א.
פוגש אותי בנאדם. למה אתה לא כותב יותר, הוא שואל, מה – אתה עסוק? ואני, כששואלים אותי אם אני עסוק, ישר אני אומר לא, לא עסוק, מה פתאום עסוק, מי עסוק, איזה עסוק, אני עסוק? אז למה, שואל הבנאדם. לא יודע, אמרתי לו, ואחר כך, כשחשבתי על זה, התברר לי שאני באמת עסוק, אבל עסוק מבפנים, וכל פעם שאני מתיישב לכתוב, פתאום אני שוב נהיה עסוק מבפנים, ואני עוזב את זה.
זו שוב השתיקה, או יותר נכון אולי יהיה לומר: שתיקת האצבעות. כי אני מדבר כמו שלא דיברתי בחיים, וכל מילה שלי – האמינו לי – בסלע. בסלע! לדוגמה: לפני כמה זמן אני יושב עם חבר, אנחנו מדברים על הוויתורים הכואבים שאדם צריך לעשות בחיים. אני, הוא אומר לי, אף פעם לא עושה וויתורים כואבים. אמרתי לו: זה הוויתור הכואב שלך, שוויתרת על הזכות לוויתורים כואבים. אתה, ידידי (כך אמרתי לו), עשית את הוויתור הכואב מכולם!
כן, אני מדבר כמו משיח, אבל לכתוב? לא. לא כותב. לא בא לי לכתוב. שאחרים יכתבו.
ב.
אני חושב שאני סובל מתסמונת NRG. האתר הזה משפיע עלי בצורה ששום אתר אינטרנט אחר לא השפיע.
ג.
דומה כי מאז ש-NRG נכנס לחיינו – וכשאני אומר חיינו, אני מתכוון חיי, כי חיי זה החיינו היחיד שאני מכיר, כמו כל אחד מכם. לשון רבים ולשון יחיד (תמיד טענתי את זה, במידות משתנות של רהיטות) הן אותו הדבר עצמו, או אותם הדברים עצמם [אני כל כך אוהב את המקפים האלה, אין לכם מושג. המקף והנקודה פסיק הם חברי הטובים ביותר. המקף המפריד הזה, שמסמל/מסמן כי לוקחים הפוגה במשפט על מנת להבהיר נקודה ואחר כך חוזרים הוא הכלי החשיבתי/לשוני האהוב עלי. והנקודה פסיק: הנקודה פסיק היא הפאם-פאטאל של השפה הכתובה; מסתורית, חטובה, זולה ובלתי מושגת בו זמנית (הבהרה: ה"בו זמנית" מתייחס רק לזולה ובלתי מושגת, כך שבעצם מדובר בשלושה מאפיינים: 1, מסתורית. 2, חטובה. 3, זולה ובלתי מושגת בו זמנית)]. אני מגלה על עצמי שככה אני חושב: בסוגריים ארוכים מדי, במקפים מפרידים במקומות הלא מתאימים, בשימוש לא תמיד נכון בנקודה פסיק. על כל פנים, עכשיו זה נגמר וחוזרים למשפט. איפה הייתי?
ב-NRG.
קשה לי קצת להסביר את זה, אבל אני אנסה: בכל פעם שאני נכנס ל-NRG, אני נהיה קצת עצוב. יש משהו כל כך מדכדך באתר הזה, על שלל ערוציו, שירותיו וכותביו. זה מעניין, כי אני לא סובל כשאני בתוכו, לפעמים אני אפילו נהנה – כמו מסדרת הכתבות של אורי לוטן בערוץ הניו-אייג', מהטקסטים של אבי פיטשון בתרבות, מהפרשנויות על כוכב נולד, מאיזה בחור שאינני זוכר את שמו בערוץ היהדות, ועוד. בבקשה תסלחו לי שלא רצתי להביא לינקים, אבל זה לא קשה למצוא – אבל תמיד באיזשהו שלב נוחת עלי הבלוז, ה-NRG בלוז.
ג.1.
ה-NRG בלוז (גלוברמן, מה קורה?)
יה, בייבי, זה ה-NRG בלוז
זו תוגת הגולש הבודד מול מחשב
יה, בייבי, זה ה-NRG בלוז
זו תוגת המילה, הנשפכת כמים,
כזבל,
זה ה-NRG בלוז, בייבי
זו תוגת המידע, המתפזר אל הרוח
וברוח מת
אל תבכי, בייבי, זה ה- NRG בלוז
זה ה- NRG בלוז, וזה משביז אותי, מותק
כשאת רחוקה,
ואני תקוע מול הזבל הזה.
זה ה- NRG בלוז, סוכר שלי מתוק
וזה לא צחוק
לא, זה לא צחוק!
זה ה- NRG בלוז, אהובה.
זו התוגה שלי, מול החרא הזה,
מול כל החרא המזויין הזה, בייבי,
של ה- NRG בלוז
כל הערוצים האלה, כל החרטא שכתוב שם,
כל ה"לוק-אנד-פיל", בייבי, כל התמהיל.
אני תקוע מול החרא הזה
וזה עושה לי עצוב.
אז תבואי כבר הביתה, מותק,
הכנתי קציצות.
הכנתי קציצות, את שומעת?
קציצות
זה ה- NRG בלוז, והוא תופס בגרון
יה בייבי, ישר בגרון.
ד.
אני מקווה שאתם מבינים על מה אני מדבר. לפעמים, כשבא לי לכתוב פה משהו, ובא לי מלא פעמים, אני נזכר ב-NRG, בכל המילים שיש שם, ועובר לי כל החשק להוציא מילה מקצות האצבעות.
ה.
סליחה, אבל זה פשוט יותר מדי. כמה אפשר? אלה מילים, לעזאזל, תנו להן כבוד.
ו.
מאז שה-NRG נכנס לחיי, פחות בא לי לכתוב. יכול כמובן להיות שזה לא קשור ל-NRG, יכול להיות – ואפילו הגיוני מאוד – שזה בגלל החום, בגלל העובדה שיש לי עבודה חדשה, ספר על הראש, שהתחתנתי, שלחבר הכי טוב שלי קורה משהו נהדר. הכל יכול מאוד להיות, ואתם יודעים מה, סתם אני מעמיס על NRG את הצרות שלי. פשוט בא לי פחות, אבל כשבא לי, עיניכם הרואות מה קורה. עכשיו עשיתי הפסקה וקראתי את הפוסט הזה מההתחלה; אלוהים, זה כמו לפתוח ברז אחרי המון זמן, וכל החלודה יוצאת. אבל מה, יצא נחמד דווקא. הזוי משהו, הייתי אומר.
ז.
לפעמים זה נראה כאילו שאני מואר, אבל האמת היא שאני פשוט מחזיר אור.
החיים בהיר 
תגובות
לדעתי יש רק שני סוגים של עיתונים בעולם, ואנרג'י הוא לא זה גם לא זה
עודף תקשורתיות, עודף גירויים, יוצר לפעמים חשק לא לתקשר בכלל, להיאטם לכל. האם אנחנו מתקשרים כדי להעביר מסר לאחרים או למען עצמנו? שאלה שאני שואלת את עצמי כבר הרב זמן לאור הפלאפונים והבלוגים. יש לאנרג'י אנרגיה קופצנית של עודף גירויים, אני לגמרי מבינה אותך. הפתרון שלי, אגב, הוא לא לפתוח טלוויזיה כמעט בכלל ולא לקרוא שום עיתון או אתר באופן קבוע. מה שחשוב מוצא את דרכו אלי, באיזה לינק, איכשהו. אתה אף פעם לא באמת מפספס דברים שאתה צריך לדעת. תנסה את זה. זה גורם לך להרגיש נורא… שפוי.
להיטפל לסוגריים; לפסיק; לנקודה-פסיק וכמובן, למקף. מעניין(את מי בדיוק?- אותי – כמובן), אבל גם לי יש חברים כאלה, ועם אותם שמות בדיוק (שוב בדיוק? שוב בדיוק. כמובן). בספר הטלפונים שלי הם מתוייקים תחת השם "הפרת איזון" (אה! שכחת את המרכאות. הכפולות.)רק שאני אפעם לא זוכרת, אם האיזון נמצא מחוץ להם והם מפרים אותו, או שהם עצמם האיזון, והחוץ מנסה (לשוא) להפר אותם.
אלו הסימנים (לפעמים נעדרי המסומנים) של הסטיות (המחשבתיות; התודעתיות; הלשוניות), של מה שחשוב אבל מסומן באופן דווקני כטפל, של מה שמפורט אבל בעצם הוא הוא הכלל, של מה שזז הצידה רק כדי להציב את עצמו במרכז.
בעצם, אולי גם אני כתבתי על NRG.
מצויינת
תמשיך ככה.
מה העבודה החדשה?
ובכל זאת לא היה מזיק לסנן אמירה ברורה על NRG שגם מידה קלה של הנאה לא תיקח ממנו את השטחיות, את העריכה המזעזעת, את הכותרות המכוערות והלא מקצועיות, את הפניה המתחנפת לקהל ש"מבין עניין", את המאגניבות כאורח חיים.
קשה לחשוב על בחור פחות מאגניב מעופר נמרודי, ולא ברור איך הוא מאשר את הדבר הזה. כתוב על הכל בגדול "אני של גיא אסיף", ומעניין לראות מה יוציא משם עורך יותר קוהורנטי מחשבתית מאסיף.
אם לא מקצות האצבעות – אז תוציא מלים מקציצות האצבעות שלך.
ותיזהר קלות, אתה על גבול הטרחנות לעתים. אתה הופך את הטור שלך ל-NRG קטן. קוראים משפט פה משפט שם. מקפצים בין לבין. מגיעים לאיזה שיר – קוראים נרגעים. ויאללה מגיבים. NRG. רק ששם אין שירים.
הפטפטנות הזו היא כנראה (עוד) סימן לחולשה.
פעם היינו כל כך צעירים כל כך מדוייקים כל כך שתקנים
אמרנו
"ברוך ג'מילי"
הוספנו בנימה רכה ונוסטלגית:
"פלמ"ח"
יותר מזה לא היינו צריכים.
יגובס עמוד השידרה הלאומי ויפה שעה אחת קודם משעתיים בתור לרכישת כרטיסים.
אתר התוכן המזעזע ביותר שקיים היום בישראל. לא בגלל הרמה הנמוכה (גם), לא בגלל הכותרות הילדותיות (גם) אלא בעיקר בגלל שזה בא ממעריב, שהוא גוף תוכן חשוב בישראל. פשוט אתר מזעזע, אין לי מילה אחרת להשתמש בה. מזעזע.
אין המואר אעיד על מאירותו, אז בסדר…וחוץ מזה כידוע, היטב אפילו) שנוזלים בצבע חלודה זה לא רע בכלל)
גלובס הערב-תרבות
השתלט על חיי.
כל הזבלאת של שדור, של פרסיקו, של אוטין
מדור תיירות הפנים והיינות המדליח
הכל הכל זבל.
ואני בתוכו.
מי העורך הדביל שמאשר את זה?
הייתי לוקח את פירמה לאי בודד ולא את גלובס הערב.
בעצם גם לא את פירמה.
לאישה יותר עדיף.
מפתיע לראות איך אחד האנשים המגובבים ביותר בתולדות העיתונות העברית, שייצר כל כך הרבה טקסטים ארכניים שלא אומרים דבר וחצי דבר, מתלונן על עומס טקסטואלי ועל השחתת מילים. אין זה בבחינת הפוסל במומו פוסל, אלא בבחינת הפוסל פסול ומכאן שכלל אין ביכולתו לפסול
נ.ב: אתה גם נראה כמו גיבוב מילים
טיפ מסחבק: הבט במראה מדי פעם
לעומר ול"צא ולמד"
אדרבא,כיתבו משהו ונראה את גאוניותכם המתפרצת
אחלה טקסט שבעולם. אני מסכימה לכל מילה. פשוט הוצאת לי את המילים מהתחת
כמה זמן לקח לך לבחור את התמונה בפינה הימנית של העמוד והאם ככה אתה באמת נראה או ששוב אתה משקר? בתודה מראש, יוסי
המממ… מאיפה להתחיל? אולי מהסוף להתחלה.
יוסי, לקח לי שנה ושלושה חודשים לבחור את התמונה בפינה הימנית של העמוד, ככה בדיוק אני נראה, וכן – שוב אני משקר.
סיתוונית, תודה (אני חושב)
צא ולמד יקר – עם סחבקים כמוך, מי צריך טחורים.
עומר, אתה נוקב.
טלי, אני חולק עלייך – רוב המוארים העידו על מוארותם, ואני לא ביניהם. אני מעיד רק על זה שאני מחזיר אור.
גלעד, תודה על האזהרה.
רונה, סיננתי את האמירה המדוייקת ביותר שיכולתי לסנן.
נמרוד, מריאואנה וכולם – תודה רבה ואושר גדול.
בנאדם
יש כל כך הרבה טקסטים זבל ותגובות תת רמה ברשת, אז כשאני נתקל בעמוד כמו העמוד הזה אני מרגיש את היופי והכוח של הרשת ונזכר שוב למה אני כל כך אוהב אותה, ומחייך ונרגע. באוסף המילים הגאוני שפוייר מצליח לאגד כאן יש הרבה מהכל אבל הוא עדיין מצליח להיות אישי ומדוייק ומשמעותי ונוגע, התגובות הן אינטיליגנטיות וכתובות על ידי אנשים שמסתכלים על כל מילה שהם כותבים. דבר נוסף שלא אופייני לרשת זה התגובה של פוייר לתגובות, שמסתכלת בעיניים באינטגריטי אדיר אל כל מה שנאמר.
ועוטפת את הדיאלוגים בשכבה חיצונית נוספת.
לא להחמיץ: – אינטרנט במיטבו
עכשיו נראה מה יש לך לומר על כל התגובות המעניינות האלה והטובות לא פחות מההתפלספות שלך על האנרג'י.