פרשת השבוע – בהר-בחוקותיי

 

א.
שתי פרשות התחברו לנו השבוע, פרשת בהר סיני ופרשת בחוקותיי, שגם נועלת את ספר ויקרא.
פרשת בהר, יש בה משהו, אני מודה. קשה שלא לאהוב אותה, או לפחות את ההתחלה שלה: שנת שמיטה, החיוב לתת גם לקרקע לנוח קצת. פעם בשבע שנים, אומר אלוהים, אתם לא עובדים את האדמה, פעם בשבע שנים אתם נותנים לה לנוח. הוא אף מגדיל לעשות, אלוהים, ואומר: אל תדאגו, בשנה השישית אני אתן לכם יבולים טובים.
ב.
על פניו, זה יפה שאלוהים חושב קצת גם על האדמה. שהרי בדרך כלל לא יכול היה להיות אכפת לו פחות, לאלוהים, מהאדמה. בדרך כלל הוא אדיש אליה לחלוטין. אפילו כתוב ש"הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיהוָה; וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם" (תהילים, קט"ו, ט"ז). גדלנו על זה, על הידיעה שהארץ – שלנו היא, לא של אלוהים. אז מה הוא מתערב פתאום, ומה הוא אומר לנו בפרשה: "כִּי לִי הָאָרֶץ. כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי" (ויקרא, כ"ה, כ"ג)?
לא לך הארץ, אלוהים, לנו הארץ, ואתה תתעסק בעניינים שלך. לך תקרע איזה ים, עזוב אותנו, מספיק צרות יש לנו גם ככה.
ב.1
במאמר מוסגר: אני חושב שאלוהים קרע את הים רק פעם אחת פשוט כי אין לו כוח ליותר מזה. רק פעם אחת יכל אלוהים לקרוע את הים. עובדה. מי שחושב שאלוהים יכול לקרוע את הים עוד פעם, שיוכיח.
כן, אחיות ואחים, העובדות מדברות בעד עצמן: אלוהים הולך ונחלש.
ג.
שואל הרד"פ (מתוך: "מצעדי גבר", פרק כ"ג): "מה לזה שאילו לו גוף ואין לו דמות הגוף עם האדמה? הרי אלוהינו מעולם לא זרע, מעולם לא קצר, רגליו היחפות מעולם לא פסעו בין רגבים טריים, אפו מעולם לא הריח את הפרחים, ולשונו מעולם לא טעמה את הענבים. מה לו ולשמיטה? מה לבורא העולם ולעולם? לא לו הארץ, לנו הארץ! לנו – ילודי אישה".
ג.1
עוד קצת מהרד"פ. בתיבת עץ גדולה שנתגלתה במקרה בשנת 1935 בעליית גג בעיר ליסבון שבפורטוגל נמצאו עשרות מכתבים שכתב הרד"פ, רבים מהם ממוענים לארוסתו דאז. במכתבים האלה מתעסק הרד"פ לא בכתבי הקודש אלא בעניינים של יומיום, אולם ניתן ללמוד מהם הרבה על גישתו לחיים.
באחד מהם – ממנו ניתן ללמוד הרבה גם על הפרשה שלנו – הוא כותב: "לא לי אהבתנו, וגם לא לך היא, כמו שלא להורי גופי, לא להורייך גופך, ולא לאלוהים הארץ. שמעי, אהובה: בריאה אינה קניין. אהבתי לך, אותה בראתי מתוכי – בראשית, מתוך תוהו ובוהו, כאלוהים של עולם חדש – אהבתי זו אינה קנייני הפרטי, כמו שהרוח אינה הקניין של צמרות העצים או של גלי הטז'ו".
ד.
הפרשה הזו, בהר, היא המקור לשאלה המפורסמת "מה עניין שמיטה להר סיני?"
אני רוצה להציע לכם את הפרשנות שלי לשאלה הזו, ולעניין השמיטה בכלל.
בהמשך לסעיף ב.1. אני חושב – והייתי שמח לחשוב אחרת – שלאלוהים נגמר הכוח לנסים הגדולים; את הים הוא כבר לא יקרע, את האדמה הוא כבר לא יפער, לברוא עוד עולם הוא כבר לא יכול.
אז מה נשאר לו? נשאר לו היומיום, נשארו לו החיים, נשארה לו האדמה. נשאר לו רק מה שיש, לברוא הוא כבר לא יברא יותר.
ולכן, דווקא מאחר ואלוהים נשאר רק עם מה שיש, הוא חייב להרחיב את הגדרת ה"נס" והציווי האלוהי, אל היש, אל היומיומי. בגלל זה כל המצוות, בגלל זה כל האיסורים, בגלל זה כל האִיומים הָאיוּמים בפרשת בחוקותיי – זה הכל דרכו של אלוהים להסוות את העובדה שנגמרו לו הנסים, שנגמר לו הכוח.
נשארה לו רק השליטה, והוא אפילו אומר את זה בפירוש: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים. עֲבָדַי הֵם" (כ"ה, נ"ה).
ובכן, אלוהים, אנחנו לא עבדים של אף אחד, גם לא שלך. ואם בראת את האדם בצלם אלוהים, הרי שאתה עבד בעצמך; עבד של מישהו אחר.
ד.1
קחו את סעיף ד' אל הרבנים שלכם, נראה מה הם אומרים.
ד.2.
ההימור שלי הוא שהם יגידו לכם בדיוק את הדבר שנגדו אנו יוצאים כאן. הם יגידו לכם שהכל הוא נס, שהכל הוא "בזכות" אלוהים. אבל התשובה הזו לא יכולה להיות מקובלת עלינו, כי אנחנו הרי יודעים ששום דבר הוא לא נס. אין נסים.
ד.3.
ובגלל זה הם כל הזמן חוזרים ואומרים לנו שחובה על כל אחד מאתנו לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כאילו הוא – אתם ואני, כולנו – היינו נוכחים במעמד הר סיני.
זה כי הם רוצים לשכנע אותנו שכולנו ראינו נס, שכולנו ראינו את אלוהים בשיאו. הם מנסים לתחזק את הפחד שחשו בני ישראל במעמד הר סיני, בקריעת ים סוף. הם אומרים לי: גם אתה, פויר, היית שם, וגם אתה צריך לחוש את אותו הפחד, את אותה היראה.
ובכן, לא. אני לא חש את אותו הפחד, אני לא חש את אותה היראה. תקראו לי כופר אם תרצו, אבל אני לא כופר – אני אולי המאמין האמיתי היחיד, כי אני רואה את אלוהים כמו שהוא.
ה.
אם כן, זו השמיטה. ואחרי שבע שנות שמיטה, באה שנת החמישים, שהיא שנת היובל – שנה קדושה, שנה שבא לכולנו יקראו דרור. ככה כתוב: "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה, וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ" (ויקרא, כ"ה, י').
כשהייתי קטן יותר אהבתי את הפסוק הזה לאללה, תמיד הייתי אומר: בשנת היובל לכל יושבי הארץ יקראו דרור.
היום אני גדול יותר, היום אני קורא את הפסוק אחרת, היום אני קורא אותו כמו הייתי הבודהא. אני קורא: "… דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ". ואם אני ממש מתרכז אני יכול לקרוא את הפסוק הזה כמו קריאה אישית אלי, קריאה להארה. לפעמים אני יכול לקרוא את הפסוק הזה כמו מצווה אישית שהוטלה עלי, מצווה אישית דו-כיוונית, כי
מצד אחד אני כאילו מצווה לעבור בארץ, לתת את הדרור הזה, שהוא אני, לכל יושביה. ומצד שני, אני צריך לגלות את הדרור הזה, שהוא אני, בתוך כל אחד מיושבי הארץ. 
ו.
פרשת בחוקותיי. ראו איזה יופי, פרשת בחוקותיי הייתה הפרשה הראשונה שכתבתי עליה. הנה, פה. אתם מוזמנים.
ו.1
לפעמים אני משתעשע ברעיון להוציא את כל הפרשנויות שלי בספר. כמובן, עוד אין לי את כולן, וכמובן שגם מה שיש לא טוב מספיק, אבל אז מה? לאט לאט, לא בוער.
ו.2
כשאני רואה משהו שכתבתי לפני שנה אני לא יכול שלא לשאול את עצמי מה עבר עלי  בשנה הזו. אני לא יכול שלא לשאול, אבל אני לא יכול לענות. מה עבר עלי? מה, לעזאזל, עבר עלי? זו היתה שנה טובה מאוד בסך הכל, אני חושב. פתחתי אתר באינטרנט, הייתי באפריקה, פעמיים, החלפתי שתי עבודות (טיים אאוט, 42 מעלות, ועכשיו אני מתחיל לעבוד בגלובס)
ז.
המון איומים נוראיים יש בפרשת בחוקותיי, אבל הפעם אני לא מפחד כלל. שיאיים כמה שהוא רוצה, עלי הוא לא יכול, כי אני חזק ממנו, וגם אתם.
ח.
הזמן, כמו שאמר מיק ג'אגר, לצדי. ואם הוא לצדי, הרי שהוא גם לצדכם.
ט.
תם ספר ויקרא. חזק חזק ונתחזק!
י.
שבת שלום.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יואב  On 15/05/2004 at 10:36

    א. לעניין האמונה:
    מסורת די מקובלת היא בפילוסופיה היהודית שמותר בהחלט לקרוא תיגר על אלוהים. אין בכך כדי להעיד אל אמונה. במקרים רבים דווקא השואל, המתריס והיוצא נגד הוא זה שנחשב יותר מהצייתן והכנוע, מהמקבל האוטמטי והמשוכנע שגזרת גורל אכזר ניחתה עליו מתוך צדק אלוהי וכגמול נוראי על חטא שעבר.

    אחד הדברים היותר משמעותיים שיש בלקח תנכ"י (במובן הכי רחב שאפשר לחשוב עליו), למרות העובדה שהוא כל כך עתיק, הוא בדיוק בזה שמאפשר גם כיום להתייחס אליו מתוך רלוונטיות למרות שלכאורה המסגרות החברתיות תרבותיות שהוא מייצג שייכות לעולם שכאילו חלף ועבר לפני ימבה זמן.

    אולי זה באמת מה שעושה אותו "קדוש". היכולת לקרוא את הדברים דור אחרי דור ו"להיכנס" בהם בכל הכוח וכאילו בלי טיפת קדושה…

    ב. לעניין הכוח:
    אלוהים הולך ונעלם לאורך תקופה די ארוכה ובשיטתיות די מכוונת. לא צריך להבהל מזה. מהקטע של גן עדן ועוד קצת בו כל אחד היה יכול פשוט לצעוק ברחוב: "היי אתה, אלוהים… תבוא פה רגע… הולך ומצטמצם תפקידו של בורא עולם עד שנעלם קולו לחלוטין והשאיר את תהליכי קבלת ההחלטות לבני האדם. בדיוק כמו כל הורה שמגדל את ילדיו הקטנים, ביותר שכל או פחות, ביותר אהבה או פחות, אבל בשלב מסוים חייב לשחרר את היד ולתת להם ללכת לבד. כולל כמובן ליפול על האף מדי פעם.

    זה לא ליקוי כוח. להיפך. לפעמים לעזוב את היד ולא "לקפוץ ולסדר" את העניינים לקטנים האלה צריך יותר כוח מאשר להתערב ולהשקיט סדר.

    ג. לעניין הפוליטיקה:
    בחייך. אתה כותב כל כך יפה (אוופפפס, נתתי ציון… ) אז עזוב את הרבנים. המוסד הרבני הוא בסך הכל מערכת פוליטית ממסדית והקשר שיש לו לאמונה, לפילוסופיה ולתרבות יהודית, הוא בדיוק כמו של הפוליטקאים של שינוי או של כל מפלגה אחרת. הרבנות ניכסה לעצמה את הפינה הזאת "כאילו" שלה ואנחנו הטמבלים-החילוניים-המאמינים, נתתו להם לעשות את זה. כמה שיותר מהר נחזיר לעצמנו את נכסי התרבות שלנו ונקום מול האלוהים, נשאל, נתרגז, לא נסכים ונבחר לעשות את הטוב, ככה נהיה גדולים יותר בכל מובן.

    הכנסת הרבנות לתוך הדיון הזה תשכיב אותו מייד בשוליים. בדיוק כמו שכניסה לנושא של מי מזיין את מי ואיך בדיוק, מעקרת ישר כל דיון חברתי חשוב.

    ד. לעניין הרי פוטר:
    אנחנו נוטים לחפש מעשי ניסים וקסם מאז שהמין האנושי זוכר את עצמו. קסמים, כוחות שמעל לסדרי טבע תקינים, וכמיהה לכוח עליון מיטיב שיארגן את הבאלגאן הבלתי נתפס הזה רק הולכת ומתגברת ככל שהאחריות על גורלנו כמין אנושי מתבררת ליותר אנשים. הצורך בנס הופך לכה נואש עד שעשה את פוטר הצעיר למושא חלומות בכל העולם הקורא כמעט ואת אמא שלו למולטי מיליונרית, כמובן.

    המצחיק \עצוב בקטע הזה הוא שאנחנו חיים בנס מתמשך ומתעצם בלי שאנחנו בכלל מודעים לו. העולם הטכנולוגי המתפתח מסביבנו במהירות בלתי נתפשת, או למשל היכולת המתגברת של המין האנושי להבין את העולם מסביבנו מרמה של גלקסיות הרחוקות מאתנו שנות אור ועד לרמה של קווארקים. עולמות ש- 99.99% מהם הם הפשטה מוחלטת ואף ייצור אנושי לא יזכה בזמן הקרוב לגעת בבהם בצורה מוחשית. זה לא נס, זה?

    עולמות מופשטים ברמה עליונה חודרים לחיינו כדרך של שיגרה ואנחנו לומדים אפילו להכיר בהם. הדבר המדהים הזה בנאס"א מתחילים להפעיל תוכניות ליישוב של המאדים תוך בחינה של תוכניות לבניית אטמוספרה בתהליך שיימשך כמה מאות שנים, זה לא נס? ואנחנו? רק מחכים לדבר הבא כבר כי אלו "קטנים" עלינו כבר.

    אם זה לא בצלם אלוהים? מה כן? הרי זאת הבריאה בהתגלמותה. שלא לדבר על שיבוט, ננוטכנולוגיה, יצירת חומרים חדשים מבחינת יש מאין שכבר הפכו לנורמה.

    קשה לנו לראות את כל ה"ניסים" האלו כי מדובר בתהליכים ואנחנו רגילים לחשוב במונחים של נקודות בזמן ובמרחב. ברגע שנאמן את עצמנו לראות את העולם במימד החמישי שלו: התהליך, נכיר בעובדה שאדון פוטר הצעיר פשוט קטן עלינו. שימשיך לשחק עם השרביט שלו בגן הילדים, לנו יש גלקסיה אנושית לייסד.

    ואתה יודע מה? נדמה לי שגם בעידן של תרבות אנושית המתקיימת בכוכבים רבים על פני הגלקסיה הזאת בעוד אלפי שנים, גם אז תהיה פרשת השבוע רלווטית. כן, כן, ככה נדמה לי ..(: …

  • עכביש ממאדים  On 17/05/2004 at 0:38

    אתה התחלת אם הלינקים הנוסטלגיים…
    ולבטח תזכור ש(כמאמר האליל)זו הייתה רוח התקופה!
    שנה טובה שתהיה לך.

  • נעה  On 15/05/2008 at 15:02

    מה אתה מפגר?
    אלוהים יכול לפתוח את הים אין סוף פעמים!!!!!!1
    אם שחכת הוא לא רגיל!!!!!
    הוא יכול לעשות הכל וגם להרוג אותך תוך מאיה!!!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: