגדול. אל הזמן והאש וההרס והכלום המוחלט.

 

Om Nama Shiva

כשעֵשָׂו בז לבכורה, גם אני בז לבכורה. כשהוא אומר "לָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה", אני אומר את זה גם, כמוהו.
עֵשָׂו הוא המואר הראשון כי הוא היה הראשון בתנ"ך שמוכן – ברגע נתון אחד – לוותר על העתיד לטובת ההווה, לוותר על הרוח לטובת החומר, פשוט לוותר.
הו, הכוח הגדול הטמון בוויתור על הכל – עֵשָׂו היה שם, הוא היה מספיק גדול ורוחני בשביל לוותר על הבכורה שלו בנקודה הזאת בחייו (אחר כך הוא נהיה קצת עצבני).

עֵשָׂו הוא הקדוש של הבכורים.

ד.
שבת שלום.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דרור בורשטיין  On 12/11/2004 at 18:10

    מבריק, באמת. המחשבה על עשו כנדיב ועל יעקב כחמדן היא לא רק משכנעת, אלא, כמעט "מובנת מאליה" אחרי ששמת לב לזה. מעניין שיעקב הערמומי, שמפחד שעשו יתחרט ברגע האחרון, מוסיף לו "מבצעים", כמו בסופרמרקט, ונותן לו גם לחם ליד הנזיד. בטח לקח לו שבוע לתכנן את זה.

  • ימימה  On 12/11/2004 at 19:27

    ערפאת קשור לעשו?

    הערבים הם בני ישמעאל, לא עשו. עשו (אדום) מייצג בדרך כלל את הנצרות.

    כמו שאמר עגנון: "אפשר ישראל רחמנים בני רחמנים נעשו פתאום אכזרים ועשו וישמעאל רחמנים."
    וכן בהמשך: "אפשר ישראל אכזרים ועשו וישמעאל רחמנים."

    (מתוך תמול שלשום)

  • Rogatka  On 12/11/2004 at 23:29

    אחי, בום שיווה.
    אני לוקח אותו ואת הפּן של פּאן. אם כי הסופגניות של חנוכה שכבר נמכרות ברשתות המזון הגדולות מטות אותי לכיוונו של גאנש.

    במשפט "ויזד יעקב נזיד" חבוי הכל: הוא רוקח בזדון מזימה זדונית, שאותה אנחנו אוכלים עד היום (מי יודע, אולי זו התכונה, "הז'יד המזיד" שהקימה עלינו את שנאת היהודים).

    רוצה לאמר: "אבות אכלו בוסר, בנים [על שילשים ועל ריבעים] יאכלו חרא".

    השאלה הנשאלת היא, האם הג'ינג'ים היו כאלה חמומים עוד בטרם אכל עשו מן האדום האדום הזה. הג'ינג'יות, בכל אופן, עדיין חמות אש.

    שבת שלום איש יקר.

  • דרור פויר  On 13/11/2004 at 11:47

    ימימה – עשו, ישמעאל: כולם אותו חרא… מה גם שבפסוק האחרון בפרשה מתאחדים שני אלה בקשרי משפחה; עשו נושא לאישה את בתו של ישמעאל (פרק כ"ח, ט. כתוב: וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל לאישה). כלומר: כולם אותו חרא…

    בורשטיין, תודה, וטוב שחזרת

    רוגטקה: שבת שלום גם לך, גאנש שכמוך, פרי אהבתם הגדולה של שיווה ופרוואטי

  • נקודת מבט מעניינת.
    אם כי לאחרונה אני מרגיש שאתה לא כל-כך משקיע בפרשות השבוע. עייפות החומר, או סתם עיפות?

  • יוכי שלח  On 13/11/2004 at 19:08

    "אנשים משכילים אנו, בני אדם מודרניים, דורשי טוב לנו ולכל באי עולם. ולמעשה, גרועים אנו מכל מחזיקי נושנות". (הרופא וגרושתו). משכילים ככל שנהיה,תגרדו אותנו קצת ותמצאו "מחזיקי נושנות"
    בכל אופן מסתבר, שהעולם כבר מזמן מתנהל על פי ה"בכורה", כלומר, כסף, רכוש, כוח והישגיות. ובדרך לשם כל האמצעים כשרים.

  • תרצה  On 13/11/2004 at 19:56

    מאוד מחכים ומרענן – כזה עושר ביטוי וכזו חשיבה ייחודית. משתדלת לעקוב אחר רשימותיך על פרשת השבוע, ועדיין נהנית מהמקוריות. תודה.

  • דותן  On 15/11/2004 at 9:33

    מוזר שעשו מבקש אוכל בטענה שהוא עייף – לא היה צריך לומר שהוא רעב ?

    מוזר שהוא מעיד על עצמו כי הוא הולך למות בעוד שאנו יודעים כי עשו היה גיבור ציד – מה קרה יום חלש בשדה ?

    מוזר לי כי ויתור על הרוחניות והעדפת החומר על פניו משמעו להיות מואר – אני בטיפשותי חשבתי כי החתירה לרוחניות תוך הזנחת החומר היא הדרך להארה

    תחשבו על זה

  • דרור פויר  On 15/11/2004 at 16:07

    דותן.
    שאלות יפות שאלת, בני.

    1.
    עשו אומר שהוא עייף כי אצלם שם, בבראשית, לא היו יוצאים לצוד בסופר ואת הציד שמים במיקרו לשלוש דקות. בדקתי, ולא מצאתי במקרא גם שום רמז למשלוחים הביתה ולאוכל מוכן.
    בקיצור, עשו קרוע מעייפות, יש נזיד טעים שעמד שעות על האש בבישול אטי, עם לחם. מה הבעיה?
    ועוד: אני מבקש ממך לקרוא מעט בנושא של הדואליזם עייף-רעב ולחזור אלי

    2.
    את האמירה של עשו "והנה אנוכי הולך למות" עליך לקרוא באווירה קצת יותר פילוסופית, אם אתה מבין למה אני מתכוון. ברור הרי לגמרי שעשו מדבר על הקיום האנושי, שהרי כולנו הולכים ולמות, ואם כן – למה לנו כל הבכורה הזאת?

    3.
    דותן, ידידי, מהשאלה השלישית שלך אני למד שאין לך ממש מושג מהי הארה ומה הדרך אליה. אנא עשה קצת עבודה עצמית, וחזור אלי.

  • אבנר  On 15/11/2004 at 21:22

    וחיזוק גדול לדבריך בסדרת הפעלים בסוף הסיפור (שהוא ממש רק הפתיח): וַיֹּאכַל, וַיֵּשְׁתְּ, וַיָּקָם, וַיֵּלַךְ
    וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה".
    אוכל, שותה, קם, יושב, שוב פעם קם, לוקח את החץ והקשת, מעמיס, הולך. כל כך מעשי וכל כך לא "פילוסופי", והפועל הרגשי היחיד הוא וַיִּבֶז.

    אגב, לאור תגובתך לדותן, יכול להיות שגם אתה אימצת את הפועל הזה אמץ היטב??

  • דרור פויר  On 16/11/2004 at 11:41

    אבנר, תודה רבה. אכן, חיזוק גדול.
    ולטענתך האחרונה: חלילה גם חלילה.

  • דותן  On 17/11/2004 at 11:23

    דרור ידידי,
    תודה על תשובותיך המלומדות, אך עדיין המסר העיקרי העולה מדבריך מביא אותי לחשוב כי הינך נעדר את היכולת להבנה מעמיקה של הסיפור המקראי על שלל דמויותיו הססגוניות.
    נראה כי הצורך לספק לקוראיך הנאמנים בידור זול וקל ע"י השתלחות בכל מי שאינו שותף לדעותיך ולשפה הגבוהה השגורה בפיך , מסמא את עיניך ומונע דיאלוג אמיתי עם קוראים אשר אינם משבחים את שפתך המליצית, וחבל.
    מעניין מה פרויד היה אומר על הצורך להדגיש את עליונותך מול המגיבים אשר אינם מסברים את אזנך ?

  • דרור פויר  On 17/11/2004 at 16:11

    דותן יקירי
    אם המסר "העיקרי" העולה מדברי, לדבריך, מביא אותך לחשוב שאני "נעדר את היכולת להבנה מעמיקה של הסיפור המקראי על שלל דמויותיו הססגוניות" (ססגיוניות??!!), הרי שנכשלתי במשימתי.
    ועוד: לא השתלחתי בך. קצת הסתלבטתי עליך, זה נכון, אבל זה היה ברוח טובה. אם נפגעת, אני מתנצל.
    אין לי מושג מה פרויד היה אומר על הצורך "להדגיש את עליונותי", אבל אין לי ספק שלא זו השאלה הנכונה, שהרי אני לא חש עליונות על אפ'חד. השאלה הנכונה היא מה היה אומר פרויד על הצורך שלך להרגיש שמישהו חש עליונות כלפיך. תחשוב על זה, ותחזור אלי. (גם זה היה ברוח טובה)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: