פרשת שבוע – וארא

 

1.
במרכז פרשת וארא: רוח בלהות חדשה מרחפת על פני מצרים: זוהי רוח הבלהות של יהוה. אל חדש, חסר רחמים, גלגולו של זה שהכרנו כ"אלוהים". דרך, או יחד עם, משה ואהרון, הוא דופק – רק על מנת להוכיח נקודה – שבע מכות במצרים: דם. צפרדע. כינים. ערוב. דבר. שחין. ברד. דברים מגעילים אחד אחד. כל זאת כשהוא מקשה את לב פרעה ומונע ממנו בחירה חופשית.
בחירה חופשית? לא בפרשה שלנו. בפרשה שלנו אף אחד לא בוחר חוץ מאלוהים.
2.
השנה אני קורא את פרשת וארא ואני לא מוצא בה את הפרולטריון. אין פרולטריון במהפכה של האל שאת שמו לא אומרים. לא הפרולטריון העברי, שלא שומע אל משה מרוב עבודה קשה, ולא הפרולטריון המצרי, שסופג – סתם! בלי סיבה אמיתית! – את כל שבע המכות הנוראות האלה. רק נזכיר: דם. צפרדע. כינים. ערוב. דבר. שחין. ברד.
3.
אין אנשים בפרשה שלנו. הם קיימים אי שם ברקע: אלה עובדים, סופגים מכות, קורעים את התחת ולא גומרים את החודש, בונים פירמידות, ומהצד השני גם מקבלים את כל השחין הזה, והכינים, והצפרדעים. בררר…
4.
אני לא אומר שלא מגיע למצרים לקבל עונש על כל העבדות, הדיכוי והעושק. מגיע גם מגיע. דברי הימים של כל המהפכות כתובים בדם. אבל – אם להתבטא החופשיות – כאילו מה? סתם להתעלל? וזה עוד לא הסוף – בשבוע הבא (זהירות, ספוילר) הם מקבלים ארבה, חושך ומכת בכורות.
5.
המצרים סופגים את המכות, ולא בשתיקה. המדרש מספר שמשה נאלץ לצעוק אל אלוהים (שמות, ח,ח) מרוב הרעש שהיה במצרים במכת צפרדע (הצפרדעים עם ה"קווא קווא", המצרים עם ה"איכס, צפרדע").
אם נגיד אני מצרי שחי לי את החיים שלי, אני לא מבין מה נופל עלי. אם נגיד אני מצרי ובאמצע מכת ערוב ניגש אלי איזה כתב משוטט, אני אומר לו: "בחייאת פרעה, שלח את העברים! שיגע אותנו האלוהים הזה שלהם!". אבל המצרי לא יודע שפרעה לא פונקציה, הוא לא יודע שאלוהי העברים (מבחינתו בלבד) הכביד את לבו של המלך. וככה הוא סובל פעמיים, המצרי: גם מהמכות, גם מתחושת הבגידה.
6.
בעצם, אני קצת מצרי בעצמי, לא? ז'תומרת, אם מסתכלים על המצב המתואר בפרשה כמשל, אז אני די מצרי: מחריש לעומת, שלא לומר משתף פעולה עם, העוול, הדיכוי והניצול; לא עושה כלום, ואחר כך מקבל על זה מכות.
7.
ומהצד השני, אבותינו. לא תגידו מהפכנים גדולים היו אבותינו. מהפכנים קטנים מאוד היו אבותינו, שנאמר "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה".
קצרה היתה רוחם של אבותינו.
8.
אני לא מאשים אותם. למעשה, אני עומד מאחוריהם במיליון אחוזים. השנה זו הפעם הראשונה שאני קורא את הפרשה, וזועם את זעמם של העברים.
אלוהים, אני אומר לעצמי (כעברי קדום, ז'תומרת), מה אתה נטפל למצרים? בוא תעזור לי! אני תקוע! מה אתה הולך לי להקשות את לב פרעה! בוא תעזור לי לגמור את החודש! אם אתה האלוהים שלי, אז תעשה משהו בשבילי! לא רק לרעת המצרי! מה אכפת לי המופע האורקולי של השחין והדבר, בוא קח אותי מפה! מה אתה בא לי רק לפני בחירות? לפני שאתה מבקש ממני להאמין בך, תעשה משהו!
9.
התמונה קשה: אלוהים באגו-טריפ, אבל העברי תקוע עם כל החרא הזה של בוס עצבני בגלל שבלילה עקצו אותו הכינים. שהרי זו האמת האוניברסלית: הפועל תמיד אוכל את החרא של הבוס שלו.
10.
הרי לא אלוהים, לא משה ולא פרעה באו מהפרולטריון. הסבל המיותר של מעמד הפועלים לא מזיז להם את הקצה של הקטן. אלוהים שומע את נאקת העם, אבל הוא לא שומע את נאקת האדם. פרעה אותו כנ"ל. משה? משה הוא מינוי פוליטי.
11.
ובקשר לפרעה – בואו לא נעשה ממנו צדיק רק בגלל שהכביד אלוהים את ליבו. גם לפני זה הוא לא היה איזה חני נחמיאס, אם אתם מבינים על מה אני מדבר. גם אם אלוהים לא היה מתערב, הוא היה מתנהג אותו הדבר. זה למה הוא היה חרא בנאדם.
גם פרעה, בדיוק כמו אלוהים, לא מתעניין באנשים. לא מצרים, לא עבריים. כלום. אותו מעניין רק הכסף, הכסף והכבוד. גם כן מניאק.
12.
אלוהים יכול היה ללמד אותנו לקח חשוב מאוד, אבל בחר שלא לעשות זאת. הוא יכול היה קודם כל לדאוג לעם שלו, ורק אחר כך להתעסק עם האחרים, אבל הוא בחר להתעלם מהבעיה החמורה (העבדות, כאילו!?) ולהתעסק בבעיה השולית (זה שלא כולם משתחווים לפניו כשהוא נכנס לחדר).
13.
יהוה הוא לא גיבור מעמד הפועלים. הוא אמנם חוסך מעמו את המכות, אבל לוקח לו די הרבה זמן עד שהוא אשכרה מגיע לטפל בהם. הוא רק עושה את עצמו חברתי בשביל הרייטינג. במציאות, הוא מנותק מהעם לחלוטין. כל היום יושב בשמיים, מדבר רק דרך משה, עושה נסים כמו איזה קוסם במסיבה של כיתה גימל שלוש, ומתעלל בכולם – גם החי והצומח סבלו במכות.
14.
"דִברי ימיה של כל חברה עד כה הם דברי הימים של מלחמת מעמדות", אמר מרקס, ואני – בעקבות פרשת וארא – אומר: דברי ימיה של כל מלחמת מעמדות עד כה הם דברי הימים של גחמות הבוסים. או במילים אחרות: סבלם של המצרים, ובעצם גם יציאתם של בני ישראל מעבדות לחירות, כל זה לא יותר מתוצאה של הרצון של הצד שהוא "יהוה" באלוהים להתבטא. כפה עליהם אלוהים את המהפכה כגיגית, אם נרשה לעצמנו פרפרזה על התנ"ך.

15.
בפרשה הזאת אין מקום לפרולטריון – לא המצרי ולא העברי – כי הפרשה הזו היא הסולו גיטרה של אלוהים. רק הוא עכשיו. לבד. זה הזמן של אלוהים. עכשיו מספרים את הסיפור שלו.
16.
צריך רק לקרוא את המשפט הראשון בפרשה: "וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יהוה".
אלוהים אומר "אֲנִי יהוה", ומתחיל לאהוב את האני החדש הזה. אלוהים – וכאן אני מציג את התרגום העברי שלי ל"אגו-טריפ" – שיכור-אני.
17.
אני מפציר בכם לדפדף לסיפור בריאת העולם. אין שם "אני". וכאן, במכות מצרים, כל הזמן אני ואני ואני ואני. שם הוא בורא את העולם בנונשלנט, ואילו כאן הוא מאבד כל שליטה.
מכאן, אחיות ואחים, אנחנו למדים על כוחו של האני.
אלוהים, כשהוא אומר "אני", עובר בו שינוי. והשינוי הוא כל כך רב-ממדי שבכלל אין מאיפה להתחיל. אלוהים נגנב, ואנחנו נגנבים אתו.
18.
לא מאמינים? עצרו הכל ותגידו לעצמכם בקול גדול: "אֲנִי יהוה".
עכשיו אתם אולי יכולים להבין את אלוהים.
עכשיו אולי אתם יכולים להבין את משה.
וגם את עצמכם, לא?
19.
אני מודה ש"אֲנִי יהוה" זו מנטרה שיכול להיות שיש לה איזשהו סוג של השפעה עלי. אני לא קבליסט, אבל יש משהו בשתי המילים האלה. "אֲנִי יהוה". "אֲנִי יהוה". "אֲנִי יהוה". זה כמו להגיד "דווקא". זה כמו – וכאן אני מצטט חבר – להרים ידיים למעלה ולהוריד אותן מהר מהר.
20.
אומר לכם זאת, וכאן ניפרד: אלוהים לא יכול להגיד "אֲנִי" בלי לאבד שליטה. זה הטרייד אוף: אנחנו לא אוכלים מעץ החיים, הוא לא אומר "אני". חיי נצח או אישיות.
21.
אטע בכם את הרעיון הבא, ואז ניפרד: אם אתם מאלה שמאמינים באלוהים, תחשבו שבכל פעם שאתם אומרים "אֲנִי יהוה", או סתם "אני", אתם משלימים את אלוהים; אתם מאפשרים לו לטעום, ולו לרגע, את טעמו המתוק של האני; והוא, ומצדו, מאפשר לכם לטעום, ולו לרגע, את טעמו הלא מוכר של הנצח.
22.
שבת שלום, שבוע טוב.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: