פרשת השבוע – במדבר

 

א.
פרשת במדבר, הפותחת את ספר במדבר, היא כולה מפקד של בני ישראל. למעשה, מדובר בשני מפקדים. פעם ראשונה למטרות צבאיות – אני מדבר אתכם על צבא על שש מאות אלף שלושת אלפים חמש מאות וחמישים איש. ואז עוד מפקד של בני לוי – עוד שניים ועשרים אלף.
ב.
יש פה חידוש מסוים; עד עכשיו, דובר על "בני ישראל", על המכלול. נכון, בני לוי נספרו בנפרד, אבל שאר העם היה "העם". אבל מעכשיו אין עם, יש 12 שבטים, כל אחד צבא, לכל אחד נחלה, ודגל, ומנהיג. הפילוג מתחיל פה, במדבר. 
ג.
הפרשנים מקשים: למה מבקש אלוהים לספור את בני ישראל? מה, הוא לא יודע כמה הם? הרי הוא ברא את העולם, הוציא את בני ישראל ממצרים, הוא גדול, הוא חזק, הוא תותח, הוא כל-יודע, למה הוא צריך לספור?
ואז הם משיבים. שתי תשובות יש להם, לפרשנים. 1. הוא רצה ללמד את בני ישראל לקח: מעכשיו אין יותר נסים, מעכשיו אתם נלחמים על החיים שלכם. 2. הוא רצה להשאיר לדורות הבאים סוג של הוכחה מספרית: כך היינו אז, כך אנו היום.
ג.1.
הרד"פ, כדרכו, נותן פירוש אחר (אני מצטט מתוך "מצעדי גָבֶר"): "וחולק אנוכי על (הפרשנים) האחרים, שבעיניי מצווה האלוהים על משה לספור כל זכר דווקא משום הטעם הפשוט, שאלוהינו לא יודע לספור הוא. אומר אני "לא יודע", ומשתמש בלשון בני אדם, שהרי האלוהים, דבר מבינתו לא נסתר. ועדיין, מוצא אני בכתובים שאלוהינו יודע לספור את המספר הקטן – זוגות-זוגות בתיבת נוח, עשר הדיברות, שבעת ימי השבוע וכיו"ב – אולם ב(מספר ה)גדול מתקשה אלוהינו. הגדול הוא תמיד "כחול אשר על שפת הים" או "ככוכבים ברקיע". לא ספר אלוהינו את שש מאות אלף שלושת אלפים חמש מאות וחמישים הגברים בעצמו, אלא פקד על משה לעשות זאת מהטעם הפשוט: לא יודע לספור הוא אלוהינו".
ג.2.
כן, פירוש רב עוצמה נותן לנו הרד"פ. האלוהים של הרד"פ – וזו אחת הסיבות העיקריות לאהבה שלי אליו (לרד"פ, אבל גם לאלוהים) – הוא לא מושלם. העובדה שאלוהים ברא את העולם לא נותנת לו הנחות אצל הרד"פ.
אלוהים של הרד"פ, על פי המדרש הזה, הוא קצת ילד; ילד שלומד להכיר את העולם שברא, ילד שיודע לספור עד חמישים פלוס-מינוס, וכל מה שמעבר הוא "המון". אלוהים, על פי הרד"פ, ברא את הכוכבים שבשמיים ואת החול אשר על שפת הים ואת התנינים הגדולים ובני האדם. הוא ברא אותם בבודדים או בזוגות, אבל עכשיו, כשהם המון, הוא לא יכול לספור אותם. היכולת לספור עד מיליון היא יכולת אנושית, לא אלוהית.
אם לנסות ולהמשיך את קו המחשבה של הרד"פ, הרי שאנו מוצאים כאן את התשובה לשאלה מדוע אלוהים בוחר תמיד לדבר אל היחיד, לתקשר דרך היחיד, הנבחר. התשובה פשוטה: הוא פשוט לא מסתדר עם הרבה אנשים.
ד.
אחרי שסופרים את כל העם, סופרים את הלוויים. אלוהים, כידוע, אוהב את הלוויים במיוחד, ואת הבכורים של הלוויים הוא אוהב במיוחד-במיוחד. כבכור ובן לשבט לוי, מפריעה לי תאוות הבכורים הזו, וכבר התעכבתי על הנושא הזה לא פעם. כך כתבתי בפרשת במדבר של השנה שעברה, וגם כאן, וגם כאן.
ד.1.
ובכל זאת, אתעסק בזה עוד פעם. אני מצטט, פרק ג', פסוק י"ג: "כִּי לִי כָּל בְּכוֹר – בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל, מֵאָדָם עַד-בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ, אֲנִי יְהוָה". זה הטעם שנותן אלוהים לתאוות הבכורים שלו.
שימו לב, אחיות ואחים – ואתם אתם בכורים, מה טוב. בעיני האלוהים, הבנים הבכורים הם תזכורת תמידית לפשע המלחמה שהוא ביצע במצרים. נכון, זו היתה עידנא דריתחא; נכון, הוא היה אז עדיין אלוהים צעיר וחסר נסיון; נכון, הוא רק רצה להוכיח את עוצמתו ברבים.
הכל נכון, אבל אלוהים עדיין כואב את הפשע ההוא. בגלל זה הוא מקדש כל בכור, בשביל להזכיר לעצמו עד כמה רע הוא יכול להיות.
ה.
בפרק ג' מוזכרת פרשה אחרת, כואבת. פרשת נדב ואביהוא. נדב ואביהוא, תאומים, בני אהרון, נשרפו באש בגלל שעבדו עבודה זרה, לכאורה. חטאם מוזכר פעם ראשונה בפרשת שמיני, ויקרא, פרק י': "וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת, וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם; וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה".
מאמר מפורט ומעניין ביותר על חטאם של נדב ואביהוא אפשר – וכדאי – לקרוא פה.
בקצרה, למרות שכתוב בפירוש שחטאם היה שהקריבו "אש זרה", הפרשנים חלוקים בעניין חטאם של האחים. אלה אומרים שחטאו בהקרבת קרבן שלא התבקשו, אלה אומרים שחטאו כשנכנסו לקודש הקודשים, אלה אומרים שחטאם היה "שלא נטלו עצה זה מזה", ואלה אומרים שהם פשוט היו שיכורים מהתחת.
אם תשאלו אותי, חטאם של נדב ואביהוא היה פשוט הרבה יותר: הם, אם להשתמש בסלנג הצבאי, פשוט הגדילו ראש. זה חטאם: שהיו צדיקים יותר ממה שנדרש.
מכאן אני למד (ועכשיו הולכות לבוא מילים קשות) מהי העבודה הזרה האמיתית. העבודה הזרה האמיתית, עליה נשרפים באש, היא לאהוב את אלוהים יותר ממה שנדרש, לעבוד אותו יותר ממה שהוא ביקש. העבודה הזרה האמיתית היא לחשוב שאתה יודע מה אלוהים רוצה, מה אלוהים צריך, מה אלוהים אוהב. זו העבודה הזרה האמיתית. על זה נשרפו נדב ואביהו
א; על התלהבות ייתר.
ה.1
אני מביט סביבי, אני רואה חדשות, אני רואה את כל המתנחלים האלה, המשוגעים. אלה הם הנדב והאביהוא של העכשיו: הם חושבים שהם מצ'פרים את אלוהים, הם חושבים שהם יודעים מה הוא רוצה, מה הוא צריך, הם חושבים שהם, ורק הם, יודעים את האמת. הם עובדי עבודה זרה. (עוד על עבודה זרה כתבתי, מאוד יפה אם יורשה לי, פה).
ה.2.
כשאני אומר "מתנחלים", אני מבקש להבהיר שאני לא מתכוון למשפחה שלי, ששלוחותיה מאיישות מספר התנחלויות. אני גם לא מתכוון לתושבי אריאל ואלקנה, אני מתכוון לכל הפסיכים על הגבעות, שבגללם אנחנו מתים פה. גם להם יש דם על הידיים.
ו.
ואני רוצה לומר משהו בזכותו של אלוהים, אפרופו נדב ואביהוא ועבודה זרה. אלוהים קלט מייד את בני האדם, את נטייתם להתלהבות ייתר ולעבודה זרה, ולכן הוא מדגיש פעם אחר פעם את העניין הזה. אפילו בפרשה שלנו, אלוהים מציב תנאים מאוד ברורים איך, מתי, כמה ולמה לעבוד אותו. הוא אומר לך בדיוק מה לעשות, והוא מזהיר את הנדבים והאביהואים של הדורות הבאים: מי שיעבוד אותי יותר ממה שאני מבקש, יומת.
זה שיעור שחשוב ללמוד. חבל רק שהמתנחלים לא לומדים אותו, חבל שהם מתרכזים רק בפסוקים המקובלים עליהם.
ולא רק המתנחלים: זה שיעור שכולנו צריכים ללמוד: לא להתלהב יותר מדי, להיות קולים גם כשמדובר באלוהים.
ז.
שבת שלום.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מוטאטיס  On 22/05/2004 at 17:06

    סלח לי, מה בדיוק ההבדל בין בני משפחתך (או שכניהם, לא נערב הורים) לבין אנשי הגבעות?
    החיבור לחשמל?
    הרעפים במקום הקראוון?
    "הג'יפ של הביטחון" במקום הסוס?
    ראיית ישיבת הארץ כשקולה כנגד כל המצוות לא החלה אצל אברי רן וצאן מרעיתו.

  • דרור פויר  On 22/05/2004 at 17:19

    ההבדל הוא פשוט: את אלה אני אוהב ואת אלה אני לא.

  • מוטאטיס  On 22/05/2004 at 17:53

    זה לגיטימי.

  • קוף  On 23/05/2004 at 0:23

    רעיון מדליק ממדרגה ראשונה. באמת אהבתי – וגם את הפיתוח.

    ולגבי נדב וחטא התלהבות יתר, ראה קוהלת (לא זוכר, לא זוכר) "אל תהיה צדיק הרבה ואל תתחכם!".

  • תראזימאכוס  On 23/05/2004 at 8:49

    כי זה לא נכון שצדיק וטוב לא.
    לי רע.
    אין לי כסף. אין לי עבודה. אין לי חברה. אין לי חיים.

  • דרור פויר  On 23/05/2004 at 12:29

    תראזימאכוס, מדבריך משתמע שאתה צדיק גמור, רק בלי מזל. ועוד משתמע מדבריך שברגע שיהיה לך כסף, עבודה, חברה, יהיה לך טוב ותאהב את התנ"ך, כך שיש למה לצפות.

  • חנה  On 24/05/2004 at 14:45

    ניסיתי ניסיתי ולא הצלחתי להבין: למה העובדה שאתה יודע לספור מסבירה את בקשתך שיספרו את בני ישראל בשבילך. הרי לא כל דבר שאתה לא יודע אתה מבקש מאיתנו לברר בשבילך.
    בשביל מה לך לדעת?

  • דרור פויר  On 24/05/2004 at 20:37

    חנה, אני לא בטוח שאני מבין את השאלה שלך. האם את שואלת למה אלוהים רוצה לדעת את מה שהוא לא יודע? הרי כל אחד מאיתנו רוצה לדעת את מה שהוא לא יודע, לא? הרי אלוהים, על פי הרד"פ, הוא קצת ילדותי, ומה יותר ילדותי – ונעלה – מהסקרנות האמיתית?
    תשובה אחרת מספקים הפרשנים הקלאסיים. ראי סעיף ג'.

  • פרימו חנה  On 04/06/2004 at 8:54

    להתלב יותר מידי היא מידה לא חיונית. לא בגלל ההתלהבות אלא שהיא מביא את המלהב לא להקשיב לזולתו ולא להתחשב באחר. גדולתו של הלל הזקן היתה בהתחשבות ובהבנה של האחר וצרכיו. סבלנותו נובעת מהצורך להבין אצ\ת השני ולהראות לו דרך להגיע להארה ולגולה של עצמו. התלהבות יתר משכיחה מהאדם את האנושות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: