פרשת השבוע – אֱמֹר

 

א.
פרשת אֱמֹר – פרשה חשובה, מעניינת – נפתחת עם הכהנים. ככהן, אני מגלה בה עניין מיוחד. בכל זאת, גם אני חלק מהשבט, גם אני נצר לזרעו של אהרון הכהן.
א.1.
אהרון הכהן: אני לא מי יודע מה גאה להיות מזרעו של האיש הזה. האיש שהגה את רעיון עגל הזהב, ניהל את עבודות האיסוף, ההתכה, הבנייה והפולחן, ובכך גרם למותם של שלושת אלפים איש מבני ישראל. זה האיש שכתוב עליו כך: "וירא משה את העם כי פרוע הוא, כי פרעו אהרון לשמצה" (שמות, ל"ב, כ"ה).
אהל אהרון יצא חלק ונקי ואף התמנה להיות הכהן הגדול הראשון. הקטע המשונה של לקדם את מי שגרם למותם של חפים מפשע (ומעולם לא הביע חרטה!) מלווה את עמנו עד היום.
א.2.
אהרון הכהן הוא אח-של קלאסי. בן בכור, כמוני. ובגלל זה אנסה להצדיק, או להסביר, את אהרון. אם תשאלו אותי, הרי שאהרון מעולם לא התגבר על המראה של אחיו ואלוהיו רוצחים בסבבה את בכורי מצרים (על מכת בכורות כבר כתבתי – ונורא יפה, אם יורשה לי – פה).
מכת מכורות היא הפצע של אהרון, וחטא העגל הוא המוגלה של הפצע הזה.
א.3.
אנחנו, הכהנים, נושאים בקרבנו את פצעו וחטאו של הכהן הראשון כמו שסיגורני וויבר נושאת בקרבה את זרע המפלצת.
כוהנים אנחנו, וחטא העגל רובץ עלינו, ובתוכנו, כמו שרק זיכרון קולקטיבי יכול לרבוץ.
א.4.
אני לא מבקש שתסלחו לאהרון, אבל אני כן מבקש שתבינו אותו. זו היתה רוח התקופה, כמו שכתב דאגלס אדאמס. אז, עגלים מזהב היו דבר שבשגרה. אני בטוח שכשאהרון ראה את הקטל הוא הזדעזע עד עמקי נשמתו. אני בטוח שהוא לא רצה שזה יקרה.
ב.
אנחנו, הכוהנים, לא כמוכם, לוויים או ישראלים, פשוטי העם. אתם רוחצים לנו את הידיים לפני שאנחנו עולים לבמה לברך אתכם. אנחנו מדברים על אלוהים, אנחנו קדושים לאדוני ואתם לא. אתם לכו תתחתנו עם זונות, אבל אנחנו לא. אישה גרושה? לא מספיק טוב בשבילנו. בשבילנו רק בתולות.
בפרפרזה על דויד אבידן, אני יכול לומר: "אוסקוט יא חרא משבט אפריים / לך תביא לי קילו כרעיים".
ג.
אלוהים אוהב אותנו, ואלוהים רוצה אותנו לידו. אותנו אלוהים רוצה לראות.
אבל לא את כולנו. גם עבור אלוהים, לא כל הכוהנים שווים.
ניתן לכתוב לדבר בעד עצמו: "וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם – לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו. כִּי כָל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם, לֹא יִקְרָב: אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ, אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ. אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד. אוֹ גִבֵּן אוֹ דַק, אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ, אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת, אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ.
כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת-אִשֵּׁי יְהוָה. מוּם בּוֹ – אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים.  אֶל הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא, וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ – כִּי מוּם בּוֹ; וְלֹא יְחַלֵּל אֶת-מִקְדָּשַׁי". (ויקרא, כ"א, י"ז-כ"ג).
ד.
הבנתם? אלוהים לא רוצה בקרבתו את העיוורים, הנכים, החולים, הפגומים, מרוחי האשכים. כל הדברים האלה, אלוהים לא רוצה לראות אותם במקדשו. הוא לא רוצה סוג ב', האלוהים שלנו הטוב. בשבילו, רק הטוב ביותר.
ה.
הייתי רוצה לראות את הפסוקים האלה חרוטים על קיר ענקי איפ'שהו. הייתי רוצה שאנשים ידעו שאלוהים לא רוצה לידו את הגיבן.
ו.
אני אומר את כל זה רק כדי שלא יבואו אלי אחר כך אנשים ויאמרו שאלוהים אוהב את כולם באותה מידה. אלוהים לא אוהב את כולם באותה מידה.
ו. 1.
בנימה אישית יותר: לפעמים, כשאני מוצא את עצמי אוהב את כולם באותה מידה, אני מגלה שלא נבראתי בצלם אלוהים.
ו. 2.
בנימה אישית עוד יותר: ככהן שהוא בעל מום אני מוצא את עצמי פסול מלשמש את אלוהים. בפסוקים האלה אני קורא שאלוהים חושב שאני – אני! – מחלל את מקדשיו. אלוהים לא אוהב אותי כמו שהוא אוהב את האחרים.
"ואהבת את יהוה אלוהיך"? נוט מי, בייבי! את האלוהים הזה, חברות וחברים, אני לא יכול לאהוב.
קודם שיאהב אותי, אחר כך נדבר.
ז.
בואו ניקח הפסקה. ננשום עמוק. זה אף פעם לא קל להודות בפני עצמך שאתה לא יכול לאהוב את אלוהים. שאתה ואלוהים לא אוהבים אחד את השני. זה מתיש ומרגש בו זמנית ובאותה מידה. זה קצת כמו להעפיל אל פסגתו של הר או ללכת ערום בבית ולראות את השכנה רואה אותך.
ז.1
בהתחשב במידע החדש שפרשתי בפניכם, מה יכול לומר לנו משפט כמו "אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ"? פתאום אנחנו מבינים את הכל בצורה אחרת: הנטייה שיש לנו, להתרחק מבעל המום, היא לא נטייה אנושית – היא נטייה אלוהית. נגד האלוהים הזה אנחנו צריכים להתקומם. באלוהים הזה אנחנו צריכים לכפור.
ח.
בואו נחזור לפרשת השבוע. פרשת אֱמֹר מציגה בפנינו שני מושגי יסוד ביהדות, ואולי בחיים בכלל: קידוש השם וחילול השם: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים. אֲנִי יְהוָה" (ויקרא כ"ב, ל"ב). הרמב"ם בספר המצוות (מצוות עשה ט') מפרשן: "וזאת היא מצוות קידוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם. רוצה לומ
ר מסירת נפשנו למות ביד האונס על אהבתו יתברך ואמונת יחודו".
ט.
אני כופר ב"קידוש השם", אבל אני מסכים עם הבסיס של מה שנאמר. פרשת אֱמֹר אומרת לנו שיש דברים חשובים יותר מהחיים. אני מכבד את העמדה הזו. גם אני חושב שיש דברים חשובים יותר מהחיים. אני רוצה להאמין שהייתי מעדיף למות מאשר לבצע שפיכות דמים או גילוי עריות. אבל זה לא קידוש השם בעיני, זה קידוש החיים. בקשר לעבודה זרה, אין מצב. לא הייתי מת בשביל אלוהים, כמו שאלוהים לא היה מת בשבילי. תמיד היה לי קשה עם אנשים שמוכנים למות על קידוש השם. אנשים שמעדיפים את הלא קיים על הקיים יכולים להיות מסוכנים.
י.
זה בעניין קידוש השם. בעניין "חילול השם", אני מנסה לנסח משוואה דתית חדשה. אני מנסה לומר משהו כמו: חילול השם הגדול מכולם הוא קידוש השם.
יא.
אחר כך הפרשה מתחיל קצת לשעמם: פסח, ספירת העומר, שבועות, יום כיפור, סוכות, שבת. מלא מצוות, מלא איסורים. אבל לקראת הסוף, שוב אקשן: איש – בן אישה עברית ואיש מצרי – רב עם מישהו אחר וקילל בשם השם (על פי מה שאני מבין הוא לא קילל את השם, רק בשמו).
הביאו את האיש למשה, משה שאל את אלוהים, אלוהים אמר: "וְנֹקֵב שֵׁם יְהוָה מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה. כַּגֵּר, כָּאֶזְרָח – בְּנָקְבוֹ שֵׁם, יוּמָת". כולם רוגמים את האיש באבנים. הורגים אותו. כך מסתיימת הפרשה, ברצח. וכך מוכיח סוף הפרשה את מה שכתבתי בסוף הסעיף הקודם: קידוש השם הוא חילול השם הגדול מכולם.
יב.
כן, אני שוב פה. נסעתי, חזרתי, בואו לא נעשה מזה עניין גדול. היה טוב, טוב מאוד. כמו שאני תמיד אומר, בפרפרזה על השיר האהוב: "מה טוב לנדוד, אך טוב יותר – לנדוד יותר".

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • כרמל  On 07/05/2004 at 15:46

    מסיבת הקריוקי ביום חמישי הבא:
    http://www.notes.co.il/carmel/5838.asp
    ואתה הכוכב שלנו, אז נתראה….

  • Calvin  On 07/05/2004 at 16:51

    מה דעתך על זה שכהנים לא יכולים להתחתן עם גרושות, שונות וכו'? שגרושה לכאורה נחשבת כזו שתפגע בקדושת הכהן? בתור אחיך לשבט, כבר יצא לי להגיע ל"פינה" הזו, וזה קשה.

  • אביבה  On 08/05/2004 at 1:24

    בכתבים נוצריים-משיחיים אומרים, שאם אתה לא מרגיש שאתה יכול לאהוב את אלוהים, אתה צריך פשוט להתנהג כאילו אתה כבר אוהב אותו, ומשם זה ימשיך הלאה והאהבה תיווצר מאליה.

    לא יודעת מה לחשוב על זה.

  • זו ש  On 08/05/2004 at 2:12

    הזה שמוסר לנו המקרא, נברא הרי בצלם,
    בצלמם של האנשים שכתבו אותו. אולי משום כך הוא כל כך קטנוני אנושי ומרגיז.

    אלוהים הגדול, לא זה שחלקנו עובדים השתקפויות ארציות שלו, אלא אלוהים הגדול באמת (של]יכך אין לו בעיה להיות גם ממש קטן, אני מניחה), ולכן אינו ניתן לתיאור ואין לו רצונות, ציוויים והעדפות לגבי ברואיו. הוא לא בעניין של לטרטר אותנו או שאנחנו נטרטר אותו.
    ככה אני רואה אותו, כשאני רואה אותו, אם אני רואה אותו.

    וברוך השב. (והשווה שאיתך). התגעגעתי.
    🙂

  • כרמל  On 08/05/2004 at 9:06

    הנצרות גנבה את העקרון הרוחני של fake it till you make it. זה אכן מומלץ ועובד כשאת מנסה לאמץ מידה מסויימת או להיפטר ממנה.

  • ימימה  On 08/05/2004 at 12:05

    היהדות התחילה עם העניין הזה הרבה קודם. אחד המשפטים הנאמרים ביותר הוא "אחרי המעשים נמשכים הלבבות" זאת אומרת – קודם תקיים את המצוות המעשיות אחר כך תאהב את אלוהים. ואם לא יוצא – לא נורא. חשוב יותר לקיים מצוות.

    מהבחינה הזו, דרור, הייתי יכול להיות דוס מושלם כמעט, אילו רק קיימת מצוות, אפילו בלי לאהוב את האל.

    אבל אני גם בדעה אחת עם זו ש בעניין האלוהים הגדול והאלוהים של המקרא.

    שבת שלום וברוך שובך.

  • דייקן  On 08/05/2004 at 16:11

    המשפט שציטטת נכתב הרבה אחרי הנצרות

  • ימימה  On 08/05/2004 at 17:56

    אבל הרעיון נולד עוד קודם.

  • עופר לנדא  On 09/05/2004 at 11:19

    אבל עם בענייני בהמיות עסקינן, את המשפטים "אז, עגלים מזהב היו דבר שבשגרה. אני בטוח שכשאהרון ראה את הקטל הוא הזדעזע עד עמקי נשמתו", אולי היה ראוי לכתוב: "אז, עגלים מזהב היו דבר שבשגרה. אני בטוח שכשאהרון ראה את ה-cattle הוא הזדעזע עד עמקי נשמתו"…?

  • מי בריא של אמא  On 09/05/2004 at 11:46

    של הפצע שהוא "כל הבן הילוד היאורה תשליחוהו"

  • שאללי  On 09/05/2004 at 12:32

    מה ההבדל בין יהוה לאלהים, למה שני שמות לאותו שם?

    "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים. אֲנִי יְהוָה" (ויקרא כ"ב, ל"ב).

  • תשובהלי  On 09/05/2004 at 18:24

    לקדוש ברוך הוא יש הרבההההה יותר משני שמות…

  • הרג"כ  On 11/05/2004 at 23:24

    מה אפשר להוסיף, ברוך ה' אנחנו נושמים, אוהבים.
    לילה טוב.

  • שלומי  On 06/09/2005 at 11:54

    מישהו אולי יודע מי זו אישתו של אהרון הכהן ואיך קוראים לה

  • דרור פויר  On 06/09/2005 at 18:25

    שלומי, אשתו של אהרון היא אלישבע. היא קבורה בטבריה.
    ראה כאן:
    http://www.tveria-ps.org.il/seferShaar4kvarim.htm

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: