על הסצינה

א.
על הסצינה
.
אני מקפיד שלא לקחת חלק בשום סצינה – ביני לבין עצמי אני מכנה את עצמי סצינופוב: שהרי מהי הסצינה, כל סצינה, אם לא הגדרה פוליטיקלי קורקטית לתסמונת העדר? מהי הסצינה אם לא מלא אנשים שפתאום, כמו מכורח איזה צו עליון, אוהבים כולם את אותו הדבר באותו הזמן, ויהי הדבר מוזיקה צוענית, אוכל גרוזיני, סנוקר, ארק, שירה בציבור או כל דבר אחר.
לא יודע, אותי זה קצת מלחיץ. הרבה פעמים אני עושה איזה דבר שאני אוהב לעשות – כמו סנוקר בצהרים עם חברים – ומוצא את עצמי בעל כורחי כחלק מסצינה. זו לא תחושה נעימה, לפעמים אני מרגיש כאילו הפרטיות שלי נלקחה ממני, ולפעמים אפילו יותר מזה, כי מעל הפרטיות, אם תשאלו אותי, עומדת האינדיבידואליות, ולהחליט פתאום שמוזיקה צוענית זה סבבה (והיא יכולה להיות די סבבה) נראה לי קצת מטומטם.
במאמר מוסגר: כשאני טוען שהאינדיבידואליות עומדת מעל הפרטיות, אני מתכוון לומר גם שהאינדיבידואליות עומדת בבסיס הפרטיות, מאפשרת אותה. זה שאינו אינדיבידואל – בעברית: יחידני – לעולם לא יזכה בפרטיות. תמיד הוא, או היא, ייאלץ, או תיאלץ, להקיף את עצמו באחרים, לשאוב את ההגדרה העצמית שלו מהקהל. זהו, נגמר המאמר המוסגר.
אז אני מקפיד שלא לקחת חלק בשום סצינה, אבל זו לא חוכמה גדולה. החוכמה הגדולה יותר היא להקפיד שגם ההקפדה שלא לקחת חלק באף סצינה לא תיהפך פתאום להיות הסצינה שלי, ובגלל זה אני מכריח את עצמי לקחת מנות קטנות של סצינה מדי פעם, כי רעל במנות קטנות, אתם יודעים, יכול להתנהג כמו תרופה. אז כן, מדי פעם אני עושה את מה שהמקומונים מצווים עלי לעשות ולוקח חלק בסצינה.
כשאני לוקח חלק באיזושהי סצינה, אני מדמיין את הנשמה שלי כמו ילד שלוקח סירופ נגד שיעול ועושה פרצוף; אני אוהב לראות את הנשמה שלי עושה פרצוף, והכי אני אוהב את העובדה שאני היחיד שיכול לראות את הפרצוף הזה. והכי הכי אני אוהב להיות בעיצומה של סצינה ואז להסתכל פנימה, לראות את הפרצוף שאני עושה לעצמי, ולחייך אל עצמי מבפנים: אותי הם לא יצליחו לשבור.
ב.
ואז עולה בי מחשבה מטרידה מעט, ואחרי שאני הופך בה עוד טיפה אני מגלה שהיא לא רק מטרידה, היא יכול להיות גם מנחמת. אני חושב לעצמי: אולי כל האנשים האלה שלוקחים חלק בסצינה, אולי הנשמה של כל אחד מהם עושה בדיוק את אותו הפרצוף החמוד הזה של ילד שלוקח סירופ נגד שיעול? אולי כל אחד חווה בדיוק את מה שאני חווה?
המחשבה הזו, כפי שנאמר, היא גם מטרידה וגם מנחמת. היא מנחמת כי יש נחמה בלא להיות לבד. האמינו לי, אחיות ואחים: להיות מיוחד זו לא עבודה קלה. יש נחמה בלהיות כמו כולם.
והיא מנחמת גם כי זה יכול להיות די משעשע לדמיין את כל החתיכים, הכוסיות, ההורסים והשוות – שתמיד נדמה לי שהם מרגישים מאוד נוח במקום בו הם עומדים בסצינה הספציפית, ועל ידי כך גורמים לי ולשכמותי תחושה קלה של אי נוחות – עושים את אותו הפרצוף שאני עושה. המחשבה הזו הופכת את כולם לקלים להשגה, ואם יש סצינה שאני יכול לחבב מכל הלב זו הסצינה של קלות ההשגה.
והיא גם מטרידה, המחשבה הזו. היא מטרידה כי אם זה המצב, הרי שאני לא כל כך מיוחד כמו שאני אוהב לומר לעצמי שאני. היא מטרידה גם כי אם זה המצב (שכולם עושים פרצופים כלפי פנים), הרי שמדובר בציבור עצום של אנשים שמעביר את שעות הפנאי שלו בלעשות דברים שהוא לא ממש אוהב לעשות. וזו, אחיות ואחים, מחשבה מטרידה.
במאמר מוסגר: לא פעם טענתי, והרפואה תאשר את דבריי, שלעשות לעצמך פרצופים בראי זה בריא לנפש.
חברים, עכשיו אני הולך לומר לכם משפט יפה, ואני מבקש שתזכרו אותו ותגידו אותו לכל מי שאתם מכירים (אנא, קחו עליו את הקרדיט, היפכו את המשפט הזה לשלכם): לעשות לעצמך פרצופים מול המראה זה הכי קרוב שאפשר להגיע ללהפוך את עצמך מבפנים החוצה כמו סוודר. כשאת/ה עושה פרצופים לעצמך, את/ה יכול/ה לראות את התפרים של הנשמה שלך.
ג.
סצינה של איש אחד
יש לי חבר שפעם כתבו עליו באחד המקומונים שהוא "סצינה של איש אחד". אהבתי את המשפט הזה משתי סיבות: מצד אחד הוא אוקסימורון משובח, אבל מצד שני הוא אולי האמת האבסולוטית. הוא האמת האבסולוטית כי זה בדיוק מה שאנחנו (לא רק החבר שלי הזה, כולנו) – סצינות של איש אחד. בתוכנו גועשת עיר גדולה שמציעה מכל טוב, בתוכנו יוצאים לאור מקומונים המכריזים על סצינות, ובתוכנו אנחנו יוצאים לבלות, נגררים אחרי העדר שאנחנו הרועה שלו, עומדים במרכז של הסצינה שהיא אנחנו ועושים לעצמנו פרצוף של ילד שלקח סירופ נגד שיעול. כל אחד הוא קצת סצינה של איש אחד, כי כל אחד יכול להרגיש לא בבית.
ד.
אבל החוכמה האמיתית (וכאן אני חוזר למשפט הראשון) היא להקפיד שלא לקחת חלק בשום סצינה – וגם (או בעיקר) לא בסצינה של עצמך. להיות סצינופוב גם כלפי פנים, לא רק כלפי חוץ, זוהי הדרישה המוצבת בפני כל פילוסוף.
וכמו בסצינה החיצונית, כך גם בסצינה הפנימית: אפשר לקחת אותה במנות קטנות מדי פעם, והכי חשוב: לא לשכוח את הפרצוף, כי חוץ מתכונותיו המרפאות נפש, הפרצוף שאת/ה עושה לעצמך מונע ממך לקחת את הדברים ברצינות גדולה מדי. לקחת את הדברים ברצינות גדולה מדי ולעשות לעצמך פרצופים הם שני קווים מקבילים שלעולם לא ייפגשו.
בין שני הקווים האלה – אם יותר לי לעשות פרפרזה על יהודה עמיחי, ועל פרננדו פסואה שהשתמש באותו הדימוי כחמישים שנה לפני עמיחי – אנחנו חיים. אלה הם החיים שלנו: הרצינות הגמורה של המבוגר והפרצוף המצחיק של הילד, בין ש
י הקצוות האלה אנחנו מעבירים את הימים ברמות משתנות של סבבה.
ה.
על השרב.
היה חם השבוע, והחום הוציא אותנו, את כולנו, לרחובות. זוהי אולי העיר שתושביה (בעיקר תושבותיה) מחזיקים בשיא העולמי של מהירות החלפת בגדי חורף וקיץ. כמה משונה ומקסימה היא העיר שלנו: אתה יכול לשבת בבית קפה ולהסתכל על הרחוב, ואז תראה את הקסם: איך שהשמש יוצאת, הרחוב מתמלא בבחורות בלבוש קיצי (הגופיות האלה, אלוהים). היא רק נחבאת לרגע, והרחוב מתמלא בבחורות בלבוש חורפי אלגנט (מגפי העקב האלה, אלוהים).
ובעקבות הבחורות, ובאותה המהירות, משתנים גם הרחובות – ואללה, זה אפילו אותן האותיות! – והרחוב שרק לפני שניה השתזף בעירום בשמש החורפית, עוטה על עצמו שכבות של אפור.
והבנאדם, שהוא במקרה הזה אני, יושב בבית הקפה (תמיד לבוש לא ממש מתאים לעונה, תמיד רק על יד מזג האוויר), אומר לעצמו 'איזה יופי', ומחייך חיוך קטן.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ר  On 03/03/2004 at 23:22

    אם נעזוב בצד את הקטע החביב על השרב הרי שאני לא מסכים עם אף מילה שכתבת כאן.
    אנשים אוהבים להיות עם אנשים אחרים, הסיבות והתירוצים משתנים מעונה לעונה, ולמען האמת הם זניחים לגמריי. סצינות יוצרות עניין, אינדיבידואליזם זה משעמם.

  • עורבנית ע"ש יוז  On 04/03/2004 at 8:56

    תזכיר לי רגע, זה לא אתה פויר שיש לו בלוג ב"רשימות"?
    חת'כת סצינה "רשימות".

  • דרור פויר  On 04/03/2004 at 12:07

    ר', אם נעזוב בצד את המשפט הראשון שלך, הרי שאני לא מסכים עם אף מילה שכתבת כאן. אני חושב שאדם המצהיר שאינדיבידואליזם זה משעמם הוא לא הבנאדם הכי מעניין בעולם.

    עורבנית – את חדה כתער! במשפט אחד חשפת את ערוותי כמשתתף כפייתי בסצינת רשימות, למרות שאני לא ממש מחשיב חבורת אנשים שיושבים בבית מול מחשב ואפילו לא מכירים האחד את השני (ברובם) נחשבים לסצינה, אבל אולי בעצם כן, לא יודע. מה את אומרת?

  • אוסנת  On 04/03/2004 at 12:25

    אני אומרת שאתה מתעסק יותר מדי במה זה סצינה, ואיפה יש סצינה, ומי הם האנשים המרכיבים את הסצינה. אתה מתעסק בזה עד כדי כך שדברים שאהבת לעשות קודם אתה פחות אוהב כי "פתאום" אתה מגלה שהרבה אחרים אוהבים.
    אולי כדאי שתתעסק יותר במה שאתה אוהב לעשות ופחות בכמה אתה מיוחד ובניתוח של הסביבה והדמויות המרכיבות אותה, מצד שני אם תעשה את זה לא יהיה לך על מה לכתוב..

  • ר  On 04/03/2004 at 12:53

    האדם הוא יצור חברתי. גם לך, אני מניח, יש חברים ומסגרת חברתית כלשהי בה אתה פועל. אם מגיע למימוש עצמי רק בקונטקסט של אנשים אחרים. אינדיבידואליזם מנוגד למעשה לטבע האדם, הוא פיקציה (הוא מתקיים בעיקר בפילוסופיית החיים של נערות עגמומיות), ובכלל כל הרעיון נראה לי יהיר ואגואיסטי להחריד.

  • נופלת מגרייס  On 04/03/2004 at 13:06

    אין שום דבר יהיר ואגואיסטי בלרצות לא-להיות-חלק-מהסצינה.
    בטח שלא בצורה שבה דרור כתב על העניין.
    במיוחד כי הוא מודה שאי אפשר ממש לצאת ממנה, כי גם בתור המשקיף מהצד, אתה הופך להיות חלק מסצינת המשקיפים מהצד.
    העובדה שחברה אנושית לא יכולה לקיים באמת אאוטסיידריות,
    לא מונעת את הרצון שלא לומר הצורך בניתוק.
    בכל אופן, לדעתי, אאוטסיידר, הוא זה שלא רואה את עצמו ככזה, רק כי התנתק מאיזו תופעה חברתית קיימת.
    אינדיבידואליות יכולה להיות רק במחשבה. וגם אז אין טעם לצפות שתהיה היחיד שאוחז במחשבה כלשהי, הלא הסיכויים הם לרעתך.

    אני חושבת שדרור האיר איזו פינה בחיים שמוכרת לרובנו, גם לך, רי"ש, הלא אתה מלך מלכי צורכי האינדיבידואליזם, אבל גם שלך קלוקל משהו, כי הוא בא מתוך בוז לחברה כפי שהיא היום, לא מתוך איזה צורך פנימי, מנותק מהמתרחש בחוץ.
    כך שגם אם אתה אינדיבידואל, אתה אינדיבידואל חברתי.

    קפיש?

  • ר  On 04/03/2004 at 13:25

    בכל מקום תמיד אותו סיפור,
    השמצות,
    דיבה,
    אני שומע מילים שלא קראתי בתורה…

  • יניר  On 05/03/2004 at 0:13

    דרור, ר' וכל החבריה,
    בעוד הוא שוטח בפנינו טענותיו בוחר ר' המלומד להתעלם מעובדה פשוטה:
    מחד גיסא, היות האדם יצור חברתי עשויה לחייב אותו להתקיים בחברת מספר אינדיבידואלים אחרים – אך היא אינה מחייבת אותו להיות זהה לאותם אינדיבידואלים.
    מאידך גיסא – היות האדם אינדיבידואליסט אינה מחייבת אותו לנתק את כל קשריו החברתיים.

    למעשה אדם יכול לקיים מספר רב של קשרים חברתיים ולהשתתף במספר רב מאוד של סצינות – ועדיין להיות אינדיבידואליסט!
    וליתר דיוק – ככל שיחבור אדם ליותר ויותר סצינות, כך יהיה יותר ויותר אינדיבידואליסט.

    כאשר נסתכל על אדם המשתייך לסצינה אחת בלבד – לדוגמה, סצינת הביליארד – נראה אדם הזהה לכל אדם אחר המשתייך לסצינה. זהותו תיקבע ע"י סצינה זו בלבד.

    כאשר נסתכל על אדם המשתייך למספר סצינות – לדוגמה, סצינת הביליארד וגם סצינת "רשימות" – נראה אדם הזהה לכל אדם אחר אשר משתייך לצמד הסצינות הנ"ל. מן הסתם מספר האנשים המשתייכים לצמד הסצינות קטן הרבה יותר ממספר האנשים המשתייכים לכל אחת מהסצינות בנפרד, ולכן זהות אדם זה נקבעת ע"י חיתוכם של הסצינות, מה שהופך אותו ליותר יחידני.

    מבחינה סטטיסטית, ככל שנגדיל את מספר הסצינות בהן אנו משתתפים, כך יקטן מספר האנשים אשר שייכים לכל אותן סצינות שאנו שייכים אליהן, וכך נהיה יותר ויותר מיוחדים, יחידניים או "אינדיבידואליסטים" בנוף האנושי המרכיב את עולמינו.

    מכאן גם נובע כי היות האדם אינדיבידואליסט סותרת את היותו משעמם, מכיוןן שהשאיפה לאיניבידואליזם מושכת אותו להשתייך לעוד ועוד סצינות, כלומר להרחיב את אופקיו.

    יניר
    אינדיבידואליסט חובב סצינות

  • עורבנית ע"ש יוז  On 05/03/2004 at 10:15

    למה אני זקוקה לסצינות?

    …'אני מרגיש לא מחובר לאדמה לא מושרש כי אם משלך מתוך כלום במקרה שום דבר לא קושר אותי אל שום דבר
    אני יכול ללכת לאן שאני רוצה כל המקום הזה לרשותי
    אז מה אני? ולקלף חתיכות קליפה
    מן העץ הרקוב הזה זה בכלל לא נעים לי וגם
    לא עוזר לי אז למה אני בכלל עושה את זה
    אני ולעשות את זה הצטרפו לגמרי במקרה
    אבל איך קוראים לי האם אני הראשון
    האם אני שייך למישהו איזו צורה יש לי איזו

    צורה יש לי יש לי צורה גדולה? אם אני הולך
    ככה עד הסוף בצד הזה עובר את העצים האלה ועובר את העצים האלה
    עד שאני מתעייף זה נקרא שנגעתי בקיר אחד של עצמי
    בינתים אם אני יושב בלי לזוז איך שכל הדברים
    מפסיקים להסתכל בי כנראה שאני בדיוק האמצע
    אבל יש את כל זה מה זה שרשים
    שרשים שרשים שרשים והנה עוד פעם המים
    כל כך משנה אבל אני אמשיך לפקח עין"

    מתוך "וודוו" מאת טד יוז.
    תרגמה סבינה מסג
    פחד אלוהים -בלי הפריים המגדיר של הסצינות.

    ו-'רשימות',זו בהחלט סצינה: ציבור של אנשים שפועל מתוך קוי פעולה קולקטיביים (כמובן, כמובן-יחד עם התפרצות שוצפת של אינדוודואליות בתוך הפריים), ועוד תנאי הכרחי שמתקיים- ציבור של צופים שמתבונן בהם וחושב שהם קבוצה נורא קולית!-

    ואתה, אנא, הישאר לי בפריים, או בסצינה הזאת אני אוהבת לקרוא אותך.

  • דרור פויר  On 05/03/2004 at 12:28

    יניר – יפה אמרת, חבר. אהבתי את העניין של החיתוך, וברשותך אפקיע את הרעיון ואשתמש בו לצרכיי.
    ואת, עורבנית – תודה גם לך

  • קזאבובו  On 05/03/2004 at 17:26

    I don't want to belong to any club that will accept me as a member.
    האם זו הכוונה לסופהביט? ולמסיבת הפרידה הדי סצינאית?

  • נופלת מגרייס  On 05/03/2004 at 21:53

    גראוצ'ו מארקס, זה המישהו הזה.

  • ambigen  On 06/03/2004 at 8:51

    הבאת אותה בוואחד יציאה אופטימית. באמת נראה לך שכל היפים והיפות והמיני סלבס מסוגלים לעשות לעצמם פרצוף פנימי או חיצוני? גם לא אחרי שורות בשווי גדול יותר מהשכירות החודשית שלי.
    הפרצוף היחיד של חובבי הסצינות מופיע בזמן שהקוסמטיקאית תולשת את רצועות השעווה מהרגליים, בנות, או מהחזה (בנים). סה טו.

  • הצד, אתה  On 07/03/2004 at 22:57

    מש לצאת ממנה, כי גם בתור המשקיף מהצד, אתה הופך להיות חלק מסצינת המשקיפים מהצד.
    העובדה שחברה אנושית לא יכולה לקיים באמת אאוטסיידריות,
    לא מונעת את הרצון שלא לומר הצורך בניתוק.
    בכל אופן, לדעתי, אאוטסיידר, הוא זה שלא רואה את עצמו ככזה, רק כי התנתק מאיזו תופעה ח

  • כואב לי הראש  On 14/03/2004 at 16:34

    באופן רישמי ביותר אני שמחה להודיע כי מר יניר הצליח לשכנע אותי בזכות ההבנה המתמטית שכדאי לי להשתייך לכמה שיותר סצינות.
    לפיכך
    ברגעים אלה אני מתכוונת לא רק להמשיך להוריד מוסיקה באינטרנט מחבורה שלמה של אנשים, שהם לא רק בסצינה שלי אלה גם בג'אנר שלי,אני מתכוונת להמשיך ולדבוק בלימודיי ולפגוש כל יום בבית הספר את הסצינה של הלימודים שהיא איך לומר..סצינה לא קטנה בכלל.אני אף שוקלת כרגע להרחיב את אופקיי ולקחת חלק אולי בסצינה של ההורים שלי שגם להם יש הרבה סצינות לכל אחד בנפרד.נוסיף לזה את סצינת חיי הלילה שלי שהיא ללא ספק הסצינה הקרובה ביותר לליבי ולא בגלל האנשים היפים.הם לא מעניינים אותי.פשוט לאור הדברים שנאמרו פה הגעתי להבנה שאם כל אחד מהם הוא אינדבידואל אשר בעצם הוא סצינה של איש אחד..אז הרי כולנו באותו סרט ובעצם אנחנו שייכים גם לסצינת האלה שבסרטים.

    כבר נהייה לי כאב ראש רק מלחשוב על כל הסצינות אליהם אני שייכת אך אני אלך לקנות סיגריות ולחשוב על זה בדרך..איך ווינסטון הפכו אותי להיות שייכת בסצינה שלהם ולא רק זה.אלא בסצינת הווינסטון האדום..שזה בכללל לא גורם לי להרגיש מיוחדת.

  • מתבונן  On 04/03/2010 at 16:49

    וזאת רבותי תאורית הכאוס

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: