מפרקים אותי. אני זמני.

 

כמעט כל יום אני נוסע לאורך צינור החרא שכיסה את הרחוב שעד לא מזמן כונה שדירות ירושלים. כמעט כל יום אני עובר בשערי החרא הירוקים העומדים – ראו איזה פלא! – ממש בתחילת יפו.

מבחינה גיאו-פילוסופית, צינור החרא הוא התוצאה – או שמא פרי האהבה – של כביש 6 וחומת ההפרדה. כמו שני המפעלים ההם, צינור החרא הוא גם גבול, גם בנוי במיוחד להשפיל, וגם מבטא את המשיכה הכמעט ארוטית שיש לשועי המקום הזה אל המנוף, הדחפור, הבולדוזר, הטרקטור, המשאית, הדבר הזה שיוצק, הדבר הזה שדופק, הדבר הזה שחופר והדבר הזה שחותך. זה ממש מעמיד להם, והם חייבים למצוא לבנות עוד דברים, להרוס עוד מקומות, לעשות עוד כסף, ולהשפיל עוד אנשים.

אי אפשר לומר שאני אוהב את זה. כמעט כל יום אני עובר מתחת לגשר של חרא. גשר של חרא בלחץ, בנאדם, אני אומר לעצמי. על מה הם חשבו, המאדרפאקרז? לשים את זה ככה בפרצוף של אנשים.
וכל בוקר מחדש אני מתפלא על הקבלה; אנשים, במיוחד תושבי יפו, אבל גם אני, שפשוט באים ושמים להם צינור חרא בלחץ (חוזר: צינור של חרא בלחץ) בתוך הפרצוף, והם מקבלים את זה. צינור חרא בלחץ, מה הבעיה. מה, לא תמיד היה פה צינור חרא בלחץ?

 

לאחרונה, החל צינור החרא מדבר בגוף ראשון. "מפרקים אותי", זועק הצינור העילי. "אני זמני", מחזיר לו הצינור התחתי. לעזאזל, אמרתי לעצמי בבוקר, צינור חרא מדבר! דבר כזה עוד לא ראיתי, דאממיט. לעצמי אני אומר: זה יהיה אחלה כתובת על טי-שירט. אני ממשיך להדרים עם צינור החרא, והוא שוב, ושוב: זמני אני זמני אני זמני אני זמני אני. אותי מפרקים אותי מפרקים אותי מפרקים אותי מפרקים. וצינור החרא עולה מעל לצמתים, ויורד בחזרה לאדמה. הנה באה הרכבת, בואו ילדים לשבת. אוֹל אבּוֹרד דֶה שיט טרֶיין! אני זמני. מפרקים אותי.

אני אומר לכם, הם בכוונה ניסחו את זה ככה, בגוף ראשון. הם עשו את זה בשביל לשחק לנו עם השכל, לסובב את הסכין. הם יכולים היו לכתוב "הצינור זמני" או "הצינור יפורק", אבל לא. הם הלכו על ה"אני", על ה"אותי", הם הלכו על גוף ראשון. הם הלכו עם הגוף הראשון והם הלכו חזק על ההיפוך שלו. אומר זאת כך: הרי אני ואתה, כשאנחנו מדברים, אנחנו תמונת המראה של עצמנו מבחינת הגוף הראשון.

וככה הם תוקעים לך את זה על הבוקר, ואתה קורא עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם: זמני אני זמני אני זמני אני זמני אני. אותי מפרקים אותי מפרקים אותי מפרקים אותי מפרקים.

אלה לא מילים קלות לומר: "אני זמני", "מפרקים אותי". נסו, קוראות וקוראים יקרים, לומר את זה לעצמכם מספר פעמים בקול רם ובוטח. זה לא קל.

כן, קלטתם את הראש שלי: גוף ראשון זה לא דבר שכדאי לשחק אתו. גוף ראשון זה חומר חזק.

עם המנטרה הזו אני מפליג אל היומיום בעודי ממשיך ומדרים לעבר העיר ראשון. אני זמני אני, מפרקים אותי, זמני אני, זמני, מפרקים, מה אני עושה פה, לאן אני נוסע, אני זמני. מפרקים אותי. כמה זמן עבר. כמה זמן עוד יעבור. זה קשה, האמינו לי.

כמו כולם, גם אני מתהפנט, שוכח מתושבי יפו, מתכנס אל תוך עצמי, נעלב, ממהר לצאת משם, להדחיק לא רק את העובדה שכמעט בכל בוקר אני עובר מתחת לגשר של חרא בלחץ, לא רק את העובדה שכמעט וכל בוקר אני לא עושה שום דבר בעניין, אלא גם את העובדה שמפרקים אותי, וגם את העובדה שאני זמני.

ראו את האדם: הוא יכול להיות עץ השדה, והוא יכול להיות צינור חרא. יש בו מזה ויש בו מזה. הלוואי, אחיי ואחיותיי, שבשנה הבאה נהיה כולנו עצי השדה, לא צינורות של חרא. שנה טובה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יוכי  On 14/09/2004 at 19:20

    דרור, נראה לי שפשוט לא הבנת ת'קטע: זה לא צינור סתם, זה פסל סביבתי קונספטואלי, עם יומרות פילוסופיות. שנאמר: "אני זמני, משמע אני קיים (לנצח)". שהרי אין יותר קבוע מן הזמני, ואין יותר שלם מלב שבור, כלומר, מפורק. אז אם מפרקים אותך ואתה זמני, משמע אתה שלם וקיים – לנצח.
    בגלל זה יש לי סימפטיה לאמנות קונספטואלית בתל אביב.

  • גדי  On 14/09/2004 at 19:32

    המחבל שיתאבד על הצינור. זה יהיה הפיגוע הכי אפקטיבי. מצד שני, יפו, מי ישים זין.

  • מינוס אחד  On 14/09/2004 at 19:49

    ואני תהיתי למה לא עשו אותו שקוף. אם כבר אז עד הסוף.

  • טל  On 14/09/2004 at 20:11

    הצינור הזה יזרים שפכים אך ורק בשעות הלילה, ובלחץ מאוד נמוך. הוא לא משמש את האיזור, לפחות ממה שידוע לי מהעירייה, במהלך שעות היום.

    ולגבי סכנת הפיגוע – קודם כל, הצינור הזה מאובטח וממוגן, מוקף מאבטחים ובנוי בצורה כזו שפיצוץ שלו יצריך הרבה מיאוד חומר נפץ.

    ועכשף אני שואל, אם צריך הרבה חומר נפץ, והשפכים זורמים במילא רק בלילה, איזה מחבל אהבל יתקרב לשם, כשהוא נמצא מרחק הליכה קצר ממרכז ת"א הסואן?

  • גם אני בסך הכל צינור חרא, וגם אני זמני, ובסופו של דבר יפרקו אותי.
    זאת מנטרה שכדאי לשנן. פרספקטיבה. אולי.

  • דנית  On 14/09/2004 at 20:50

    נולדתי וגדלתי ביפו, ולמרות התמורות שידעה העיר הזו, הן מבחינת תושביה והן מבחינת יוקרתה, עדיין (למרות שהצפנתי) נשארה יקרה לליבי. זה כואב לראות איך תמיד מנצלים חולשות אדם רק משום שאפשר ככה. הרי ברור לכולנו שצינור חרא שכזה לא היה מעז להתנוסס מעל שדרות רוטשילד היקר או צפונה יותר במתחמם של בעלי ההון. ה"אני זמני" נכתב בגוף ראשון מסיבה מאוד פשוטה….אנחנו לא לוקחים אחריות בעניין (מפי הרשויות), הצינור עשה את דרכו אל יפו על דעת עצמו, וכמו שנכנס לחרא ידע להוציא את עצמו.אני מקווה שאלה האחראים למחדל יבינו שגם הם זמניים.שנה טובה לכולם.

  • שי  On 14/09/2004 at 21:00

    אם כבר. לקחת מדבקות אני זמני מפרקים אותי ולשים על חומת ההפרדה לשים על בנק הפועלים לשים על כיכר אתרים לשים על מצודת זאב לשים על מדינת ישראל

  • אביבה  On 14/09/2004 at 21:02

    מי שחיבר את הקופי הזה בטח נורא מרוצה מעצמו, ואתה בא ומקלקל את השמחה.

  • אשתו  On 14/09/2004 at 21:12

    (כולנו רקמת חרא מתפוררת אחת גדולה? יצא לך נפלא הפוליטי!)

    שנה טובה גם לך וליושבי ויושבות ביתך.

  • ליאור  On 15/09/2004 at 14:03

    למרות המשיכה הפסולה על גבול הציונות אליהם, דואגים שהחרא שיוצא מהתחת שלך ושלי יגיע למקום אחר שהוא לא בתוך בתינו ולא בים שלנו.

    וואללה!! שופכים גם לים… אבל זה לא היוצא מן הכלל? האם המטרה של אותם כלים פטישיסטיים-כיבושיים היא לא למנוע את זה?

    זה שיש על מה לקטר כולם יודעים. זה שהחלטות מתקבלות בדרכים שפחד רק לחשוב עליהן, גם ידוע.

    כן, זמני. גם את רוטשילד חפרו לעומק וחסמו. וגם אז קיטרו בשמחה.. מה באמת עשו עם החרא ברוטשילד? אולי הצנרת ברוטשילד היתה מראש יותר ראויה מזו של יפו?

    שאלת? חשבת? עשית עבודה עיתונאית? זובי!

    מצטער לקטוע קלות את אורגיית הצדקנות הפויירית, מה שרק יעשה את הפויר עוד יותר שמח,. חלומות פז על שופלים וגדרות הפרדה (שמת לב שמאז שהעיסוק האלטרנטיבי מתמקד בגדר שחכנו גם את המחסומים וגם את החיסולים?)

  • דביקר  On 15/09/2004 at 16:51

    יפו של חרא
    ושל פיפי
    מכל חור
    הלא לכל שייריך
    אני צינור

  • Rogatka  On 15/09/2004 at 19:15

    הצינור הזה נוצר
    ממש לא יש – מאין
    אביא לך הסבר קצר:
    גם לי, דרור, יש מעיים

    מעי מעי שעל הקיר
    גם הוא צינור של חרא
    ומה שהם עושים זה מחצינים
    פשוט ת'בררָה.

    עיניים יש למדינה-
    חרמון וגם מירון
    ההתנחלות כמו אשך-
    נלחצת מלוא זרעון

    ירושלים היא לבי
    שדרות היא עכוזי
    (זה לא אישי, זה כך נראה)
    ויפו – אגזוזי.

    אם דפקו אותך אתמול,
    אמר מם-אריאל
    דפוק תהיה הן גם מחר
    דינמיקת – הרגֵל

    אכלנו חרא מדי יום,
    צינור – זו הפתעה?
    מוטב שכבר נמציא הימנון
    לנישולי צואה.

  • מה פתאום  On 16/09/2004 at 9:35

    זה תל אביב של זהב ויפו של חרא.

    לירושלים של זהב יש את אלקוץ של חרא

  • אורן אנטין  On 18/10/2004 at 15:26

    יפה, פיוטי, מעורר מחשבה ונוגע ללב, רק מה, הצינור הזה הוא מה שקורה שמישהו מנסה לעשות את המעשה כפוי טובה של טיפול בתשתיות. הרי קל יותר להניח לצינורות הביוב הישנים והמזוהמים מתחת לאדמה, שיסחבו עוד עשר שנים, יזרקו קצת חרא בהתפרצות פה ושם, ושראש עיר אחר יטפל בהם. אין לי הרבה דברים טובים לומר על חולדאי, אבל העובדה שהוא מוכן לספוג את החרא הלא אלקטורלי שבהרמת צינור חרא באמצע השדרה, כדי שליפו תהיה תשתית נורמלית בעוד שנתיים, ולא תשב על סיר חרא לחץ, תיזקף לזכותו. הכי קל לעשות רק שבילי אופניים בצפון. זה גם הכי אלקטורלי

  • איטיופי גאה  On 29/01/2007 at 17:19

    אטם יארדטם אל קול אדע של איטיופים אני יכול ביט קנדה נבוא ונביא לחם מכות לא לרדת על שבט שלי יותר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: