כל הזמן לשאול למה, שירי חירות

.

כל הזמן לשאול למה

התחלתי ללמד בבית הספר התיכון בכפר. התיכון הוא מקום מדכא למדי; בנין לא גמור באמצע שום מקום, בלי שירותים, בלי חשמל, שני חדרים חשוכים, לוח דהוי, וזהו. שבעה תלמידים לומדים אצלנו בתיכון: אקס-ריי, גרסיאנו, קנדי (כמו הנשיא), בלינלי, דייסון, למיטה ולינדה. שני מורים יש בתיכון, לאחד קוראים פול, ולשני קוראים מיסטר וויסקי. מתי בפעם האחרונה פגשתם מישהו שקוראים לו מיסטר וויסקי?
מצחיק? כן, אבל לא רק. כי וויסקי זה קיבל את שמו דרך סבו, עבד שאדוניו החליט לשעשע את אורחיו בעבד עם שם מצחיק. זה היה סבא וויסקי, והנכד וויסקי, שבינתיים התאסלם, חזר אל שם העבדות של סבו והוא נושא אותו בסוג של גאווה. מיסטר וויסקי – שם גדול.
שבעה תלמידים לומדים בתיכון שמשרת אוכלוסייה של כ-12 אלף איש – זה כלום. זה שום דבר. זה מדכא.
אני מלמד מתמטיקה, אבל בעצם אני מנסה ללמד אותם לחשוב. פה, בכפר, עושה רושם שאנשים לא חושבים, לא נוטלים יוזמה. אתן לכם דוגמה קטנה שתמחיש הכל: ברחוב הראשי של הכפר (וגם היחיד. ביני לבין עצמי אני מכנה אותו פרידום אווניו) מוכרים שני סוגים של בוטנים: סוג אחד מגעיל, סוג אחד משובח – ושניהם עולים אותו מחיר. שניהם עולים אותו מחיר, אתם קולטים ת'קטע?
אתן לכם עוד דוגמה. שאלתי את אקס-ריי מה זה מספר. הוא הקריא מתוך המחברת: "מספר הוא רעיון המייצג כמות". שאלתי מה זה מייצג, לא היה לו מושג. שאלתי מה אומרת המילה כמות, הוא לא ידע. שאלתי מה זה רעיון, והוא אמר משהו כמו 'לחשוב'.
יש הרבה אנשים לבנים, מזונגואים – אני רואה אותם פה בכפר – שבאים לאפריקה ונעשים גזענים. הם אומרים שהאנשים פה טיפשים וגנבים. אצלנו בכפר יש בית ששייך לחברה "לבנה", והכלבים שם מאומנים לתקוף שחורים. עברתי שם פעם עם כמה ילדים (אני והילדים: על כך עוד מעט), והייתי המום. רשמתי לי את שם החברה, ואני מברר את העניין. ושתבינו, מדובר בכלבים גדולים, דוברמנים מפחידים כאלה.
אבל אני לא כזה. אני מסתכל כאן סביבי ואני רואה רק את התוצאות האומללות של מאות שנות דיכוי ושיעבוד. דפקו את המקום הזה כל כך הרבה, שהמקום הזה דפוק. האנשים האלה מוכי מחלות ועוני, האנשים האלה, אסרו עליהם לחשוב, אסרו עליהם לדמיין. פשוט לימדו אותם לא לחשוב. כי החשיבה מתחילה עם הבחירה. במקום בו אין בחירה, אין חשיבה. אז אני מנסה ללמד אותם לחשוב. זה לא מסובך, פשוט שואלים כל הזמן "למה?", פשוט מציעים אופציות חדשות. פשוט מציעים בחירה ומבקשים הסבר.
אז במקום לתת לתלמידים שלי להעתיק מאה תרגילים ולפתור אותם, אני מדבר איתם על דברים אחרים: על האפס, על המרחב, על המינוס, על האינסוף. הבאתי להם מין פרי מקומי כזה, קשה כאבן, שנפל לי על הראש, וסיפרתי על ניוטון ועל חוק הכבידה, וכל הזמן ביקשתי הסברים.
וכמובן – אני מייסד פה עיתון! חשבתם שאני צוחק, הא? חשבתם שמדובר פה בבנאדם לא רציני, אבל טעיתם. הגיליון הראשון של "הצ'מבה טיימס" ייצא מתישהו בשבועות הקרובים (פה זה נחשב ל"מיידי").
בגיליון הראשון: כתבה על משפחה שנשרף להם הבית (כבר חודש שהם הומלסים, ואין מי שיעזור), כתבה על עונת הדייג שנפתחה עכשיו (אין הרבה דגים, מה שאומר שהדייגים מקטינים את החורים ברשת, ובשנה הבאה יהיו עוד פחות דגים), מבחר חדשות מהאיזור ומהעולם, סקירה של הפרוייקטים ההומניטריים בכפר, ומה הם מציעים למקומיים, כתבה מבפנים על איך המקומיים רואים את התיירים, כתבת "הכן ביתך לעונת הגשמים"), והכי גדול: לוח קחתן (תן שני משוטים, קח מריצה, וכד'). אני עדיין מנסה לארגן ראיון עם הצ'יף. העיתון יהיה כתוב בצ'צ'ווה, את זה אין צורך לומר.
הילדים היו מסוייגים, אבל הצלחתי להלהיב אותם כשהבטחתי להם תהילה ופרסום. עכשיו הם חזק בפנים. אקס-ריי התיישב חזק על סיפור השריפה, קנדי מראיין דייגים כמו משוגע, ובלינלי בטירוף על הקחתן. יהיה אחלה עיתון. זו תהיה הפעם הראשונה שיהיה לכפר הזה עיתון, ג'יזס, אותי זה די מרגש. אם זה יקרה – ופה הספק הוא הדבר הכי בטוח – אני אהיה מאושר. באמת.
לצערי, נאלצתי ליטול מספר ימי חופשה מהשדה עקב מה שאני מכנה "עירוניות יתר" – יבלות, חתכים, חבורות, שריטות, אל תשאלו, אני מפורק לגמרי. אבל הולך שם טוב גם בלעדי, מסתבר. השבוע בנינו מין גג לשדה, שיגן מהשמש וגם מהגשם המתקרב. הנשים עדיין מרוצות. אני מקווה שתוך שבועיים שלושה הן כבר יתחילו למכור את מרכולתן.
אבל התגלית הגדולה ביותר של השבוע החולף היא ללא ספק ה"ממפּוּר" – מין אלכוהול ביתי שמפיקים פה מכל מה שאפשר. מתוק מתוק, דופק את הראש טוב טוב. ערב הממפור הראשון שלי היתה חוויה מוחקת בהחלט, והדרך חזרה מ"פאט מונקיז" הביתה מעולם לא היתה ארוכה כל כך.
מה היה לנו? מעצמת תקשורת כבר יש לי, מעצמת אלכוהול בדרך, נשאר לי רק להשתלט על שוק הטבק והדייג, ואני מסודר.

סונגז אוף פרידום

אצלנו בכפר – והדבר נלחש מפה לאוזן – יש אמונה מסורתית האומרת שתינוק מת טוב לדייג. מספרים פה, ושמעתי את זה ממספר מקורות יודעי דבר, שאנשים פה הורגים תינוקות על מנת לשים את הגופות ברשת. הם יודעים להצביע על זה, ועל ההוא. הם אומרים שהאב לא הורג את התינוק ממש, בסכין או בחנק, אלא מכניס נחש הביתה, או מרעיל/מרעיב את התינוק.
חלק מהם משתמש בכישוף. בלאק מג'יק קיים פה בכפר ביג טיים. הוא קיים פה כמו האגם: שליו וסמכותי. הם משתמשים בו פה לכל דבר, מדברים פשוטים ועד למשאלות גדולות ונשגבות. סיפרו לי שככל שהבקשה גדולה יותר, על המבקש לעבור מבחן קשה יותר. לדוגמה: רוצה להיות עשיר? על פי חלק האנשים, עליך לרצוח קרוב משפחה, על פי חלקם: שכב עם אמך.
אנשים פה מבקשים לקלל את מתחריהם על בסיס יומי, ותינוקות בני יומם עונדים מחרוזות נגד עין הרע. הדייגים, החקלאים, המובטלים: כולם בבלאק מג'יק. עם הבלאק מג'יק פה אף אחד לא מסתבך. לצד הכנסיות הרבות והמסגד היחיד בכפר פועלים מספר לא קטן של רופאי אלי ומכשפים. חלקם מתעסקים בקטנות, אבל חלקם ידועים כקרובים יותר אל הדארק סייד של הפורס. ביום ראשון הולכים לכנסיה, כשיש בעיות הולכים לרופא האליל, וכשיש בעיות גדולות מחפשים את המערבי שיעזור, שיתן כסף. זו, לדעתי, ההיררכיה פה בכפר.
יש פה המון אנשים שזה מה שהם עושים: יושבים, מחכים לאדם הלבן שיבוא ויעזור, שירשום צ'ק למימון הלימודים, שיתן תרופה, שיחלק דשנים. יושבים, ומחכים.
היא כל כך מושרשת, התלות הזו, שזה מדהים. לדוגמה, בפרוייקט החקלאי: האנשים מחרישים כשהלבן מציע רעיונות שכבר נוסו ונכשלו, הם פשוט עושים את זה, ונכשלים עוד פעם, בסוג של אדישות שאדישה אפילו לעצמה.
אחד מהילדים אמר לי לפני כמה ימים: הם אוהבים את הלבנים כי הלבנים נותנים להם דברים. אבל לי אין שום דבר לתת, אמרתי לילד. הילד שתק, חשב, אבל המשיך ללכת לצדי. אתה יודע מה, אמרתי לו, אני אספר לך על הספר שאני קורא. בינתיים הצטרפו עוד כמה ילדים, ואני התחלתי בהרצאה.
לפני תקציר ההרצאה, מילה אחת: אני מאוד אוהב את זה שבכל פעם שאני הולך ברחוב מתאספים סביבי ילדים ומקשיבים למוצא פי. חבל שזה לא קורה לי בתל אביב. בתל אביב זה בחיים לא היה יכול לקרות.
היו שם ארבעה ילדים ואני סיפרתי להם על שפינוזה, שחי מזמן מזמן במקום רחוק מכאן, והסתכל על העולם ועל אלוהים ועל הטבע כמו שאף אחד לא הסתכל עליהם לפניו. סיפרתי להם על בנאדם שקראו לו בלוכי (זה הכי קרוב לברוך שאפשר פה), שמצא את אלוהים בתוך העולם, שרומם את הטבע – וכאן הצבעתי להם על ההר, האגם, השמיים, שדות התירס – למדרגה של אלוהים, ומצא את גאולת הנפש בחיים האלה. אמרתי להם שהאלוהים הוא לא מחוץ לעולם, האלוהים לא ברא את העולם, האלוהים ואנחנו מתבטאים האחד באמצעות השני. בתל אביב, כאמור, זה בחיים לא יכול היה לקרות.
בכלל, אני הולך לי פה בכפר כמו קזבלן, רק יותר לאט. לוחץ ידיים, מחייך, זוקר אגודל, מלטף תינוק, וכולם: דוֹ, דוֹ. אני די אוהב את השם שלי החדש.
לפני כמה ימים – תחת עץ הבאואב הגדול, שם אני משחק אותה סוקרטס השחור – סיפרתי להם שדוֹ בעברית זה פרידום. שאלתי אותם אם הם יודעים מהי פרידום. אין סיכוי. הם אומנם יודעים פה הרבה חופש, הילדים, אבל שום חירות. פרידום לא גרה כאן יותר.
דיברתי איתם על הפרידום, אמרתי להם שהפרידום באה מבפנים, אמרתי להם שהפרידום לא תבוא מהאדם הלבן, הפרידום תבוא כשהאדם השחור – פה בכפר, לא בכל אפריקה – ירשה לעצמו להביט קדימה, אל העתיד. אמרתי להם שאני יודע שהפרידום שלהם נלקחה באלימות, ועדיין נלקחת, אבל שאת הפרידום אסור להפסיק ולחפש.
לילד אחד בן 11 שקוראים לו מופָט, אמרתי שהדרך אל הפרידום עוברת בבית הספר, שהיא חייבת לעבור דרך המילה הכתובה. לילד גדול יותר, ריימונד בן 14, אמרתי שהדרך אל הפרידום עוברת דרך הקונדום, כי אדם שמת מאיידס בחיים לא יהיה חופשי, שהפרידום היא קודם כל חיים.
ואחר כך שרתי להם את "רידמפשן סונג" של בוב מארלי, לימדתי אותם את שיר החירות. אני לא יודע אם זה עזר במשהו, אבל אני לא רואה את זה יכול להזיק.
לך תלמד את הפרידום במקום הזה; זה כמו ללמד אותם לעשות סקי. הסקי דורש שלג, הפרידום דורשת בחירה, ואמונה בקיומו של עתיד. אבל פה אין שלג, ופה אין בחירה, ולפעמים אני עובר ברחוב והלב שלי נשבר, ואני חש חמלה כלפי האחים השחורים שלי, שנדפקו.
והאיידס. אחוז ענק של איידס, אני פוסע שכם אל שכם עם אח שחור שנושא את המחלה, את המשאבה בשדה אני מתפעל עם בחורה שנראית לי חולה. האיידס אוכל את אפריקה. במערב נשאי וחולי איידס חיים פחות או יותר בסדר גמור, יש קוקטייל ויש עתיד, אבל פה אין כלום, ואנשים מתים. למה לא לתת להם את התרופה? למה להשאיר אותם למות?

(פורסם בטיים אאוט)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שי  On 16/11/2003 at 12:22

    אתה מדבר על אנשים אבל התמונות שלך זה שמש וים. ושקיעה.
    אולי תשלח לנו תמונות של בני אדם. לא צללים שחורים נבערים שצריכים ללמוד על חופש. אולי נראה את אקס ריי ואת וויסקי ואיך נראה כפר של 12000 איש ואיך נראה בית ספר ושדה. אתה לא דוקמנטריסט וזה ניכר. אבל תן איזה מבט אחד גם בשבילנו.

  • כרמל  On 19/11/2003 at 21:22

    אתה עושה שם ליחות אמיתית, לא פחות חשובה מהשליחות הרפואית של גלית. תמשיך לעדכן!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: