פרשת השבוע – בֹּא

1.
פרשת בֹּא מכילה את שלוש מכות מצרים האחרונות – ארבה, חושך, בכורות – את המצוות הראשונות, מצוות הפסח, ואז, כמובן, יציאת מצרים. פרשה דרמטית.
2.
שיאה של הפרשה, לדעתי, הוא מכת בכורות – הזוועה הכי גדולה שהופיעה בתנ"ך עד עכשיו, ואולי הזוועה הכי גדולה בתנ"ך בכלל. מכת בכורות היא אכזריות לשמה.
למה אני אומר "אכזריות לשמה"? כי אחרי מכת חושך המצרים כבר שבורים, לפרעה נמאס, אפילו למשה נמאס. משה ופרעה נפרדים אחד מהשני, הכל מוכן, הכל יכול היה להיגמר כאן, ואז – "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה: עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם. אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם" (יא, א).
3.
אלוהים אוהב את המכות! "עוד אחד", הוא אומר למשה, "תן להביא בהם עוד אחד" – כמו ילד בלונה-פארק. לא הספיקו לו הדבר, השחין, הצפרדע, הדם, הארבה, הברד, הכינים, הערוב והחושך. הוא רוצה עוד, והוא רוצה משהו אכזרי במיוחד.
4.
ניתן לכתוב לדבר בעד עצמו: "וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר; וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה.
וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל-עֲבָדָיו וְכָל-מִצְרַיִם, וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם: כִּי אֵין בַּיִת, אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת" (יב, כט-ל).
5.
והכל מתואר על ידי אלוהים עצמו כאילו היה הוא, יהוה, איזה ג'ון טרוולטה היוצא לערב דיסקו עם החברה. אצטט שוב: "כֹּה אָמַר יְהוָה: כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם" (יא, ד). שחק אותה, י', יו דה מאן!
6.
להדגשת האפקט הדרמטי, כמו גם על מנת להבהיר עד כמה בדיוק אוהב אלוהים את מכת בכורות – היא מתוארת פעמיים. פעם אחת בפרק י"א, פסוקים ד' – ח', ואחר כך בפרק י"ב פסוקים כ"ט – ל'.
7.
כבכור וכבנאדם, אני מגנה כל פעולה נגד בכורים בפרט וילודי אישה בכלל.
8.
מעניין לגלות שהרד"פ לא כתב כמעט כלום על מכת בכורות. גם הפעם היחידה הזו בה מוזכרת מכת בכורות, היא מוזכרת בקצרה, כמעין חידת הגיון, משוואה עם נעלם.
כותב הרד"פ (מתוך "כל כתבי", כרך ב', חלק ח', פרק יא, עמוד קכ"ז): "… אומר בקצרה, ולא אוסיף עוד בנושא: מבחינה זו, מכת בכורות כמעמד הר סיני".
8.1.
תלי תילים של מאמרים ופרשנויות עסקו באמירה זו של הרד"פ. הבעיה המרכזית היא: אין בידינו את השאלה שעליה עונה הרד"פ. "מבחינה זו" – אומר הרד"פ – מאיזו בחינה?
מהדברים שקראתי בנושא, וקראתי לא מעט, אני מעדיף את פרשנותו של פרופ' חבייר שירוקי (ניו אוטופיה דייג'סט. שבט תרנצח"ז), שטען כי כשהרד"פ אומר "מבחינה זו…" הוא מתכוון ל"מבחינת הזיכרון".
ניסיתי לתרגם אותו: "הוא (הרד"פ) אומר דבר פשוט: כמו שכל אחד צריך לזכור את עצמו כאילו נכח במעמד הר סיני, כך צריך כל אחד מאתנו לזכור עצמו כאילו נכח במכת בכורות. במכת בכורות ראינו את אלוהים לראשונה, עובר מבית לבית כמו סנטה קלאוס של מוות, מדלג על זה והורג את זה".
כשאנו זוכרים את יציאת מצרים ומעמד הר סיני, אומר הרד"פ, בואו נזכור גם את מכת בכורות. בואו נכניס את מכת בכורות לזיכרון הקולקטיבי, אומר הרד"פ. בואו נחלום על היום בו עבר אלוהים "כמו סנטה קלאוס של מוות" בין בתי המצרים.
9.
ולכן, כמין רגע של הזדהות, לא נדבר היום על יציאת מצרים (יש מספיק ממנה בשבועות הקרובים) ונישאר עם רגע של דממה דקה לזכר אחינו המצרים הבכורים שמתו לשווא. אלוהים, אחד שלא היה בכור ושבכור לעולם לא יהיה לו, הרג אותם.
10.
שבת שלום, אחיות ואחים, יציאת מצרים טובה שתהיה לכם.

 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: