על התנפצות ודברים אחרים

א.

על ההתנפצות
עד שלא ראיתם עציץ נופל מקומה רביעית, אחיות ואחים, לא ראיתם כלום. ואני, השבוע, ראיתי וחזרתי לספר. זה היה בתחילת השבוע, באחד מימי הסופה, ואחיכם הולך ברחוב הגשום והריק. היה לילה, אני לבשתי מכנסי עור והייתי מבסוט מאוד – שלא לומר רבע אקסטטי – מהצליל שהפיקו סוליות מגפיי על המדרכה הרטובה, צליל שנשמע היטב בכל הרחוב וכאילו הכריז: "אזרחים! ברחוב שלכם עובר כרגע בנאדם קול מאוד. החביאו את נשותיכם, שילחו את בנותיכם לדודים בצפת, כי בדיוק עכשיו עובר ברחוב שלכם בנאדם קול מאוד". זה בהחלט היה מסוג הרגעים האלה שהיו יכולים להשתלב טוב בסרט הדוקומנטרי שלא נעשה – ושלא ייעשה לעולם – על חיי בעיר הנהדרת הזאת. לילה. רחוב. גשם. מגפיים. קחו ממני הכל, תשאירו לי את זה!
בקיצור, הצליל של המגפיים שלי ואני פוסעים ברחוב – יכול להיות שהיה זה רחוב פרוג. אני אוהב את רחוב פרוג. לפעמים אני עושה סיבובים בשביל ללכת דרך פרוג. למה דווקא פרוג לא אדע. אולי זיכרון תת חושי מחיים קודמים – ופתאום, מהצד השני של הרחוב, כשני בניינים לפניי, אני קולט עציץ נופל מקומה רביעית ומתנפץ על המדרכה. איי קררראמבה!
הו, ההתנפצות! אני חושב שבין כל צורות המפגש הקיימות בין שני גופים – וקיימות לא מעט – אני מעדיף את ההתנפצות. גלים קטנים מלחכים חוף חולי זה יפה מאוד, אבל אין על הגל האימתני, הגבוה, המתנפץ לו מכל הלב על סלע שחור שראה כבר הכל.
זה היה כמו בסרטים. הכל היה בהילוך איטי, ראיתי את הרוח מנענעת את העציץ, שעמד על קצה מרפסת, ואז היה מין קנאק קטן, והעציץ צנח אל המדרכה, מתנפץ כמו מי שיודע שלא תהיה לו הזדמנות שניה. האמינו לי, כשאתה עציץ שנופל ממרפסת בקומה הרביעית אין לך הזדמנות שניה.
(אני לא מאמין בגלגול נשמות, אבל אני מוכן להישבע שבאלפית השניה לפני המפגש עם הקרקע, התגלגלה בעציץ הזה נשמתו של ג'ים מוריסון.)
כשהעציץ פגע בקרקע היה רגע של שקט. ואז בום, ורסיסים של מה שהיה פעם עציץ התפזרו בכל הרחוב, ורגע אחר כך כל האזעקות התחילו לפעול יחד, ומיד אחר כך, הכלבים. אני מוכן להישבע ששמעתי גם תינוקות.
והרחוב – אולי פרוג, אבל לא פרוג שבמציאות, פרוג שבדמיון – שרק לפני רגע היה דואט למדרכה ומגפיים, הפך פתאום לתזמורת שמנגנת רקוויאם לעציץ. זה היה כל כך יפה, שזה לא היה אמיתי. זה היה מעל האמיתי.
עמדתי שם והרגשתי במרכז של הכל (אבל הכל!), וגם ש"הכל" נמצא במרכז שלי. אתם מכירים את התחושה של להיות במרכז העולם ולהקיף את העולם בו זמנית? זה מה שאני הרגשתי כשהעציץ הזה התנפץ על המדרכה. אם רגע כזה מזדמן לכם, אל תחמיצוהו.
ב.
אני רוצה להאמין שחוויות מהסוג הזה לא נמצאות בכל הריאליטי טי.וי הזה. וזה בגלל שאני רוצה להאמין שיש דברים שאי אפשר לצלם. לפעמים אני פשוט נתלה באמונה הזו, האמונה שיש דברים שאי אפשר לצלם.
הרי מה יש פה לצלם? בנאדם עומד בגשם באמצע הלילה, בוהה בעציץ מנופץ על המדרכה. לא ממש פצצת רייטינג. ולא רק לצלם את זה יהיה קשה, לא פחות קשה יהיה גם לדבר על זה.
וכשאני חושב על זה עוד שניה, נראה לי שכאן (בכל מה שנאמר בסעיף א') ז'אק דרידה ואני נפגשים: בהכרה הפתאומית שהשפה ה"אמיתית" – או "המקורית" – היא הכתובה, לא המדוברת.
ג.
אלו הם החיים בעיר, החיים שלנו: רחובות ומחשבות. ואולי בגלל זה אני כל כך אוהב את רחוב פרוג, כי שם באות לי מחשבות מהסוג הזה. ברחוב פרוג אני נוהג להרצות בפני אולמות מפוצצים בפילוסופים, מדינאים, קולנוענים, מוזיקאים, מוכרי שווארמה, נהגי מוניות ומורים למחשבת ישראל. בכיכר רבין, כבר סיפרתי לכם פעם, אני תמיד חושב על מקומות אחרים. כל רחוב והמחשבה שלו.
ד.
בכבישים
.
כל האמור בסעיף הקודם מתייחס רק להליכה ברחובות, לא לנהיגה. נהיגה אני שונא. זה המבחן היחיד בו אהבת האדם שלי נכשלת פעם אחר פעם. כשאני נוהג אני יכול להרגיש איך רגשי החיבה והכבוד שאני חש כלפי אחי בני האדם מתפוגגים. מה זה מתפוגגים, נעלמים כלא היו.
השבוע נהגתי. ולא סתם נהגתי: צהריים. רחוב יפו, פלורנטין, סלמה, הרצל, רוטשילד, איפה שפקוק – הייתי שם. מה אומר לכם, מזמן לא הייתי קרוב כל כך להתמוטטות עצבים. אני באמת, אבל באמת, לא מצליח להבין איך כל האנשים האלה שורדים. מצד שני, אני פתאום מבין הרבה יותר טוב את האוכלוסיה. אני מבין למה כולם כל כך כועסים בכל מקום. הם פשוט אנשים שנוהגים.
ייקח זמן עד שאשב מאחורי הגה עוד פעם.
אני זוכר שברמזור של נחלת בנימין ודרך יפו ניסיתי להעלות בדמיוני את כל הסיטואציה עם העציץ, אבל בדיוק אז משאית של פפסי עברה באדום ונכנסה באוטו לבן שעמד לפני ברמזור, והצומת נחסמה ואני נתקעתי באמצע כמו איזה שמוק, ופשוט לא הצליח לעלות לי הדמיון. הנסיבות הכריעו אותי. צדק מרקס: ההוויה יוצרת את ההכרה. הנוהג לא יכול לדמיין, ובגלל זה הכל נראה כמו שזה נראה.
בין שתי הפסגות האלה – העציץ והמכונית – נע כל השבוע שלי, שבוע שהייתי יכול בשקט לכנות אותו: "מלא".

 

 

ה.
סטיקר אחד

"תנו חיבוק לאיש הדלוק", מציע סלאש פוקד עלינו הסטיקר הצהוב הזה.
איך נקרא את הסטיקר? מה הייתה כוונת המשורר? הרי כל אחד מאתנו יודע שכשאתה לא דלוק, אין דבר מעצבן יותר מהאיש הדלוק. האיש הדלוק (וההפך הוא בהחלט, אבל בהחלט, לא "האיש הכבוי") הוא בדרך כלל דבר מעצבן, קולני וחרמן יתר על המידה. למה, לעזאזל, שניתן חיבוק לאיש הדלוק?
כשקוראים את הסטיקר ככה, אפשר להסיק שבעצם מדובר בקריאה ל"הידלקות", כי רק האיש הדלוק בעצמו ירצה לחבק איש דלוק אחר. ככזה, מתפקד הסטיקר כמודעה לאקסטזי. הרי אם אני מבין נכון, כל הלהיות דלוק זה פאסה לגמרי. היום עושים קוק, לא? (המצב הכלכלי על הכיפק, ויש כסף לגרם בארבע מאות שקל, למה מה זה ארבע מאות שקל בשבילנו?)
כשקוראים את הסטיקר ככה, אפשר היה לנסח אותו אחרת, ולכתוב "תידלק, אחי". המסר אותו מסר.
אבל כשקוראים את הסטיקר אחרת, מגיעים למסקנות אחרות. אולי בכלל מדובר בקריאה לעזרה? אולי האיש הדלוק עליו מדבר הסטיקר הוא אדם בודד ואבוד שצריך לחבק אותו? אולי בכלל מדובר באמירה ביקורתית על תרבות האקסטזי, תרבות שכולה בעצם קריאה לעזרה, לחיבוק, לקירבה?
כשאני קורא את הסטיקר הזה ככה, הוא נורא עצוב, לא? הרי האיש הדלוק הוא האיש הצעיר – שהרי הצעירים נוטים להידלק, בעוד המבוגרים נוטים להתמסטל – ופתאום אתה מסתכל באופן אחר על כל הילדים הדלוקים האלה. פתאום הם כבר לא נראים לך מעצבנים, קולניים וחרמנים יתר על המידה. פתאום הם נראים אחרת, משהו שדיוויד בואי יכול היה לכתוב עליו שיר. 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: