אל תקרא לי לבן, קרא לי יהודי

 
בחודשיים הראשונים באפריקה הרגשתי מאוד אדם לבן – מאוד מוזונגו – אבל עכשיו, אחרי שעבר קצת זמן, אני יכול לומר שאני מרגיש יותר יהודי מלבן. ז'תומרת, אני לבן, אבל לפני שאני לבן, אני יהודי. מה זה משנה, אתם שואלים את עצמכם? ובכן, זה משנה רק מבחינת רגשות האשמה.
האדם הלבן מרגיש אשמה. האשמה – יחד עם תחושת העליונות, הכסף הקל והשלווה האינסופית (שלא לדבר על הנופים המרהיבים והסמים הקלים) – היא מה שמביאה הנה את האדם הלבן. אתה פוגש את כל האירופאים האלה, ספרדים, אנגלים, פורטוגזים, גרמנים; אתה פוגש את כל האמריקאים האלה (איזה מגעילים הם, האמריקאים!), והם כולם – יודו או לא יודו, למרות שרובם מודים – מרגישים את האשמה של חמש מאות השנים האחרונות. כבדה היא האשמה, יושבת טוב טוב על הכתפיים.
בהתחלה הרגשתי אותה, את האשמה, גם אני, וזה לא היה ממש נעים. אבל אחרי כמה זמן פתאום נפל האסימון ואמרתי לעצמי: זין על האדם הלבן! אני לא אדם לבן, אני אדם יהודי! אותם אנשים שזיינו את האדם השחור זיינו גם אותי! אותם אנשים שהכריחו את האדם השחור להמיר את דתו הכריחו גם אותי! אותם אנשים שגירשו, רצחו והפלו לרעה את האדם השחור גירשו רצחו והפלו לרעה גם אותי! זין על האדם הלבן! זין על האדם הלבן, הנוצרי (למרות שהמוסלמי דפק את השחור לא פחות). זין על כל האנשים האלה, אני לא חולק איתם את האשמה. שום אשמה אני לא חולק איתם, כי הם לא אני. אני, היהודי, אף פעם לא הייתי אימפריאליסט (טוב, עד הכיבוש המחורבן), אף פעם לא לקחתי עבדים, אף פעם לא באתי עם ספינות ונשק ונתתי חרוזים תמורת אדמה, אף פעם לא צדתי אנשים כמו חיות ושלחתי אותם באוניות מטען מעבר לים. זה לא אני, והאשמה הזו היא לא שלי. אני, כשאני עומד מול האדם השחור, אני מרגיש אח שלו.
במעבר הגבול בין מלאווי לזמביה נתנו לי טפסים למלא. בטפסים האלה הייתה שורה אחת שאף פעם לא נאלצתי למלא. אחרי השורה של הלאום ומקום המגורים, הופיעה שורה ששאלה: גזע.
שאלתי את השוטר הזמבזי למה הכוונה בגזע. השוטר אמר: אני שחור, הסיני צהוב, אתה לבן. זה גזע. אני מבין, אמרתי לו, ובשורת הגזע רשמתי: יהודי (ובעותק השני רשמתי: בנאדם). ולמרות שאני לא חושב שיהודי זה גזע, אני מוכרח להודות שזה גרם לי להרגיש טוב עם עצמי. מתישהו, איפשהו, מישהו – שחור – יקרא את השורה הזו ויאמר לעצמו משהו כמו: מממ… אבל לא בשבילו עשיתי את זה, עשיתי את זה בשבילי.
כן, יהודי. שיחנקו הלבנים עם רגשות האשם המוצדקים שלהם, אני לא בסרט הזה בכלל. אני את האדם השחור לא העבדתי בפרך, אני עבדתי בפרך בעצמי. העבדות, אחיות ואחים, לא זרה לי בכלל, מה שזר לי זו האדנות, האדנות שאיננה חלק ממני (שוב, עד הכיבוש המזוין).
ונכון, יצדק מי שיאמר שאין מה להשוות, כי באמת אין מה להשוות ומאיפה שלא מסתכלים על זה, האדם השחור נדפק פי אלף מהאדם היהודי, אבל מה שמשנה זה ששנינו נדפקנו על ידי אותו אחד, והאדם השחור נדפק עד היום.
אבל בכל זאת אני מרגיש קצת הרבה אשמה – וכן, אפשר להרגיש קצת הרבה אשמה. נסו, ולא תיהנו – כי האדם היהודי, הישראלי יותר נכון, במקום שיבוא אל השחור כאח אל אחיו, התנהג כמו האדם הלבן.
מה עשינו אנחנו פה באפריקה? בעיקר מכרנו נשק ואימנו חיילים, בעיקר אימצנו את דרך המחשבה של האדם הלבן, האירופאי: האינטרסים. היו, ויש לנו עדיין, אינטרסים. שיזדיינו האינטרסים! נכון, גם שלחנו רופאים (הידעתם שכשמלאווי קיבלה עצמאות, הראשונים ששלחו הנה רופאים היו הישראלים? נכון שזה יכול לגרום למישהו להרגיש טוב?), אבל את הנזק שמחסנית אחת וגנרל אחד יכולים לעשות לא יתקנו גם אלף רופאים. אז מה עשיתי בזה? סיבוב שלם עשיתי, ובסוף חזרתי לאשמה. היהודי הישראלי יכול היה להתנהג כמו יהודי, אבל הוא בחר להתנהג כמו לבן, כמו אירופאי. הייתי אומר שזה חבל, אבל זה הרבה יותר מחבל. חבל אפילו לא מתחיל להתקרב למה שזה. ולכן אני משתדל שלא להרגיש ישראלי, אלא להרגיש יהודי. למזלי, אני לא צריך להשתדל חזק, זה בא לי די טבעי, כי אני שלם עם היהדות שלי הרבה יותר משאני שלם עם הישראליות שלי.
כשתייר שואל אותי מאיפה אני, אני אומר ישראל, אבל כשהשחור שואל אותי, אני משתדל לזכור לומר יהודי, וזה דווקא די נחמד. מאיפה אתה? אני יהודי. ותמיד זה קצת מצחיק אותי, כאילו שיהודי זה מקום, וכאילו שיהודי זה מקום אחר חוץ מבפנים, בלב, בראש, בבטן, בזין החתוך.
ואולי בגלל זה אני מרגיש פה בבית, באפריקה. לא יודע למה, אבל טוב לי עם האחים שלי השחורים. אני מרגיש בבית, ואין לי טיפה – אפילו לא טיפטיפה – של רגשי עליונות/רחמים/אשמה (אני חושב שהאשמה, העליונות והרחמים באים לפעמים מאותו המקום).
והעניין הזה – של הלהרגיש יהודי, של החוסר העליונות, הרחמים והאשמה – לא בא לי מיד, כאמור. זה לקח קצת זמן, זה לקח קצת קריאה, זה לקח קצת ביקורים במוזיאונים וכנסיות (הו, כמה אני שונא כנסיות!). כי חינכו אותנו – היהודים הישראלים – להרגיש לבנים, להרגיש עליונים: על השחור, על הערבי, על כל מי שהוא לא אנחנו. אבל מי זה אנחנו אם לא הדפוק לשעבר, אם לא המופלה, הנרצח, המגורש? למה בחרנו להתנהג כמו לבנים? לא יודע, בחיי שאני לא יודע. 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אדאמאסטור  On 21/12/2003 at 23:16

    רגשות האשם של יהודי לבן שהפך לישראלי מולבן בכסף אמריקאי ניתנים בחיבור ובהפרדה כאחד שהרי הם מגמות שלא ניתן לנתק בינהן אלא להבליט אחת ומדי פעם אחרת.

  • יוסי האדום  On 23/12/2003 at 21:34

    כשמשווים אותם לישראלים, בלי ספק בכלל.

  • יוסי האדום  On 23/12/2003 at 21:41

    המזל של השחורים שהם כמעט לא נתקלו ביהודים.

    פרטים נוספים (למשל):
    http://www.hofesh.org.il/articles/halacha/taryag.html

  • ארקי  On 25/12/2003 at 14:31

    התקדמת,ברוך הבא
    ארקי
    ד"ש לזוגתך

  • טמבאלה  On 11/01/2004 at 22:38

    דרור תרגע, מי שהחל בסחר העבדים באפריקה היו,
    איך לא, יהודים. זה התחיל בסחר הקקאו במפרץ הזהב
    ואח"כ מקייפטאון (עד היום יש שם המון יהודים)
    כמי שטייל ומרגיש את אפריקה שנים אחדות. אני מבסוט
    מהעובדה שהיהודים המציאו את השיטה (סחר בעבדים)
    אבל לא שיכללו אתה. כפי שעשו זאת אחרים (הולנדים,
    אנגלים וגרמנים) שעסקו בציד אדם ("בושמנים")
    בדרום מערב היבשת.

    חוץ מזה, אח יקר… אני חש בשינוי שאפריקה גרמה לך.
    לצערך (?!), לא תוכל להשתחרר מזה. חבל שפיספסת את זה, עד
    עכשיו.

  • מריה  On 26/08/2004 at 20:46

    אוקיי אני בת 16 וחצי אולי ישמע לכם קצת קטנה אבל אני בהחלט מבינה מהחיים שלי ואני מתחברת מאוד לכל מה שכתבת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: