פרשת השבוע – שמות

 

א.
אודה ולא אבוש – אוהב אני את פרשת שמות, ואת ספר שמות בכלל, לפחות את החלק הראשון שלו. אני נוטה להשתעמם כשהוא הופך לספר "איך עושים משכן / כך נקריב קרבן", אבל החלק הראשון שלו – פצצה! נכון שאם היו שואלים אותי, הייתי מעביר את 7 הפסוקים הראשונים של ספר שמות לסוף של ספר בראשית, אבל לא שאלו אותי.
ב.
מבחינתי, הפרשה מתחילה ב"ויקום מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף". אני מבקש לצטט רעיון חזק של הרד"פ שדליתי מספרו המעולה, "הפַּרְעֹה שבתוכי – מחשבות על ספר שמות" (פרק כ"ג).

כותב הרד"פ: "והרי יודעים אנו על חוש ההיסטוריה המפותח של אלה המצרים, ואיך נוכל לקבל את שכתוב "… אשר לא ידע את יוסף"? אומר אני – ידע גם ידע את יוסף, אך עשה עצמו כמי ש'לא ידע'. ומדוע? אשער שלא רצה לפגוע בזכרו הטוב של יוסף – האיש שהציל את מצרים מהרעב הגדול. העדיף המלך להיראות בּוּר על פני כפוי טובה – שלא יאמרו עליו: זה הצילנו בעבר, והיום אנו הורגים את צאצאיו".
ג.
כך הרד"פ. ואני, ההתנהגות של פרעה לעם ישראל מזכירה לי את ההתנהגות של כל המלכים החדשים שלנו פה, והיחס שלהם אל ערביי ישראל. 
ד.
גילוי נאות: אני מנוע מלדון בסיפור של שפרה ופועה – המיילדות שלא המיתו את הזכרים – בצורה אובייקטיבית; יצאתי תקופה עם אחותה התאומה של פועה, עדה, שבאותו הזמן בדיוק עמדה לפני בחינות הסיום בקורס למיילדות, ולכן לא הוזכרה בפרשה.
דווקא יכול היה להיות נחמד אם כל הסיפור הזה של פרשת שמות היה מתעכב בכמה חודשים, עדה הייתה מסיימת את הקורס ובפרשה היה כתוב משהו כמו: "ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות אשר שם האחת שפרה, שם השנית פועה, ושם השלישית עדה, שיצאה עם דרור פויר – בילדכן את העבריות וגו'…".
ה.
אבל כל העניין עם עבודת הפרך וכל זה הוא רק מבוא לסיפור העיקרי – משה.
ו.
אתם יודעים עד כמה אני אוהב את משה. כדאי לקרוא את זה (גרסתי לסיפור הסנה הבוער), וגם זה (מאמר שכתבתי על משה). אני ממליץ בחום. גם כאן, בפרשות השבוע הקודמות, עסקתי לא מעט במערכת היחסים המורכבת הזו בין משה ואלוהים. כדאי לקרוא, יש שם כמה קטעים יפים נורא (סססאוחתק, אם הנחתום לא יעיד על עיסתו – מי יעיד עליה? ספקטור?)
ז.
משה נולד, ומיד מחביאים אותו. שלושה חודשים הוא מוחבא בבית, ואז מחביאים אותו בתיבה. משה ננטש על ידי בני משפחתו (אחר כך אל תתפלאו שהוא מגמגם), בת פרעה מוצאת אותו בוכה ולוקחת אותו אליה.
כן, אני מכיר את כל המדרשים, הסיפורים והאגדות על ילדותו של משה בבית פרעה. אני חושב שמדובר בשטויות, בניסיון נואל למלא את החור הפעור בסיפור חייו של המנהיג הגדול ביותר שקם לנו: אנחנו לא יודעים שום דבר על הילד, מלבד זאת: הוא נולד. הוא נזרק. הוא אסופי. הוא רוצח. הוא רועה צאן. הוא משיח.
ח.
אנחנו לא מקבלים הסבר מניח את הדעת לסיבה שבגללה בחר אלוהים במשה, כמו שלא קיבלנו הסבר למה בחר אלוהים באברהם. והעובדה הזו היא ההסבר הטוב ביותר שאפשר לקבל: הוא בחר בהם סתם. ככה. כי בא לו. התחשק לו. מה תעשו לו?
ט.
במקרה זה היה משה. זה יכול היה להיות מישהו אחר. זה יכול היה להיות כל אחד. זה יכול היה להיות את/ה/אני.
י.
הכל מקרי. ככה יצא. נכנסת לפאב, ראית בחורה, התאהבת בה. אם היית בא חצי שעה קודם לפאב אחר היית מתאהב במישהי אחרת. הכל מקרי. ככה משה ואלוהים. במקרה משה עבר ליד הסנה בשעה שאלוהים שיחק באש. במקרה אלוהים הרים את העיניים, ראה את רועה הצאן החתיך, והתאהב. זה הכל, ואין שום דבר אחר – כל מה שיש הוא המקרה.
יא.
המקרה, ושום דבר אחר למעט המקרה.
יא.1
גורל? אני שם זין על הגורל. הכל מקרה. גורל זה רק לאלה שמסתכלים אחורה ואין להם אומץ להודות בקיומו של המקרה.
יב.
ואם תחשבו על זה עוד רגע, המקריות הזו היא דו צדדית. כמו שאלוהים היה יכול לבחור בכל אחד, ובחר במשה, כך משה – או כל אחד אחר – היה יכול לעבור באותו היום ליד שיח בוער אחר, שעה קודם, ולהיבחר על ידי אלוהים אחר להנהיג עם אחר אל ארץ אחרת, והאלוהים שלנו היה מוצא לו מישהו אחר, איזה רועה צאן אחר, שלא מגמגם ולא רוצח, ואז הכל היה נראה אחרת.
יג.
מבחינה פילוסופית, אני חושב שמשפט כמו "…ואז הכל היה נראה אחרת" הוא לא משפט תקף.
יג.1
מבחינה פילוסופית, אני חושב שמשפט כמו "מבחינה פילוסופית, אני חושב שמשפט כמו '…ואז הכל היה נראה אחרת' הוא לא משפט תקף" הוא לא משפט תקף.
יג.2
הדיון בפרשת השבוע יתחדש מיד אחרי הסעיף הבא.
יג.3
אתמצת את פילוסופיית החיים שלי נכון לעכשיו על ידי משחק מילים: אני חושבקיים משמע אני קיימחושב.
יד.
אבל כל הדברים האחרים לא קרו, וזה מה שיש – האלוהים הזה והמשה הזה, והדברים כבר לא יכולים להיראות אחרת. עכשיו הם יוצאים למסע של החיים שלהם, נרגשים כמו ילדים.
ט"ו.
ואנחנו איתם, אבל אנחנו כבר יודעים את סוף הסיפור. משה ואלוהים עוד לא.
ט"ז.
זה הגרעין החתרני שנמצא בבסיס מה שנקרא "פרשת השבוע": בגלל זה אנחנו לא מפחדים מאלוהים: כי אנחנו כבר יודעים את מה שהוא עוד לא למד.
י"ז.
ובגלל זה אנחנו יכול להרשות לעצמנו לחבב אותו.
י"ח.
ואם את אלוהים אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לחבב, למה שלא נרשה לעצמנו לחבב אלה את אלה? הא?
י"ט
שבת שלום.

 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: