באפריקה זמן אינו כסף, פרטיות איננה

 

ממדינה לילד

 

 יש לא מעט מוסכמות מערביות שאתה צריך לנער מעצמך כשאתה באפריקה, אחרת תשתגע. אחת כזו היא "זמן זה כסף". שניה היא הפרטיות. השלישית היא האמונה שזה – כלומר הכל – תלוי בך, שאתה יכול לשנות. שלוש המוסכמות האלה לא תופסות פה, ואם לא תנער אותן חזק חזק, כמו כלב שיוצא מהמים, יש סיכוי סביר שתסבול מדלקת מוסכמות חריפה, שיכולה לגרום לדיסוננס קוגניטיבי חמור.
פה, בנאדם, הזמן הוא לא כסף. המוסכמה המערבית הזו לא תופסת פה, מה שמשגע אותנו, המוזונגואים (לבנים). הם לא מתייחסים פה כמונו אל הזמן, וזה לגמרי מוציא אותנו מדעתנו. אנחנו, שמתעסקים בזמן כל הזמן, שמפרקים אותו לשעות, דקות, שניות, וכל הזמן "חוסכים" אותו או "מבזבזים" אותו, פשוט נכנסים להלם מהמפגש עם זמן שנמדד בחתיכות גדולות בהרבה; ימים, עונות, חיים. זה מאוד מבלבל. אנחנו רואים בנאדם שיושב ארבעה ימים בצד הכביש מחכה לאוטובוס. כל הסיטואציה הזו זרה לנו. איך זה שאתה לא יודע מתי יבוא האוטובוס? איך זה יכול להיות שבנאדם יחכה למשהו שלא ברור אם הוא בא ומתי. איך זה יכול להיות שלאוטובוס אין זמן קבוע? איך זה יכול להיות שאתה מחכה ולא מנסה לשפר את מצבך, או לפחות לנסות ולברר מהו בדיוק? זה פשוט בלתי נתפס, ואז אנחנו – אני מכליל – נוטים לראות בבנאדם הזה עצלן, ותרן.

זה, והפרטיות. ואחרי כמה זמן פתאום אתה קולט עד כמה הפרטיות היא מותרות, וכל מה שאתה רוצה זה להיות קצת לבד, שתעבור שעה בלי שאף אחד יתעניין בך. הכי אתה רוצה להיות אויר, כמו בבית, בעיר הגדולה, איפה שהבנאדם יכול ללכת כמו בנאדם, בלי שלאף אחד יהיה אכפת מאיפה ולאן ולמה ואיך.
הם לא תופסים פה את הפרטיות כמונו, וגם זה משגע אותנו. אנחנו, שרואים בפרטיות שלנו מעין דגל שאנחנו מניפים (ולחלקנו היא הצלב שהם נושאים), שרואים בה מידה טובה, שהמיתוסים שלנו כולם נסובים בצורה זו או אחרת סביב המתבודד, פשוט לא מצליחים להתמודד עם היעדרה של המוסכמה הזו, עם חיים במקום שרעיון הפרטיות לא תופס בו מקום מרכזי כל כך.
ותמיד – אחרי אלפי שאלות, ניג'וסים, שיחות, ברכות, לחיצות יד, החלקות כף, זקירות אגודל וחיוכים – אתה מוצא את עצמך מתעלם בגסות מהבנאדם החמשת-אלפים, ואז מתבאס מעצמך. ובלי שתתכוון, אתה מתחיל לראות את כל האנשים כאויבים של הפרטיות שלך, כפולשים, ככובשים, כנודניקים. אתה פשוט לא מסוגל להבין איך הם לא מבינים שאתה רוצה להישאר רגע לבד.

ואם כל זה לא מספיק, בסוף נופלת עליך גם ההבנה שיש דברים שאתה לא יכול לשנות, שיש דברים – הרבה דברים, לעזאזל! – שפשוט לא תלויים בך. תתאמץ כמה שתתאמץ, בנאדם, את אפריקה אתה לא תצליח לשנות. אני מדבר עם אנשים, הרבה אנשים, ודומה שזה הדבר היחיד עליו כולם מסכימים: את אפריקה לא תוכל לשנות. אתה בא, ואז אתה חוזר למקום ממנו באת, והכל נשאר אותו דבר. זה לא תלוי בך, בנאדם.
ואז אנחנו – ושוב אני מכליל. אני המכלילן מהמלין – נוטשים את השינוי בקנה המידה הגדול ועוברים לשינוי בקנה מידה קטן. טוב, לא אפריקה, אז רק את המדינה הזו. ואז קורה מה שקורה תמיד, וכל פעם אנחנו – האדם הלבן, לא רק אני – רק מקטינים עוד את הקנה מידה, ואחר כך אנחנו מקטינים אותו עוד, ועוד. מדינה, מחוז, עיר, כפר, בית ספר, שכונה, רחוב, משפחה, ילד.
הילד הוא תמיד זה שבסוף מחליטים לעזור לו. הוא יחידת המידה הקטנה ביותר. אבל בינתיים, בזמן שירדת ממדינה לילד, ירד גם קנה המידה השני, האיכותי, ואתה מגיע אל הילד סחוט ומרוט ומאוכזב, ואז אתה נותן לילד את מה שאתה רוצה – או יותר נכון, את מה שנשאר לך, וזה לא הרבה – ואתה הולך, ואז הוא שוב נשאר בלי כלום. ושוב אתה מבין שאתה לא יכול לשנות, לא בשום קנה מידה.
אז אתה מקטין עוד יותר את קנה המידה, ומפנה אותו אל עצמך ומה שנשאר לך בסוף זה לנחם את עצמך שעשית טוב. אתה אומר לעצמך שאתה בנאדם טוב. אולי לא שיניתי כלום, אולי לא עזרתי לאף אחד, אבל אני בנאדם טוב, כי ניסיתי.
וככה אפריקה מתפקדת כמקום שאליו באים אנשים עם כוונות טובות ומטרות נעלות, מתייאשים, מתאכזבים, אבל בסוף מרגישים טוב עם עצמם, כי בסך הכל אנחנו אנשים לבנים שחונכו להאמין שהכל סובב סביבם, ושהכי חשוב זה איכשהו להרגיש טוב עם עצמך. זו אפריקה – המרכז העולמי לתיירות המצפון. נסו ותיהנו!
כאן, אנחנו מבטיחים לכם הכל: תוכלו להתגבר על רגשות העליונות שלכם ולהרגיש אנשים טובים יותר, כאן תוכלו לעבור את המסלול המלא של יחסי לבן-שחור: רגשות עליונות (כולל: הם כולם עצלנים, ותרנים, חמדניים ונודניקים) דרך שיחה טובה עם שחור מחונך ועד לאהבת הניגר. כאן תוכלו לשחק עם ילדים ולהרגיש שהעשרתם במשהו את עולמם (ותרגישו אנשים טובים יותר), כאן תוכלו לומר בלב שלם: ניסיתי. באיזה עוד מקום בעולם אתה יכול להגיד "ניסיתי"? רק באפריקה! 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דרור בורשטיין  On 18/12/2003 at 21:48

    מה שמוזר בתמונה זה אבן השפה, לא כחול-לבן, לא אדום-לבן, לא צהוב-אדום, לא שחור-לבן, פשוט אבן שפה. אף אחד לא מעוניין להוציא ממנה כסף.

  • גלעד  On 19/12/2003 at 2:42

    גם פה דרור אתה יכול לנסות. ויש פה לא מעט שמנסים. רק שם כמו הבדלי הצבעים הכל יותר ברור.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: