תיירות פנימית והיכולת להסתכל על עצמך מבחוץ

התיירות הפנימית

אין מה לעשות: כל נסיעה היא קודם כל נסיעה פנימה, ואין תיירות שאיננה, בסופו של דבר, תיירות פנימית. אני לא יודע מה לימדו אתכם, אבל האדם הוא בכלל לא כמו עץ השדה, האדם הוא קודם כל יצור שמתבונן בעצמו מתבונן בעצמו. זה אומר שלא רק המבט עצמו נמצא בתנועה; נקודת המבט עצמה, בכללותה, נמצאת בתנועה תמידית, מבפנים החוצה ומבחוץ פנימה. זה האדם, ואם תראו לי עץ שדה אחד שיכול לעשות את זה תקבלו מש'תם רוצים.
אפרופו עצים, אצלנו במלאווי יש עצי באובב ענקיים. איזה עץ זה הבאובב הזה! העץ הנדיב האמיתי; פרחיו יפים, פרותיו מתוקים וצילו מרגיע כמו ששום דבר אחר לא יכול להרגיע. כי פה, במלאווי, הבאובב הוא היחיד שיש לו את הכוח להתייצב מול השמש.
נחזור לעניין התיירות. אם הסכמנו על זה שכל נסיעה היא קודם כל נסיעה פנימה ועל התיירות הפנימית, נסכים עכשיו עם הקביעה שההוויה (מה שיש, מה שקיים, מה ש"חיצוני") יוצרת את ההכרה (מה שיוצר, מה שמתבונן, מה ש"פנימי"). ועכשיו לא תהיה לנו ברירה אלא לגלות – שוב – שהכל תלוי בכל, וכל דבר מאפשר ומתאפשר. התיירות החיצונית מאפשרת את התיירות הפנימית, נותנת לה זמן ומרחב, והתיירות הפנימית, מצידה, מעשירה את החיצונית ומעניקה לה את הגדולה שבמתנות: הפרספקטיבה. (אתם לא לבד, גם אני חושב שהפיסקה האחרונה הייתה מאוד יפה.)
ובמיוחד בולטת תופעת התיירות הפנימית כשנוסעים למקומות המכונים "העולם השלישי". הדבר קורה בגלל מספר סיבות. העולם השלישי (אני באפריקה, מי ששכח) מציע פחות גירויים מערביים ברמת הכאן ועכשיו. הנסיעה לעולם השלישי לא מכילה את הסיפוק המיידי של השופינג, היא לא מכילה את השטף האינסופי של המידע ואת הקלות שבתקשורת, ואין בה את הדאגה הכלכלית (אתה תמיד נורא עשיר). וכשאין לך את זה כל, אין לך ברירה אלא להתבונן בעצמך.
הסיבות הנ"ל, המובנות מאליהן, הן רק צד אחד של מטבע התיירות הפנימית. הצד השני הוא המפגש עם האנשים המכונים בפינו "מקומיים", במקרה שלי אלה האפריקאים (וזה תופס גם לגבי הודים, דרום אמריקאים, ועוד). כי כשאתה בעולם השלישי, הרבה פעמים אתה בא למקום, ואתה הופך להיות האטרקציה המרכזית. כולם מסתכלים עליך, שואלים אותך על עצמך, על מה אתה עושה, על מי שאתה. העובדה הזו, וכל הגירויים שכבר הזכרנו, הופכת אותך – או אותי במקרה הזה – לאתר התיירות העיקרי. אני, אחיות ואחים, הוא העולם השלישי, כי נסעתי לעולם השלישי ומה שיש כאן זה בעיקר אותי בכל מני מקומות, מבצע שילוב מושלם של תיירות חיצונית ופנימית.
במקרה שלי יש איזון מושלם בין התייר ואתר התיירות – הן החיצוניים והן הפנימיים. אני אוהב לראות מקומות חדשים, אני אוהב להתבונן בעצמי, והכי אני אוהב להתבונן בעצמי במקומות חדשים. מה טוב חלקי, מה נעים גורלי.
חשבתי את כל זה כי לפני כמה ימים התעייפנו קצת מהחוויה ההומניטרית ונסענו לאתר נופש יוקרתי כזה על החוף, משהו של עשירים (עשו לנו הנחה). עשיתי את מה שאני הכי אוהב; לקחתי את הספר שאני קורא ("שפינוזה וכופרים אחרים" מאת ירמיהו יובל. מעולה) והתיישבתי לשתות בירות על הבאר (כבר הזכרתי, אם אינני טועה, עד כמה חביבה עלי "קוצ'י קוצ'י", הבירה המקומית).
אחרי שלוש שעות, שבע בירות ושלושים עמודים, עצרתי לרגע לשאול את עצמי למה אני כל כך מאושר, מה הופך את היום הזה ליום מושלם כל כך. אחרי הרבה מחשבות (או אולי מעט מחשבות, אני לא יודע איך מודדים את זה) הגעתי למסקנה: זה פשוט בגלל שאף אחד לא מדבר אתי! אני יושב לי חצי יום, ואף אחד לא ניגש אלי – אף אחד לא שאל מה שלומי, אף אחד לא קרא לי חבר, אף אחד לא רצה לשחק אתי, או למכור לי גראס, או סיבוב בסירה, או לשאול אותי מאיפה באתי, או סתם להחליף מילה, אף אחד לא קרא לי דוֹ, ואף אחד לא קרא לי בשום שם אחר (חוץ מהברמן, שקרא לי "בוס". אני אוהב שקוראים לי בוס, ואני יודע לבטא את עצמי בשפת הטיפים. כל מרכיבי היומיום המוכר של העולם השלישי לא היו שם. ואוו, זה היה כל כך כיף! יכולתי לשבת עם עצמי, ועם גלית ואֶמה – מתנדבת אנגליה, אחות, מקסימה – ופשוט להיות עם עצמי בשקט, כמו במערב, איפה שהמושג פרטיות אומר משהו למישהו.
זה היה יום אפריקה נטולת אפריקה. הרבה אנשים עושים את זה, מסתבר; טסים היישר לאתר הנופש, וממנו חזרה הביתה, מקסימום עושים ספארי. הם חולקים את שמי אפריקה, אבל על החיים באפריקה אין להם מושג. אני לא מת על תיירות מסוג כזה, אבל ליום אחד זה היה מושלם, כי "אפריקה נטולת אפריקה", מוכרחים להודות, מדהימה ביופיה.
ולא רק שהיא יפה, גם אין בה איידס ויאוש ורעב ומלחמת קיום, וכל השחורים לובשים בגדים צבעוניים ומחייכים כשהם קוראים לכולם בוס.
והרבה פעמים אני מנסה לדמיין כמה זעם טמון בתוך המילה הקצרה הזו "בוס". אני תוהה איך המילה לא קורסת תחת כובד המטען ההיסטורי המונח על כתפיה ברגע שהיא יוצאת להם מהפה.

היכולת לשאול למה

לפני שנסעתי לאפריקה, קראתי קצת חומסקי (הבלשן, לא הפילוסוף הפוליטי, למרות שהכל קשור). לא הייתי מצהיר על עצמי כחומסקיאני, אבל גם לא הייתי אומר שאני לא. חומסקי אומר, אם אני זוכר ומבין נכון, שהתפתחות האדם עובדת לפי שלבים. בכל שלב לומדים משהו אחר, או יותר נכון: כל שלב הוא השלב אידיאלי להתפתחות של יכולת אחרת אצל האדם. יש את השלב שבו לומדים ללכת, יש את השלב שבו לומדים לדבר, יש את השלב שבו לומדים את המין. ושוב אני מדגיש: "לומדים" הוא לא המינוח הנכון. נכון יותר יהיה לומר "מפתחים יכולת".
קחו ברווז ותמנעו ממנו מים בשלב בו אמור לפתח את יכולת השחיה, ואחר כך יהיה לו קשה, אם לא בלתי אפשרי, לפתח אותה בעצמו. שימו ילד בגבס בשנים המכריעות, וההליכה שלו תיפגע לתמיד, ואותו הדבר ביכולת הדיבור, הלמידה, ואני אומר: גם ביכולת הדמיון, גם ביכולת לתפוס את המושג "עתיד", וגם ביכולת לתפוס את עצמך כאינדיבידואל. אם פספסת את השלבים האלה, אם השלבים האלה – שהם זכות היסוד של כל בנאדם! – נגזלו ממך, יהיה לך מאוד קשה להשלים את הפער.
אני רואה את זה כאן בכפר שלי שבמלאווי, אפריקה, כל יום, כל היום. אני רואה אנשים ששריר הדמיון מנוון אצלם. הם לא למדו לדמיין, הם לא למדו לראות את עצמם מבחוץ. ולא רק הם, גם ההורים שלהם, וההורים שלהם. היכולת לדמיין היא לא קקטוס שצומח בשמש בלי מים, היכולת לדמיין היא יותר כמו סחלב. צריך לטפח אותה בשקדנות אין קץ. ופה אין סחלבים, פה אפילו הקקטוסים מתקשים לגמור את החודש.
היכולת לדמיין, בעיני, קשורה ליכולת לשאול למה. פה, בכפר, אין למה. אין. אף אחד, בינתיים, לא שאל אותי "למה" על משהו. עשיתי בירורים עם אנשים שחיים כאן שנים, וגם אותם לא שאלו למה על כלום. ומה שיותר גרוע: אתה שואל פה אנשים "למה", והם לא מבינים עלמה אתה מדבר. הלמה לא קיים. בבית הספר, או עם הילדים, בכל פעם שאני שואל למה, אני מקבל צחקוקים. צריך לנקוט בשיטות של חוקרי שב"כ על מנת לתמרן אותם לענות על הלמה. אין פה למה. מוזר.
וכשאין את ה"למה" – כך למדתי פה – נשאר רק ה"ככה". וזה מה שיש פה: מנטליות של "ככה". אני רואה את ה"למה" כאקטיבי, כנקיטת עמדה. את ה"ככה" אני רואה כפאסיבי, אדיש לעצמו. כאן, ככה הוא לא התשובה ללמה. כאן ה"ככה" שולט לבדו. הכל ככה.
ואני עוזב את חומסקי ועובר להיגל ומארקס, שמהם אני למד על הרוח, ועל ההיסטוריה כהתפתחות, ועל מין האדם כסובייקט המתפתח דרך ההיסטוריה, ויהא הויכוח על "מהי ההיסטוריה" בין שני האישים האלה ככל שיהיה (לא ניכנס לזה עכשיו. המתעניינים יכולים להירשם לקורסים שאני מעביר באוניברסיטאות השונות ברחבי העולם). ואני משליך את הכל לבלנדר ואני רואה את הילדים האלה כמוצרים של ההיסטוריה שלהם, ואני רואה את ההיסטוריה שלהם מונעת מהם להתפתח, מונעת מהם להגשים את עצמם. כי לך תגשים את עצמך בלי דמיון. אי אפשר. ואי אפשר לדמיין אם אין מספיק אוצר מילים ואוצר דימויים.
וזה לא רק העניינים שברוח (זה הצד ההיגליאני שבי), זה גם הצד שבחומר (מארקסיסט שכמותי): אתה לא יכול לפתח את הדמיון, את היצר המהפכני, כשהבטן ריקה, כשהגוף חולה, כשהפרנסה לא קיימת וכשאין תרופות. זה נראה כאילו מערכת משומנת היטב, שפועלת כבר המון זמן, עושה הכל – אבל הכל – כדי למנוע מהאנשים האלה להגשים את עצמם ולצאת לחופשי.
הילד פה במלאווי, הכל לרעתו. שבעים וחמישה אחוזים שהוא ימות בתור תינוק, ואחר כך הוא לא יאכל מספיק, וחוץ מזה, הוא לא מקבל מספיק גירויים, ומסביב כולם מתים, וככה ההוויה יוצרת את ההכרה וההכרה בתורה מולידה את ההוויה של הדורות הבאים. זה הכפר שלי, וככה אני רואה את אפריקה, וזה עצוב נורא, ויותר משזה עצוב, זה מכעיס.
לא זוכר איפה קראתי את ההסבר האומר שכל שנות העבדות בעצם דיללו את מאגר הגנים באפריקה. במשך מאות שנים לקחו מפה את כל הטובים, החכמים והחזקים, ומה שנשאר זו הבררה. בדיוק כמו שחקלאים עושים שיפורים גנטיים בעצים שלהם, אבל הפוך. ועכשיו, אחרי מאות שנים של דילול, הכל פשוט נורא דליל בזכות עצמו (חזרה אליך, חומסקי). אתם יודעים שגם היום הייצוא הגדול ביותר של מלאווי הוא כוח עבודה? שום דבר לא משתנה, או לפחות לא משתנה מספיק מהר. הילד פה במלאווי, הכל לרעתו, והכי לרעתו זו העובדה שהוא יודע את זה. בלי להבין, הוא יודע. כי למרות הכל, או אולי בגלל הכל, קיים פה מין סוג עוברי מאוד של תודעה מעמדית: לפחות הם יודעים שהם דפוקים, אבל הם כל כך דפוקים שהם אפילו לא מאמינים שאפשר לשנות את זה. וגם זה עצוב ומכעיס נורא.
וזו לא גזענות, חלילה. אני הבנאדם הכי פחות גזען שאני מכיר (פשוט כי אני בן כל הגזעים), זה בדיוק ההפך. אני רואה את עצמי כהומניסט ואני רואה את העוול ואני מתעצבן ואני עושה מה שאני יכול, אבל מה שאני יכול זה לא מספיק. למעשה, זה פחות או יותר כלום. וכמו רבים אחרים גם אני מנסה להתנחם ולהסתפק בקנה מידה קטן: מספיק לי לנסות ולהראות לשני ילדים פה איך לדמיין ולעוד שני ילדים פה איך לחשוב על דברים משונים, ועשיתי את שלי. וגם זה עצוב, וגם זה מכעיס, כי פה צריך בעיקר את קנה המידה הגדול.

(פורסם בטיים אאוט)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: