איזה קור

 

תמיד הייתי כן אתכם, אחיות ואחים, ואני לא רואה שום סיבה להפסיק דווקא עכשיו. לא קל לחזור, לא קל בכלל. קר פה, במקום הזה, קר לאללה. מהרגע שחזרנו אני רועד, משתעל ומתעטש כמו איזה מניאק.
הדיכאון של החזרה, אין בו פואטיקה ואין בו יופי. הוא כולו חור שחור במרכז התודעה. כל התוכניות שהיו לי רק לפני שלושה ימים… אני אפילו לא זוכר אותן. אני עוצם את העיניים ואני עוד יכול לראות אותי במפלי ויקטוריה. רק לפני ארבעה ימים, כוססאמו, קפצתי באנג'י. מה אני עושה פה, באיבן גבירול? מה לעזאזל אני עושה פה?
אני עוד קופץ את הבאנג'י הזה, אחיות ואחים, אני עוד תלוי בין שמיים וארץ, צורח כמו משוגע, מרגיש את החופש המוחלט. מה אני עושה פה בחדר הקטן הזה, מרחם על עצמי כמו איזה אידיוט? איפה החופש המוחלט ואיפה אני? אני רוצה לחזור!
נסענו היום באוטו. אלה שהיו אתנו באוטו אמרו פתאום: תראו איזו יפה השקיעה. הסתכלתי, ולא היה לי נעים מהם. זו שקיעה זו? טיפת ורוד מעל הערפיח. לדרדלה הזו אתם קוראים שקיעה? הרשו לי לספר לכם על השקיעות, אמרתי להם, ואז השתתקתי. אני לא יכול לספר על השקיעות האלה בלי לשקוע קצת בעצמי.
על כל פנים, חזרתי. הייתי שם, עכשיו אני כאן.
ובכל זאת, נקודת אור: תדעו לכם, אחיות ואחים, שהעולם יפה וגדול והחיים גם, אותו דבר: גדולים ויפים. ואפילו שאני ככה, בדיכאון של החזרה, אני יודע את זה. לפחות את זה אני עוד יודע: העולם הוא יפה וגדול. למרות שהחלק הזה של העולם הוא קטן ומעצבן ומרושע ומגעיל, שלא לומר רצחני ולא מוסרי. המדינה הזו די מגעילה אותי, זאת עוד אמת קטנה. הכי הייתי רוצה לא להיות כאן, וזו עוד נקודת אור מבחינתי: אני יודע איפה אני רוצה להיות ואני יודע איפה אני רוצה לא להיות, ואני כבר מרגיש הרבה יותר טוב, גם עם החזרה, שאני מקווה שלא תהיה להרבה זמן. מצאתי את המקום שלי. התאהבנו באפריקה.
על כל פנים, חזרתי.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אביבה  On 27/12/2003 at 18:43

    ומקווה שההלם יפוג בקרוב. התגעגענו.

  • גלעד  On 27/12/2003 at 19:08

    אהלן

    אתה לא מאמין מה הם עשו פה הפאשיסטים כשלא היית כאן. מעניין אם עוד כמה עשרות שנים יגיע לכאן מישהו מרומניה ויעזור לישראים שישארו לתקן את העוולות של דורות המייסדים. לפי קצב ההרס העצמי של הציונות עכשיו זה נראה די מבטיח. לא רק שבקרוב ישראלים הולכים להיות עובדים זרים ברומניה – הרומנים עוד יבואו להציל אותנו.

    חוצמיזה, אני מקנא בך על עומק התחושות בהן אתה נצא עכשיו. קח את הזמן, שאף אויר (ליד הים), ובא. בא כי חסרת.

  • אלכסנדר  On 27/12/2003 at 20:00

    !!!

  • דנה  On 27/12/2003 at 20:01

    והבאסה, גם היא תעבור בסוף.

  • נופלת  On 27/12/2003 at 20:08

    רק אני חושבת שעם כל החרא שמייצרים פה בכח יש גם חרא שמתקיים לצידו שלא לומר באשמתו?

    אני אסיר את אזני לפני שאומר מילה רעה על המצווה שקיימת,
    אבל גם כאן יש רעבים. וחולים. ועוני.

    וגם כאן יש יופי קיומי, עולמי.
    וגם כאן יש אנשים שהבטן מתהפכת להם כשאומרים על המדינה שלהם – בלתי מושלמת ככל שתהיה – שהיא מגעילה.

    מגעיל להגיד את זה.
    מגעיל עוד יותר להודות שזה נכון
    אבל הבטן, כמו חרב פיפיות (אל תשכח אותה) עדיין מתהפכת.

  • דרור פויר  On 27/12/2003 at 20:56

    באמת, והבאסה. כן, היא תעבור. אני נותן לזה חמש-שש מהדורות חדשות, והבאסה בטוח תעבור, כי החדשות פה עושות טוב על הלב.

    ולך, נופלת יקרה: עזבי את המצווה שקיימתי או לא קיימתי, היא לא רלוונטית לחרא שיש כאן. החודשיים וחצי שביליתי באפריקה לא נותנות לי את הרשות לומר שהמקום הזה מגעיל, את הרשות הזו אני נוטל לעצמי מתוקף שלושים ושלוש שנות חיים פה, אז אל תעשי לי פה מניפולציות.
    ולאנשים שהבטן שלהם מתהפכת כשאומרים על המדינה שלהם שהיא מגעילה אבל לא מתהפכת בגלל שהמדינה שלהם מגעילה, או בגלל הסיבות שבגללן היא כל כך מגעילה – לאנשים כאלה (לך) אני אומר: שתתהפך לכם הבטן עד מחר.

  • נופלת  On 27/12/2003 at 21:14

    לא חושבת שהבנת אותי
    אבל אתה נשמע כועס, אז נעזוב.

    (רק אגיד שיש אנשים שמתהפכת להם משני הדברים, וזו החרב)

  • כרמל  On 27/12/2003 at 21:29

    לא, אני רצינית, אני מחכה לך עם זה. 🙂

  • נטע  On 27/12/2003 at 21:32

    לא רוצה להיות פה? אז אל תהיה פה. אז סימפל אז דט.
    יש לנו, לידיעתך, את המדינה הכי מופלאה בעולם. וזה ממישהי שהייתה באפריקה, ובעוד כמה מקומות על הגלובוס.
    אתה מוזמן לחזור לאפריקה – לנאורות, לשוויון, לאיכות החיים הגבוהה ולטיפול ההומני באיידס (אה, אבל שכחתי, מה זה לעומת השקיעות).
    לחזור ומיד להתחיל לקטר זה לא כל כך קוסם.

  • רונית  On 27/12/2003 at 21:38

    וברוך שובך.

  • חנן כהן  On 27/12/2003 at 23:47

    ועכשיו אני מוכן להיות מומר לדת הקריוקי.

  • זו ש  On 27/12/2003 at 23:55

    חיבוק גדול של טוב שחזרתם בשלום.
    ככה אני, אגואיסטית, שמחה שחזרתם.

    היה פה מגעיל קודם, יהיה מגעיל אחרי, ומה שכתבה הנופלת, כמו שאני מבינה אותו, זה שבכל מקום יש גועל לצד יופי, רוע לצד טוב, עושר לצד רעב.
    אני מניחה שבקנה המידה של אפריקה הפרופורציות של כאן לגמרי מתגמדות, זה מובן. ובכל זאת, בעין המשוחדת שלי היתה פה שלשום שקיעה שעצרה את נשימתי.
    אבל אין מה להגיד לך עכשיו, ייקח כמה ימים עד שתתכוונן מחדש אל הכאן.

    כשהייתם שם קראתי לי את צדוק, כדי לא להתגעגע, ורציתי להגיד תודה על ספר כיפי. והעטיפה עושה לי שמח כל יום כשהשמש מהחלון בבוקר נשברת עליה למנסרות מנסרות.

  • דרור פויר  On 28/12/2003 at 9:57

    נופלת – אני מתנצל. סלחי לי

    תודה רונית זו ש וחנן – ואיזה כיף שקראתם את הספר.

    ואת, נטע – אני אקפוץ לך בשמחה, רק תגידי מקום ושעה. יש לנו את המדינה הכי מופלאה בעולם? יה, רייט.

  • עופר לנדא  On 28/12/2003 at 10:22

    שכל כך הרבה אנשים שמחים שחזרת, כשאתה עצמך ממורמר על כך כל כך…

    בכל מקרה, אם טוב לך שחזרת ואם רע לך – אתה יכול לקפוץ לי – אני שמח שחזרת 😉

  • ניר  On 28/12/2003 at 11:21

    אולי אני ואתה ושאר האנשים שנמצאים בפיסת הקרקע הזו, דומים קצת לאפריקנים, בכך שהגורל תקע אותנו במין בוץ שאין לנו מושג קלוש איך לצאת ממנו?

    קצת חמלה לא תזיק, חבר

  • קורא קבוע  On 28/12/2003 at 12:12

    ברוך שובך.

  • המבאס הלאומי  On 28/12/2003 at 15:07

    תבדוק מה עשתה הפועל פ"ת בזמן שלא היית פה

  • יוסי האדום  On 28/12/2003 at 17:40

    ומי שלוקח ללב את הפועל פ"ת (או הפועל האדומה, כמוני), כיף לו, כי זה משכיח ממנו לזמן קצר את חברי הכנסת ואת ערוץ 7 (טרי טרי) ואת מטעי הזיתים ואת חוסר התקווה

  • דרור פויר  On 28/12/2003 at 18:38

    לניר – בעניין הבוץ: יכול להיות, אבל למה להאשים את הגורל? במצב שלנו, וגם במצב שלהם, יש אשמים ברורים מאוד. זה לא הגורל האמורפי, הנעלם. זה משהו שאפשר לשנות.
    ובעניין החמלה: אכן, לא תזיק לי מעט חמלה.
    ליוסי ולמבאס – אני דווקא מתרשם שהאימפריה בכחול קורעת את הליגה (הכל יחסי, כמובן), אבל אם לומר לכם את האמת בעברית עילגת: לא יכול היה להיות אכפת לי פחות

  • י  On 04/01/2004 at 9:43

    זה סיפור אמיתי ששמעתי ממישהי שפעם אהבתי שגרה ב4 הארצות.בימי הקיץ החמים ונטולי המזגנים של התחלת הניינטיז היה זוג בשכונה שנהג ,בשעות הצהרים ,,שקולות חזקים של עונג בקעו מחלונם.יום אחד ,,מחלון אחר,יצא קול נוזף,של מישהי שלא יכלה לסבול יותר את הקולות ההם..נזף בה קול אחר.מיד הצטרף קול נוסף,תוך דקות יצאו שכנים למרפסות,,מתוכחים בלהט,מי בעד ומי נגד.
    אז מה הנמשל תשאלו ?לשחרר את מי שיקר לנו? להרפות? להזדהות עם השוק ? להניח ליקירנו לירוק עלינו לנגב בחמלה ולהמשיך
    ללכת בעיקבותיו? ?

  • קורא קבוע  On 04/01/2004 at 16:21

    תשמע, אין לי בעיה עם מה שרשמת, אתה אדם בוגר ויכול להפסיק לכתוב אם אתה רוצה. אבל…אני מת שתכתוב עוד פעם אחת על מטריקס 3 – אני רוצה לדעת איך רושמים את המילה חרא בצורה יותר ברורה.

    תודה,
    מקווה שתמשיך לכתוב
    קורא קבוע

  • אילן  On 09/01/2004 at 17:48

    לא בטוח שזה המקום המתאים אבל מילא -תמיד היינו כנים איתך.

    מה פירושה של טריקת הדלת בפרצוף? באת נתת שלוש דקות להתחכך איתך וחסמת את חלון התגובות?

    סליחה???

    אני מזהיר אותך שאם אתה ממשיך ככה אני חוזר לקלטות של פרשת השבוע שהוקלטו מהטלביזיה בשנות השבעים!

  • שי  On 05/11/2004 at 13:50

    אני אומר ……איזה קור קפו וטיפש אז אתה מפגר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: