פרשת השבוע – ויקהל-פקודי

 

א.
בשבוע שעבר לא כתבתי על פרשת השבוע ופספסתי את חטא העגל. חבל, האמת, זו הייתה פרשה נהדרת ויש לי המון דברים לומר עליה. לא נורא, נשמור אותם לשנה הבאה. רק שנזכה לשנה הבאה.
ב.
למה אני אומר "רק שנזכה"? כי יש לי חבר שעובד בנמל אשדוד, מה שהכניס אותי השבוע לסרט רע מאוד לכמה שעות, עד שהמניאק החזיר טלפון – הוא ישן. אתם מבינים? הוא ישן! אני בחרדות, מתקשר למרכז הנפגעים, מעשן שבע סיגריות בו זמנית, מתלבט מה ללבוש ללוויה, והבנזונה ישן כמו תינוק!
אז בגלל זה אני אומר: רק שנזכה.
ג.
שתי פרשות השבוע הצמודות – ויקהל-פקודי – נועלות את ספר שמות, ספר שתחילתו מאבק לחירות וסופו מדריך לבניית משכן; אם חושבים על זה, זה המסלול הקבוע שעוברת כל מהפכה, מאוטופיה לבירוקרטיה. המאבק לחירות פינה את מקומו למערכת מיסוי משוכללת. ככה זה בחיים.
מעל הכל, ומתחת לכל, מספר לנו ספר שמות את סיפור הכישלון של המהפכה היהודית הראשונה.
ד.
הפרשה מתחילה בציווי משונה מעט: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר: קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַיהוָה, כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת יְהוָה: זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים".
אלוהים, אם כן, מצווה על בני ישראל להביא תרומה להקמת המשכן: כל אחד שיביא כמה שהוא יכול. כל הפרשנים שאני מכיר רואים בזה סימן לרגישות חברתית, אבל אני דווקא רואה בזה אטימות; יש משהו מתנשא מאוד בלומר 'תביא מה שבא לך', ואז לתת פומבי למי נתן מה, בטח כשהמקבל הוא אלוהים.
התחושה הזו שלי מתחזקת אחרי כמה פסוקים. אחרי שכולם מביאים מה שיש להם, כתוב: "כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַיהוָה".
נְדָבָה לַיהוָה? שמעתי נכון? זה שברא את העולם, הכונס כנד מי הים, האומר לשמש לזרוח ולפרח לפרוח, צריך נדבה? זה שהמציא את הזהב, למה הוא צריך זהב?
ה.
אני חושב שיש משהו מרושע למדי בלהגיד לבנאדם: תביא לאלוהים רק מה שמתאים לך. אין שום דרך לצאת מזה טוב.
זה מרושע מכמה סיבות: אם כל אחד נותן מה שבא לו ממה שיש לו, ברור שחלק מביאים המון, חלק מביאים מעט וחלק לא מביאים בכלל – דבר שהופך את המשכן (כלומר: את האלוהים) לרכושם הפרטי של אלה שיש להם, ומשאיר בחוץ את אלה שאין להם.
ועוד. כשאומרים לך: תביא לאלוהים מה שבא לך, ואתה מביא מה שבא לך (ונגיד שהבאת אפילו קצת יותר) – אם תרצה או לא תרצה, אתה מתחיל לחשוב שאלוהים חייב לך משהו: אתה עזרת לו לבנות את המשכן, כשתצטרך אותו, פשוט תרים טלפון והוא יבוא.
ואז קורה משהו ואתה מרים טלפון ואלוהים לא בא, ואז אתה מתבאס. אתה אומר: אלוהים נטש אותי. אתה אומר: ככה?! אז תחזיר ת'זהב שנתתי לך.
ו.
בכלל, יכול להיות ששמתם לב שאני נוטה להתעצבן על כל המשכן הזה. תהרגו אותי אם אני מצליח להבין את הקשר בין אלוהים לבין כל הפאר הזה. אני מעדיף בהרבה את האלוהים הקודם, הקפריזי, צמא הדם, העצבני, הנקמני, ההפכפך, המסתורי, על פני האלוהים הזה, המשעמם, הדקדנטי, המצופה בזהב וקטיפה.
בשבוע שעבר, שאותו החמצתי, הוא חזר לרגע, עת התעצבן על בני ישראל בגלל חטא העגל (הו, כמה יש לי לומר על זה, אבל לא עכשיו, בשנה הבאה). נכון, הוא עשה עוול, הוא רצח סתם והוא היה אטום למצוקה של צאן מרעיתו, אבל הוא היה שווה פי אלף מהאלוהים של הפרשה הזאת. אם האלוהים של השבוע שעבר היה אל פאצ'ינו, האלוהים של הפרשה הזאת הוא יובל כספין.
החזירו לי את האלוהים שלי!
ז.
בגדול, ניתן לומר שהאלוהים ההוא, הכריזמטי, נעלם. סיים את תפקידו. פה ושם הוא יבליח לאיזו התפרעות משולחת רסן, אבל בגדול הוא הלך, ואנחנו נתקענו עם המחליף המשעמם שלו, שמעדיף קורבנות על מלחמות, ולא מתעניין מי יודע מה בבני האדם.
ח.
השבוע אנחנו מסיימים לקרוא את ספר שמות. כשמסיימים לקרוא את הספר, אומר כל הקהל ביחד: חזק חזק ונתחזק! זה אחד מהדברים שהכי אהבתי בתור ילד, ואם אתם אוהבים אתי אפילו קצת, בואו ותגידו את זה איתי, בקול רם: חזק חזק ונתחזק! 
ט.
תודה. שבת שלום.