פרשת השבוע – בְּשַׁלַּח

 

1.
האטרקציה המרכזית בפרשת השבוע שלנו – פרשת בְּשַׁלַּח – היא כמובן קריעת ים סוף (אם הייתי שידורי קשת הייתי כותב "קריעת ימסוף", אבל אינני שידורי קשת ולעולם לא אהיה).
2.
אלוהים, שיהיה בריא, דפק עשר מכות במצרים, הוציא את בני ישראל ממצרים, אבל עוד מדגדג לו באצבעות. אני מתרשם – ומהכתוב קשה להתרשם אחרת – שאלוהים די אהב את הקטע של לשחק עם המוח של פרעה.
אלוהים רוצה עוד פעם אחת. אני מצטט: "וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ – וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה" (שמות י"ד, ד'). למה? ככה! אני יהוה ואני עושה מה שמתחשק לי, בייבי! ואם בא לי לקרוע את הים, אני פשוט קורע את המאדרפאקר ומטביע שם את המצרים.
3.
מה שאלוהים עושה מרושע במיוחד. כי המצרים, בואו לא נשכח, לא במצב מי יודע מה טוב. כל אחד ואחד מהפרשים שטבעו בים סוף רק עכשיו איבד אח, או בן, או אב במכת בכורות. אני מתאר לי שהדבר האחרון שהם רוצים לעשות עכשיו זה לרדוף אחרי בני ישראל.
שימו לב: המצרים לא מעונינים לנקום בבני ישראל, מי שנוטע בהם את היצר הזה הוא האלוהים הזה שלנו, "יהוה הפקות בעם", שפשוט חייב סטטיסטים למיזם החדש שלו.
4.
ואחר כך – וכאן אני כבר מתעצבן קלות – מוכרים לנו את כל הסיפור הזה של קריעת ים סוף (ויציאת מצרים בכלל) כמין הגנה עצמית, אלתור של הרגע האחרון, נס שקרה לנו עת נמלטנו מאויבינו הנוראיים.
חרא של שור! מדובר במארב מתוכנן ואכזרי שלא הותיר שום סיכוי לאלפי מצרים שלא עשו שום דבר, לא לנו ולא לאלוהים.
קריעת ים סוף לא הייתה הכרחית. הנקודה הושגה. העבדים שוחררו. יצאת כלי. קח אותם להר סיני ותן להם את התורה, למה אתה צריך להטביע את המצרים?
למה?
5.
יש מדרש ידוע שהולך משהו כמו: אחרי שטבעו המצרים בים והמלאכים וכולם התחילו לשיר, התעצבן אלוהים ואמר להם: מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?
זה אולי המדרש הכי טיפשי ששמעתי בחיים. אני זוכר את עצמי מתעצבן ממנו עוד כילד קטן; מה זה החרא המתחסד והצבוע הזה?
זה בדיוק מסוג המדרשים שיכולים להביא לי את הסעיף.
6.
במקום אחר (שאותו אני לא מצליח למצוא כרגע) כתבתי שהסיבה בגללה נשאר משה מחוץ לארץ המובטחת איננה המכה בסלע, אלא רצח המצרי; במקום אחר כתבתי שזה בגלל רצח קורח ועדתו.
ועכשיו אני אומר לכם – משה לא נכנס לארץ המובטחת לא בגלל המכה ההיא בסלע אלא בגלל השתתפותו הפעילה בטבח המצרים הגדול בים סוף. אלוהים, שהבין בסוף עד כמה מרושעת היתה קריעת הים, מעניש את עצמו על ידי שהוא מונע ממשה – החצי השני שלו – לבוא אל הארץ המובטחת.
7.
אני חושב ככה – כלומר, שמשה לא נכנס לארץ בגלל קריעת הים – כי רק ככה אני מסוגל להחזיק מאלוהים.
כי אלוהים שלא מכניס את משה לארץ המובטחת בגלל מכה מחורבנת באיזה סלע מסריח – מאלוהים כזה אני לא יכול להחזיק. באלוהים שמעמיד את הסלע מעל האדם אני לא יכול להאמין. לאלוהים שאין לו נקיפות מצפון אחרי דבר כזה אני לא יכול לציית.
8.
אבל מה שכן, שירת הים זו חתיכת שירה מעולה. אהבתי אותה כילד, ואני אוהב אותה כבוגר.
האמינו לי שעבדתי די קשה על הקופי ופייסט הבאים. זוהי, אם כן, שירת הים – המיתוס, האתוס, הפתוס:
"אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת לַיהוָה, וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר:
אָשִׁירָה לַיהוָה כִּי גָאֹה גָּאָה
סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם.
עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה.
זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ, אֱלֹהֵי אָבִי וַאֲרֹמְמֶנְהוּ.
יְהוָה אִישׁ מִלְחָמָה; יְהוָה שְׁמוֹ.
מַרְכְּבֹת פַּרְעֹה וְחֵילוֹ יָרָה בַיָּם
וּמִבְחַר שָׁלִשָׁיו טֻבְּעוּ בְיַם-סוּף.
תְּהֹמֹת יְכַסְיֻמוּ, יָרְדוּ בִמְצוֹלֹת כְּמוֹ אָבֶן.
יְמִינְךָ יְהוָה נֶאְדָּרִי בַּכֹּחַ; יְמִינְךָ יְהוָה תִּרְעַץ אוֹיֵב.
וּבְרֹב גְּאוֹנְךָ תַּהֲרֹס קָמֶיךָ;
תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ.
וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם,
נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים.
קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם.
אָמַר אוֹיֵב אֶרְדֹּף אַשִּׂיג אֲחַלֵּק שָׁלָל;
תִּמְלָאֵמוֹ נַפְשִׁי, אָרִיק חַרְבִּי, תּוֹרִישֵׁמוֹ יָדִי.
נָשַׁפְתָּ  בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם; 
צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים.
מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם יְהוָה
מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ; נוֹרָא תְהִלֹּת, עֹשֵׂה פֶלֶא.
נָטִיתָ יְמִינְךָ – תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ.
נָחִיתָ בְחַסְדְּךָ עַם זוּ גָּאָלְתָּ;
נֵהַלְתָּ בְעָזְּךָ אֶל נְוֵה קָדְשֶׁךָ.
שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן; חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת.
אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם
אֵילֵי מוֹאָב, יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד; נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן.
תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד, בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן:
עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ יְהוָה, עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ.
תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתְךָ.
מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ, יְהוָה;
מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ  יָדֶיךָ. 
יְהוָה יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד.
כִּי בָא סוּס פַּרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו בַּיָּם,
וַיָּשֶׁב יְהוָה עֲלֵהֶם אֶת מֵי הַיָּם;
וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָ
לְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם"
(שמות, ט"ו)
9.
יפה, לא? אי אפשר להישאר אדיש אל מול כל ה-תּוֹרִישֵׁמוֹ, תִּמְלָאֵמוֹ, תִּבְלָעֵמוֹ, יֹאחֲזֵמוֹ, תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ.
10.
רק יצאו בני ישראל ממצרים, וכבר הם מתחילים להתלונן. ארבע פעמים הם מתלוננים בפרשה (י"ד, י"א / ט"ו, כ"ד / ט"ז, ב' / י"ז, ג'). התבנית קבועה. העם מתלונן, משה פונה לאלוהים, אלוהים שולף איזה נס – סלעים משפריצים מים, אוכל נופל מהשמים, מר הופך מתוק.
11.
התלונות של בני ישראל לא מובאות על מנת להראות לנו עד כמה קשה היה לעבדים האלה להשתחרר פתאום. בכלל לא. את בני ישראל אף אחד לא סופר, כי הסיפור הוא לא עליהם. הסיפור הוא על שניים: משה ואלוהים, והוא מתעסק בדרך כלל בתוגתו של הראשון ובכל-יכולתו של השני. אלוהים לא מתעניין מי יודע מה בבני ישראל, וכך גם משה.
12.

שבת שלום.

 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: