הלך ה-6100

 

א.
תבוא מארה על ראשו של הבנזונה העלוב שגנב לי את מכשיר הטלפון הסלולרי היום בסביבות השעה חמש. הלוואי ותימק לשונו, תדבק ימינו לחיכו, וגם שיישור לו הזין, לאפס, למניאק, לתולעת. נמושה מטונפת! שיתבשל בחרא של האימא שלו, אמן!
ב.
מאיפה אני אביא את כל המספרים עכשיו, מאיפה? מחֶיפוֹ? הכל קבור עמוק בתוך הקושיליאימא של הסימקארד, והסימקארד אצל גוש החרא הזה בצורת בנאדם שהיום בסביבות השעה חמש גנב לי את המכשיר הסלולרי. סססאמק!
ג.
אם אני רואה אותו, אני תופס אותו בשערות, במאחורה של הראש, ודופק לו את המצח ברצפה/בקיר/באוטו/בבאר/על הברך שלי. אם אני רואה אותו, אני דופק לו כזאת סטירה, סטירה שתשבור לי את הטבעת, סטירה שתהיה כל כך חזקה עד שהיא תוטבע בגֶנים של המאדרפקאר, סטירה שתערבב לו את ה-DNA ככה שאת הילדים שלו יציגו בקרקס.
ד.
ואל תראו את הבנזונה פראייר: לפני שהוא גנב לי את המכשיר, היום בסביבות השעה חמש, הוא ביקש ממני סיגריה! ונתתי לו! פעם הבאה שאני רואה אותו אני מכבה לו סיגריה על עור התוף.
ה.
והקטע הכי גדול – לפני שהוא גנב לי את המכשיר, היום בסביבות השעה חמש, הוא עוד ביקש ממני סיגריה. ונתתי לו! בנזונה. אני מאחל לו ולאחותו צרעת, אדמת, שחפת, שעלת, זאבת ועששת.
ו.
אני לא טיפוס רכושני. בתגובה הנסערת שלי – וכל אחד יכול לומר בקלות שאני נסער, לא ככה? לא מספיק נסערים היו סעיפים אלף עד דלת? – אני מאשים את אמיל, מאמיל והבלשים. הוא מאוד השפיע עלי אמיל כשהייתי ילד. אני זוכר אותו נוסע ברכבת, סופר את החבילות כל הזמן, שומר קונטרול על הסיצ'יואיישן. הוא היה בשבילי סמל לאחריות, לבגרות, לגבריות. רציתי להיות כמוהו. בתוכי נשבעתי: תמיד להשגיח על החבילות! אף פעם לא להוריד את העיניים מהחבילות!
ז.
נכשלתי. אינני אמיל, ולעולם לא אהיה אמיל. הפקרתי את החבילות. בגדתי בשבועתי.
ח.
כן, זאת האמת. דברים כאלה לא אמורים לקרות. הייתי צריך להכניס ת'מכשיר לכיס בסביבות השעה חמישה לחמש, וכל זה לא היה קורה.
ט.
אני אשם.
י.
למזלי, אני טיפוס נוח. אסלח לעצמי מהר מאוד.

 

 

  • הערה: הקטע נכתב אתמול, כך שכל פעם כשכתוב "היום" זה בעצם אתמול. לא שזה משנה הרבה, אבל בכל זאת. ההערה נכתבה היום בבוקר, זה כן.
  • הערה שניה (נכתבה יום ג', 13.1.04, ארבע ורבע): טוב, קיבלתי מכשיר חדש, ואני באמת לא מבין על מה היתה כל הדרמה. כולה סלולרי. מה אני עושה כזה עניין מרכוש. כולה רכוש. סילחו לי, אחיות ואחים, על העצבים. עכשיו אני רגוע כמו מלפפון.
Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: