בהיעדרו של הרצונצורך

הערתי את תשומת לבי לעובדה שמאז שחזרתי הנה, לישראל – ואני עוד לא יודע עד כמה זה קשור, אם בכלל (סביר להניח שכן) – כתבתי פה רק פעם אחת. שמתי לב גם שזה לא ממש חסר לי. למעשה, אם לא הייתי מעיר את תשומת לבי לעובדה הזו, לא הייתי שם אליה לב בכלל, וברור גם שלא הייתי בכלל שם לב שהעובדה הזו לא מפריעה לי בכלל.

חשבתי על העניין, אבל עוד לא החלטתי בדיוק מה יש לי, מה אני מרגיש. האם אני מרגיש:

  • שאני לא רוצה להתבטא?
  • שאני רוצה לא להתבטא?

אני מבקש להדגיש את להתבטא. כי זה לא שאני מרגיש שאין לי מה לומר, יש לי המון מה לומר; גם על עצמי, גם על העולם. דעותיי על המצב/הכלכלה/הסרבנות/הקטל בדרכים/ליגת העל/מטריקס 3/האינטרנט/פרשת השבוע/ועוד מוצקות פחות או יותר. וברור גם לכל מאן דבעי שיש לי את היכולת לנסח את עצמי בחדות, כמו גם בהומור משגע. אני יכול, אם רק ארצה, להצחיק/לעצבן/לעורר מחשבה, אבל פשוט לא בא לי. לא רוצה להתבטא/רוצה לא להתבטא.
לא מדובר ביאוש או באדישות, חלילה; אני מחשיב את עצמי לאחד האנשים הכי פחות מיואשים וציניים שאני מכיר. פשוט אין לי את הצורך (ע"פ שפינוזה הצורך והרצון הם אותו הדבר. אני נוטה להסכים עם האיש, ולכן להלן יקראו הרצון והצורך רצונצורך) להתבטא.
אני לא חושב שזה לתמיד, המצב הזה. אני לא מאמין שאיבדתי אותו, את הרצונצורך הזה, אולי הוא סתם נח לו בפינה, אוגר כוחות, מתבונן בי מתבונן בהיעדרו.
בהיעדר הרצונצורך הזה, אני למד לא מעט דברים על עצמי, דברים שאין לי רצונצורך לבטא, או שיש לי רצונצורך לא לבטא, ואני דווקא מחבב את עצמי ככה, שקט.
ולא מדובר רק בהתבטאות בכתב. אני מוצא את עצמי לא מתבטא גם בעל פה. לא שהפכתי לנזיר שתקן, אבל לא מעט פעמים אני מוצא את עצמי לא מדבר על דברים שיש לי מה לומר עליהם. ומה אומר לכם, אחיותיי ואחיי – זה לא נורא בכלל. למעשה, איי לייק איט א לוט.
אם תחשבו שהקטע הזה מכיל סתירה פנימית – מבטא את חוסר הרצונצורך להתבטא – אני אהיה הראשון להסכים אתכם. אין לי בעיה עם הסתירה הפנימית, ההפך הוא הנכון – זה הדבר שמחזיק אותי בחיים (מבחינה פילוסופית, לא רפואית). אני סותר את עצמי, ומרגיש שעשיתי משהו למען עצמי. להיות עקבי, תמיד אמרתי, כל אחד יכול. אין קל מזה.
וחוץ מזה, וזה אולי חצי הסבר לסתירה הפנימית עליה הצבעתי בפסקה הקודמת (עוד סתירה פנימית: אני מנסה לפתור את הסתירה שורה אחרי שהסברתי כמה היא טובה לי) – אני בכל זאת מרגיש סוג של רצונצורך לתת הסבר להיעדרי. בכל זאת, אם אנשים עשו סוג של מאמץ לקרוא אותי, אני צריך לעשות סוג של מאמץ להסביר להם מה קורה ולמה, למשל, לא כתבתי על פרשת השבוע ולמה לא סיכמתי עבורם או עבורי את חוויית אפריקה, כאילו שאפשר לסכם את חוויית אפריקה, או את החוויה של לחזור הנה, או כל חוויה בכלל.
טוב, אז זה היה ההסבר.
אני לא סוגר את "החיים בהיר", מה פתאום. אוהב אני את האתר שלי, ובטח אשוב אליו בקרוב, כשעל דלתות תודעתי יתדפק לו יום אחד הרצונצורך להתבטא ויאמר (בעיניו חיוך שובב של ילד): חזרתי.

 

אתם ודאי תבינו אותי אם אחסום את התגובות לפוסט הזה. התגובות הן עוד ביטוי של הרצונצורך להתבטא, או הצד השני שלו, ולכן כמו שאין לי רצונצורך להתבטא, גם אין לי רצונצורך לקבל תגובות, ודאי שלא לצפות להן.

 

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: