הציצים, השכיסטוזומס, והמזונגו

אצלנו בכפר

אצלנו בכפר, הנשים הולכות עם הציצי בחוץ. כל הזמן, הציצי בחוץ. כל הדברים האלה שאתם רואים בטלוויזיה, ככה זה פה – מלא נשים עם ציצי בחוץ. כאדם וכגבר שזה עתה הגיע מתרבות מבוססת ציצי ומחיים המבוססים על צפיה, סיווג ומחקר של ציצי, אני מוצא את עצמי נתון בסוג של הלם מתון. מלא ציצי פה אצלנו בכפר. אבל זה לא ציצי שאני רגיל אליו, זה ציצי אחר. אפריקאי.

כבר שבוע ככה שאני וגלית (האישה שאני אוהב) נמצאים באפריקה, במדינה בשם מלאווי (דרום מזרח אפריקה, בסביבה של זמביה ומוזמביק), בכפר בשם צֶ'מבֶּה. אנחנו מתנדבים פה בארגון הומניטרי קטן בשם CAP (צ'מבה איידס פרוג'קט), שמפעיל מרפאה חופשית לתושבי הכפר (כ-12,000 איש ואישה. גלית היא הרופאה של הכפר), מאמץ את בית הספר המקומי (שם אני מתחיל ללמד מתמטיקה בשבוע הבא), מארגן פעילויות לילדים, מאכיל אותם דייסה, מסביר נגד איידס, ועוד פעילויות שעליהן יורחב בהמשך. אנחנו נהיה פה חודשיים, והטור הזה יעבור טרנספורמציה קטנה לסוג של יומן אפריקה שכזה. כן, אחיכם באפריקה. במלאווי. יה, מאן!

הכפר שלי, צ'מבה, שוכן לחופו של אגם מלאווי, אחד מחמשת האגמים הגדולים בעולם. האגם הזה נמצא לא רחוק מהחדר שלי: ארבע עשרה צעדים. באגם יש מים נעימים, מתוקים, קרירים, נקיים. יש בו הרבה דגים שחיים רק בו, והרבה בילהרציה, שזו מחלה די מגניבה כשחושבים על זה. אני עוד אספר לכם עליה.

אספר לכם גם על מלאווי, מקום אומלל לכל הדעות. נכון, אין פה מלחמות והפיכות, אבל גם אין אוכל ואין חינוך ברמה משביעת רצון ואין הרבה תקווה ואין מספיק תרופות, וזה קצת חבל כי יש דווקא מלא מחלות: מלריה, איידס (כ-40 אחוזים בערים! כ-20 בכפרים,וגם בכפר שלי.המון איידס), תת תזונה. רבע מהתינוקות פה במלאווי מתים לפני שהם מגיעים לגיל חמש. זה והאיידס מעמידים פה את תוחלת החיים על 37.5 שנים.

תוחלת החיים, והחיים עצמם (שהם קשים), משפיעים חזק על האנשים פה. אתה לא רואה הרבה תקווה, אתה לא רואה הרבה יוזמה, אתה לא רואה הרבה דברים שאתה רגיל לראות. לדוגמה: אתה לא רואה תינוקות בוכים. התינוקות פה לא בוכים. הם לא כמו הילדים אצלנו בציון, שצווחים עד לב השמיים רוב הזמן. התינוקות פה שקטים, כמעט אדישים. כשהגענו הנה, נסענו 34 אנשים בטנדר טויוטה קטן (זה היה משעשע למדי), היו שם גם ארבע תינוקות ככה, מחוצים בין שקי קמח ואנשים,מיטלטלים בדרכים הלא טובות, וכלום – שקט. הבכי פה הוא לא אופציה, וגם כשהם בוכים, הם עושים את זה די בשקט. בשבוע הראשון שלנו פה מתו שני תינוקות: התייבשות, תת תזונה, איידס. זה עבר בשקט.

בכלל, בכפר שלנו, אתה רואה בעיקר ילדים, נשים ובחורים צעירים, שכאן נקראים ביץ' בויז, וגם עליהם אני עוד ארחיב. אתה בקושי רואה את הגברים המבוגרים. אתה רואה אותם רק בערב, שותים את עצמם אצל תומאס'ס – הבאר המקומי. לוקח לך כמה ימים לקלוט את זה: אין גברים. הם לא פה. יש כמה, כמו החייט, האופה, בעל המכולת, בעל המסעדה, וכאלה, אבל אתה לא רואה אותם פוסעים ברחוב הראשי של הכפר. הם לא חלק מהיומיום.

ואין פה עיתונים, שזה כבר ממש משונה. את השבוע הבא אני מקדיש להקמת עיתון קיר מקומי. אני אהיה היו"ר, העורך הראשי והמו"ל. מצאתי כבר עורך – ילד מקומי מוכשר – ואני הולך לעשות לאנשים האלה עיתון קיר. אני עוד מתלבט בעניין השם.

תומאס'ס, שהזכרתי מקודם, הוא מקום קשוח למדי. השתיה שם נעשית לא מתוך שמחה, ולא פעם אתה רואה אותם משתכרים כמו חזירים, הולכים לזונות, ישבתי שם פעם, ולא הרגשתי טוב, כי קשה להרגיש טוב בחברת אנשים שמרגישים רע. זה מידבק.

אבל חוץ מתומאס'ס יש את עמנואל'ז ואת "פאט מונקי", שהם אחלה מקומות לשבת בהם ולשתות בירה. הבירה המקומית החביבה עלי היא קוצ'י קוצ'י, שזה אומר משהו כמו "לשתות המון". יש פה קצת תיירים שבאו לצלול באגם, רובם נחמדים מאוד. אני גם מתרגל לסיגריות הקיומיות: אסקוט ואמבסי. אם יש לי זמן – ותמיד יש לי זמן – אני קופץ לאיזו קטנה מול השקיעה. והשקיעה פה יפה נורא, אצלנו באגם, אדומה כזו, מרגיעה.

בכפר שלנו אין שוטר ואין כבאי ואין טלפון ואין חשמל. למעשה, אין פה שום סימן לממסד, והוא – הממסד – בולט בהיעדרו. אין פה חוק ואין פה סדר, יש פה מין סוג משונה של קח ותן שעוד לא הצלחתי למפות עד הסוף. ויש את הצי'ף של הכפר, צ'יף צ'מבה, בחור מבוגר מאוד, בן 73 כך אומרים. ראיתי אותו פעם אחת, בחתונה שנערכה פה בשבוע שעבר. שום דבר רומנטי, האמת – לא היו גולגלות תלויות או חצאיות קש או חניתות או משהו בסגנון הזה, סתם אדם שלושת רבעי עיוור עם כובע בייסבול מהוה. ביקשתי שיארגנו לי פגישה אתו, אני רוצה לפגוש את הצ'יף של הכפר. זה יכול להיות נחמד. למעשה, אני חושב שהייתי יכול להיות בעצמי הצ'יף של הכפר. נראה איך זה יסתדר. נראה לי שאני יכול לעשות את זה טוב. כי מהשבוע הראשון שלי פה ברורים שני דברים: אני חביב בעיקר על שתי קבוצות אוכלוסייה: הילדים הקטנים והביץ' בויז. מאחר ואלה שתי הקבוצות הגדולות והשולטות בכפר, נראה לי שדרכי אל הצמרת סלולה.

הכירו את השכיסטוזומס

אני קם לבד לגמרי בחמש בבוקר. יקיצה טבעית. מעירים אותי הגלים, התרנגולים והילדים שרצים להתרחץ באגם. אני יוצא מהחדר, ארבע עשרה צעדים, ואני באגם. אגם מלאווי. באגם שלי יש בילהרציה – מחלה נהדרת עליה הייתי מעוניין להרחיב מעט:

הבילהרציה, או בשמה הרפואי שכיסטוזומס, היא בעצם תולעת שנמצאת במים, וחודרת אל האדם דרך העור, משם לדם, ומשם לקיבה או לשלפוחית השתן. לתולעת הזו – וזה מה שיפה לדעתי במחלה הזו – יש חיים די משונים שמתחלקים לשניים: את החלק הראשון היא יכולה לעשות רק אצל חלזונות, ואת החלק השני היא יכולה לעשות רק אצל בני אדם. היא צריכה את שני המינים האלה על מנת לשרוד, והיא צריכה אותם קרוב אליה. למזלה, באגם מלאווי יש לה את שניהם. ואכן, מחקרים טוענים שסיכויי ההידבקות בבילהרציה אצלנו באגם סובבים סביב המספר העגול: 100.

כשהתולעת חודרת אל הדם, היא מחכה שם בסבלנות לחצי השני שלה (הזכר לנקבה ולהפך), כשהוא או היא מגיעים, הם מזדווגים ומטילים ביצים. מהביצים האלה בוקעת התולעת, שיוצאת מהגוף דרך השתן אל האגם, שם היא מוצאת חילזון, מתבגרת בתוכו, יוצאת ממנו, חודר לאדם וכך הלאה. אני אוהב את זה כי זה סוג של חיבור שיש לי – חיבור שאף פעם לא היה לי – עם החלזונות. יחד, האנשים והחלזונות, יחד אנחנו יוצרים ומשמרים חיים של יצור שתלוי בנו. האין זה נפלא? האין זה רומנטי?

לפי כל החישובים, בטח כבר תפסתי את השכיסטוזומס הזה. בשניות אלה ממש אני סוחב בתוכי חיים חדשים. בתוכי גרה תולעת שבקרוב תזדווג על בכיר ליבה התולע, ויחד הם יטילו בתוכי ביצים, שמתוכם יבקעו תולעים חדשות. כמה נעים להיות חלק מהיקום, חלק מהחיים, חלק מהשרשרת האינסופית הזו של לידה ומוות. אני מרגיש טוב עם זה. אני יש לי שכיסטוזומס ולכם לא!

בחלק מהמקרים הגוף לא ממש אוהב את העניין הזה עם החיים החדשים, והוא מגיב בהתראה חדה שנקראת קדחת קטאיאמה. הסימנים מזכירים קצת את המלריה. אנחנו, האדם המערבי, יכולים פשוט לקחת כדור שהורג את התולעת – גם כאן יש סוג של מילכוד, כי הכדור הורג רק את התולעת הבוגרת, כך שצריך לתת זה זמן – אבל פה, באפריקה, אנשים לא יכולים פשוט לקבל את הכדור הזה, כמו שהם לא יכולים לקבל עוד הרבה תרופות אחרות למחלות אחרות. הם מתים פה מדברים שלא חייבים להרוג אותם, וזה מרתיח.

דפוקה היא אפריקה. דפקו אותה כל כך הרבה, ובצורה כל כך שיטתית, שלפעמים אתה מרגיש שזה כבר טבוע פה באדמה: הכל דפוק, רקוב, הכל מת או הולך למות. בעצם, לא הכל – רק האנשים.

זו, אם כן, השכיסטוזומס. וזה, אם כן, אגם מלאווי שאליו אני קופץ כל יום בחמש בבוקר. אני קם מוקדם כל כך גם בגלל הגלים, וגם בגלל שהגיע הזמן ללכת לשדה לעבוד עם קבוצת נשים שקיבלו מהארגון חלקה, זרעים והדרכה, על מנת למכור את הירקות ובתקווה לפתוח עסק משלהן. יש שם עגבניות, חסה, כרוב, אבטיח.

בחמש וחצי אני כבר בשדה. כמה כיף זה לעבוד בשדה! לחפור בבוץ, לזרוע, לשאוב מים מהבאר, להשקות, להגן על הזרעים הקטנים מהשמש הקופחת, לראות אותם מתחשלים. זה ממש כיף. לפעמים, כשמצב הרוח טוב, הנשים שרות שירים וצוחקות, ומדברות הרבה, אני חושב שגם עלי. אני אוהב כשהן שרות את השירים האפריקאיים האלה שלהן – יש פה קצב, למרות הכל – ובימים האחרונים זה קורה הרבה כי הגיעה משאבה חדשה וכבר לא צריך לשאוב דליי מים מהבאר. זה בהחלט מרומם את מצב הרוח בחלקה הקטנה שלנו, ואני אומר שלנו כי גם אני חלק. קטנטן, אבל חלק.

כן, אני סתם עוד בחור עירוני שמתלהב מזמן קצר בשדה, אני יודע, אבל לא אכפת לי, כי זה באמת כיף לי, לעבוד בשדה עם הנשים האלה, שעל רובן רוכב תינוק, שמדי פעם שולח יד וחולץ לו איזה ציצי – כל מה שאתם יודעות על עקרון הרצף, ליידיז, הוא תיאורטי בלבד. פה זה קורה באמת. ובהפסקה אנחנו אוכלים מנגו לא בשל עדיין שנקטף מעץ סמוך, ואנחנו מחייכים אחד לשני, כי אין חברות כמו חברות של גב כפוף מעל לרגב שזה עתה נשתלה בו עגבניה. אני בטח אהיה מאוד גאה לאכול סלט שגידלתי בעצמי. זה יהיה נהדר, אני יודע! וזה באמת יהיה נהדר אם הנשים האלה יוכלו להקים עסק, למכור ירקות ולהרוויח כסף ולתת אוכל לילדים שלהן, וזה גם יפה לראות אותן הופכות מאוסף נשים לקבוצה. בהתחלה כל מה ששתלנו מת, והקבוצה כמעט התפרקה, אבל הפעם השניה היתה טובה יותר ועכשיו הן שרות, ואני שר איתן והן צוחקות עלי, ואני די אוהב את זה, האמת, כי זה נעשה בחיבה. אני יכול להרגיש את החיבה, וחיבה זה תמיד דבר שכיף להרגיש.

וחיבה זה גם דבר שכיף להעניק. ובמיוחד לילדים פה, שקוראים לי דוֹ. הם קוראים לי דו, והם קוראים לי כל הזמן, מכל מקום. בבית הספר של אחר הצהריים אני נותן להם שיעורים ומצייר להם פרצופים מצחיקים, והרבה מהילדים האלה, אני מגלה אחר כך, הם יתומי איידס, ואין להם כמעט כלום, וזה כואב בלב, כואב הרבה, ובמיוחד יש לי חבר אחד, דן, בן 11, ילד יתום, מבריק, חתול רחוב אמיתי – מבריק, קשוח, ומסתדר בכל מצב. יש לנו דיבור טוב, לחבר שלי דן ולי. עוד מעט הוא יבוא הנה, ואני קצת מחכה לו.

אני המזונגו

אני מזונגו, זה מה שאני. זר. מָזוּנגוּ: זר. לבן. עשיר. כל מה שהאנשים האלה פה הם לא. להיות מזונגו, להיות האחר הגדול, הזר המוחלט, זו חוויה משונה. נכון, זו לא הפעם הראשונה שהחברים פה – שביני לבין עצמי אני מכנה אותם אפרו-אפריקאים, ודי נהנה מהכינוי שהמצאתי – רואים את האדם הלבן. למעשה, הם רואים את האדם הלבן יותר מדי, וליותר זמן. האדם הלבן דופק אותם כבר מאות שנים בעקביות מעוררת השתאות. סחר העבדים – ומלאווי, על פי הספרים, היתה שדה צייד אהוד במיוחד על ציידי העבדים – ואחר כך הקולוניאליזם, האימפריאליזם, ההתנשאות, האפליה, הגזענות, ואחר כך עברנו לדיכוי מסוג חדש: הפיכות עקובות מדם הנשלטות מלמעלה, דיכוי כלכלי, רפואי. ואולי הדיכוי המוצלח מכולם: האדם הלבן השאיר פה אדישות גמורה, וחוסר אמונה בסיכויי ההצלחה של מהפכה, כל מהפכה.

נכון, אני לא הרבה זמן פה, אבל לא צריך להיות פה הרבה זמן בשביל להבין את זה. אתה רואה את זה, זה צועק מכל פינה, מכל חלון, בכל חנות – זה פשוט פה, הייאוש. הוא הדייר הכי קבוע אצלנו פה בכפר. האנשים חיים פה קשה ומתים פה מהר, אבל הייאוש פורח. וזה מייאש. מייאש מאוד.

ובתוך כל זה – אנחנו, מזונגו שכמותנו. מצד אחד משתדלים לעזור, מצד שני, לפעמים אני מרגיש שזה כלום. ז'תומרת, כן, אנחנו עוזרים, אבל אנחנו גם מנפנפים להם בפנים – בלי כוונה – בכל מה שלנו יש ולהם אין. יותר מדי פעמים ביום אתה מרגיש את העיניים נפערות לרווחה, יותר מדי פעמים ביום אתה מרגיש שאנשים מסתכלים עליך ורואים רק שטר של דולר.

ואני לא מאשים, חלילה, כי מי אני שאאשים את האנשים האלה, שנדפקים כל כך הרבה זמן על ידי כל כך הרבה גורמים.

אני יושב עם הביץ' בויז – שכבת הצעירים של הכפר, בני עשרים ככה – ומנסה לדבר איתם, אבל על מה? על מה? הם אומרים לי שמה שמעניין אותם זה לשתות, לעשן ולזיין – בדרך כלל את בנות הכפר, מדי פעם תיירת אם יש מזל – אני מנסה, בינתיים בלי הצלחה, לשתול בהם רעיונות מהפכניים, להקים מחדש את הפנתרים השחורים. הם אוהבים אותי, אני חושב, אבל הם לא רוצים לעשות שום דבר.

לא זוכר איפה קראתי את זה, אבל זה היה מונולוג של בחור שחור שאמר משהו כמו: תארו לכם שפתאום מציפים את השכונה שלכם מלא אנשים נורא, אבל נורא, עשירים, שכל מה שהם רוצים זה להוציא כסף, לעשן סמים, ולקבל סוג של "חוויה מקומית", אלוהים יודע מה זה. מה תעשה, אתה שאין לך תקווה? מה תעשה, אם לא תתחיל למכור להם את מה שהם רוצים? אתה נדחף בעל כורחך למקום שממנו אתה בקושי יכול לצאת.

וחוץ מזה, אין בית ספר נורמלי, ואין שום דבר שיעמוד מול הצד השני וייתן קונטרה לכלום הגדול הזה של החיים במקום הזה, וכל מה שנשאר לך זה להפוך לביץ' בוי. לאמץ לעצמך שם כמו רוקי, ולעשות אוונטות. הרבה אוונטות הם עושים פה, הביץ' בויז – עם בגדי הראפרים המגוכחים שלהם והרעיונות המוזרים שיש להם על החיים ועל המערב – והילדים הצעירים פה אין להם בעצם שום מודל חוץ מהביץ' בויז. אתה יכול להשקיע ארבע שעות ביום בילד בן 8, אבל הוא לא רואה אותך, הוא רואה את הביץ' בוי.

אני מנסה לשכנע, גם את עצמי וגם את האחרים, שצריך להתחיל ולהשקיע בביץ' בויז האלה, גם כי רק מהם יכולה לצאת מהפכה, גם כי הם המעמד השולט פה, אבל זה לא כל כך הולך, כי הם התייאשו מעצמם וכתוצאה מכך, התייאשו מהם כל השאר.

הייתרון היחסי שיש לי אלה הראסטות, והמשיכה ההדדית שיש לי עם הצד השלילי של הקהילה. אני מתרשם שהם מחבבים אותי, אבל אני לא באמת יכול לדעת כי בסופו של דבר אני המזונגו, אני אבוא ואני אלך והם יישארו פה. וחוץ מזה, הרבה מהשיחות שלנו נגמרות בסוג של הצעה מסחרית: רוצה לקנות תכשיטים/קורס צלילה/גראס. לאט לאט אני מוריד את המינון המסחרי. אולי ייצא מזה משהו, ובשבוע הבא קבעתי פגישה איתם. אני ועשרה ביץ' בויז. הם אומרים שהם רוצים לשתות? אמרתי להם שאין בעיה, נשב ונשתה. הם אומרים שהם רוצים לעשן? אין בעיה,שיעשנו. הם רוצים לזיין? בכיף, רק לא אותי.

הייתי רוצה להבין אותם, אבל זה קשה, כי אתה מזונגו וזהו, זה מה שאתה. זר. לבן. עשיר. ואתה לא יכול למחוק את ההיסטוריה, לא משנה כמה נחמד תהיה וכמה ראסטות יהיו לך, אבל אולי אתה יכול – וזה אולי הדבר היחיד אתה יכול לעשות – לשתול אצלם סוג של רעיון חדש, לשתול אצלם התחלה של תובנה: שהם חלק חשוב מהקהילה, הם לא הזבל, כמו שהם עצמם וכל האחרים חושבים – הם העילית. הם המהפכה, הם המחר של הכפר הזה, ודרכם יעבור המחר הזה לילדים הצעירים יותר. אם הם יראו מחר, הצעירים, יהיה מחר, ככה זה עובד, לא? המחר לא תמיד צריך לבוא מבפנים, לפעמים הוא צריך לבוא מבחוץ. אני לא יודע אם אני האדם המתאים למשימה, אבל אני מוכן לנסות. תמיד חלמתי להנהיג מהפכה.

(פורסם בטיים אאוט)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שי  On 08/11/2003 at 22:08

    נחמד. מאד נחמד. חייבים למכור ציצים כדי שיקראו משהו על אפריקה. מילה ראשונה – הציצי.

    למרות שזה ציצי אחר. אפריקאי.

    חביבי, יקראו אותך (גם החבר'ה של הטיים אווט) בלי המלה הזו. אתה מספיק מעניין בלי זה. מעניין אם שלחת תמונות?

    של התולעת אני מתכוון.

  • Emale  On 08/11/2003 at 22:45

    הציצים, ולא רק, זאת הוכחה שאפשר להוציא את הילד משנקין אבל אי אפשר להוציא את שנקין מהילד. אפילו אם הוא מתנדב בארגון הומניטרי קטן בשם CAP.

  • אינשם  On 08/11/2003 at 23:31

    שלום לך דרור, קראתי ונהניתי להיזכר. הייתי גם, ואכן עם כל החרא שיש שם, זה מקום קסום.
    לפני הנקודה המרכזית שלי, אני אקדים ואומר שכל פעילות מהסוג שאותה אתם עושים היא תמיד מבורכת, בין אם בעבור תמורה כלשהי, ועל אחת כמה וכמה כשזה בהתנדבות.
    ועכשיו, הנקודה שרציתי להעלות שעשויה לעניין אותך, היא שכששהיתי במקום בו אתה נמצא (בפאט מונקי'ז, לא צ'יקונדי) באמת התעניינתי בפרוייקט והוא נראה לי מאוד מרשים. אבל עניין אותי גם לדעת מה חושבים המקומיים, וכיוון שהמקומיים שאיתם הכי קל לדבר הם הביצ' בויז, שאלתי אותם. אין טעם לחשוף כאן בדיוק את התשובות שקיבלתי, אבל אני מוכרח לומר שהן היו מפתיעות, וממש לא לטובה. יש שיאמרו שאלה לא האנשים הכי אמינים (לפעמים בלשון המעטה), זכיתי גם לראות את זה בעצמי. אבל למרות זאת, אני הרגשתי שבכל זאת יש שם משהו בטענות שלהם שכן נשמעו אמינות במידה. ובשורה התחתונה- אני פשוט ממליץ לך להתעניין גם בעצמך אצל המקומיים. כי לפעמים הדברים הם לא לגמרי כמו שהם נראים, בייחוד כשהם נראים טוב מדי.
    אני חייב לפני סיום לומר שאני לא בא בכוונה להשמיץ, כי גם לא גיבשתי דעה חד משמעית על מה שקורה שם, וגם שבכל מקרה (גם אם יש דברים לא טובים בסיפור הזה), יש כאן בוודאי הרבה דברים חיוביים.
    זהו… תעשה חיים, וד"ש לסאנטו.

  • אורי ב.  On 09/11/2003 at 0:24

    אני אחראי. דרור באפריקה, ושולח את הקטעים באימייל, ואני מעלה אותם לאתר שלו – לבקשתו. אין ספק שפויר בעצמו היה מוצא כותרת יותר טובה.

  • קוואצ'ה טמבאלה  On 09/11/2003 at 1:21

    היייי

  • יוסי האדום  On 09/11/2003 at 19:43

    ואתה גם כותב יפה מאוד.

    נ.ב. ארבעה עשר צעדים. ספרתי 🙂

  • למה  On 09/11/2003 at 23:25

    למה לחפש לראות את הדברים בצורה שלילית? אז מה אם הוא כתב על ציצי? מה זה קשור לשנקיין? מה לא בסדר בלכתוב על חוויה של לראות מלא ציצים בחוץ? זה חלק מהחוויה האפריקאית. והדברים האחרים שדרור כתב עליהם מאפילים על הציצים. בכלל שכחתי מזה עד שקראתי את התגובות. דרור, אתה כותב נפלא ותודה על השיתוף בחוויות שלך.

  • מי לא  On 10/11/2003 at 11:03

    עד שהוא יחזור זה יעבור

  • זו ש  On 10/11/2003 at 23:05

    ומעורר מחשבות.
    את מלכודת האקזוטיקה אתה צולח די יפה, בהתחשב בעובדה שהיא בלתי צליחה. אפשר ממש להרגיש את שני הזרמים –
    הטבעי, זה שזורם עם נקודת המבט שלך,
    והמחושב/מתחשב, זה שמשקיע מחשבה כדי להביט בהם בגובה העיניים, שעושה מאמץ כן לשנות משהו, עם דגש על האותנטיות של השינוי, של עצמך, של הזולת.

    לא משימה פשוטה להיות שם ככה
    בטח לא משימה פשוטה לכתוב על זה.

  • מישהי  On 26/12/2003 at 3:09

    כמו שאמרת בעצמך, לאנשים האלו היה מספיק מהאדם הלבן לאורך ההיסטוריה, אז למה בדיוק אתה מנסה לשתול להם את הרעיונות שלך? אני מניחה שהכל מכוונות טובות, מכך שאתה יודע ומעריך את הנזק ורוצה לתקן (אולי רגשות אשם מהיותך שייך בעל כורחך לצד הרע של ההיסטוריה), אבל באמת, אם אתה עדיין מתעצבן מפסיביות, אתה לא באמת מבין את העצמה שלה בתרבות שלהם. אתה חושב שעיתון זה טוב לקהילה ובכך אתה הופך סדרי בראשית. הם ממש לא מבינים מה זה ולמה זה. אתה משנה להם את כל התקשורת למשהו הרבה פחות אמצעי כי אתה לא יודע לתקשר בלי. מה שבעיקר מוציא אותך גדול. להם זה זר. זה כלי חשוב בחברה אירופאית. לא אפריקאית.
    אני לא רוצה להשמיץ, אתה באמת כותב מעולה, ואני מקווה שיהיה לך בכייף, כמי שהיתה שם גם אני מתגעגעת לאפריקה, אבל סליחה, אתה לא ממש מבין את התרבות שלהם, רק צנחת שם, וכבר יש לך מיליון רעיונות לשנות. וכמו שאמרת, אתה בסכ"ה עוד אדם לבן, אמזונגו, אתה לא מבין אותם בלירה והם כבר ראו עשרות כמוך. זה לא רק התולעת שיוצרת שם איזונים מסוג שאתה לא מבין. יש עוד כמה. דברים ששיכים לרתמוס של החיים. של התקשורת בין אנשים. ניואנסים בשפה ובג'סטות של הגוף.
    ואגב בילהרציה זו לא הרמוניה חמודה. זו מחלה אחושליקי מסוכנת. גם מערביים מתים ממנה היום.

    חוץ מזה אתה באמת כותב עשר, ואני מקנאה בך בענק.

  • מישהי  On 26/12/2003 at 3:09

    כמו שאמרת בעצמך, לאנשים האלו היה מספיק מהאדם הלבן לאורך ההיסטוריה, אז למה בדיוק אתה מנסה לשתול להם את הרעיונות שלך? אני מניחה שהכל מכוונות טובות, מכך שאתה יודע ומעריך את הנזק ורוצה לתקן (אולי רגשות אשם מהיותך שייך בעל כורחך לצד הרע של ההיסטוריה), אבל באמת, אם אתה עדיין מתעצבן מפסיביות, אתה לא באמת מבין את העצמה שלה בתרבות שלהם. אתה חושב שעיתון זה טוב לקהילה ובכך אתה הופך סדרי בראשית. הם ממש לא מבינים מה זה ולמה זה. אתה משנה להם את כל התקשורת למשהו הרבה פחות אמצעי כי אתה לא יודע לתקשר בלי. מה שבעיקר מוציא אותך גדול. להם זה זר. זה כלי חשוב בחברה אירופאית. לא אפריקאית.
    אני לא רוצה להשמיץ, אתה באמת כותב מעולה, ואני מקווה שיהיה לך בכייף, כמי שהיתה שם גם אני מתגעגעת לאפריקה, אבל סליחה, אתה לא ממש מבין את התרבות שלהם, רק צנחת שם, וכבר יש לך מיליון רעיונות לשנות. וכמו שאמרת, אתה בסכ"ה עוד אדם לבן, אמזונגו, אתה לא מבין אותם בלירה והם כבר ראו עשרות כמוך. זה לא רק התולעת שיוצרת שם איזונים מסוג שאתה לא מבין. יש עוד כמה. דברים ששיכים לרתמוס של החיים. של התקשורת בין אנשים. ניואנסים בשפה ובג'סטות של הגוף.
    ואגב בילהרציה זו לא הרמוניה חמודה. זו מחלה אחושליקי מסוכנת. גם מערביים מתים ממנה היום.

    חוץ מזה אתה באמת כותב עשר, ואני מקנאה בך בענק.

  • עומר  On 28/12/2003 at 16:45

    הציצי זה החלק הכי מעניין נא להוסיף עוד על הציצי

  • לולה  On 22/08/2004 at 16:05

    ציצי זה דבר או קטן או גדול

  • דודו  On 17/03/2008 at 14:58

    הייתי במלאווי לפני כ13 שנה ,טיול של אחרי הצבא באפריקה . גם אז היו שם לא מעט יוזמות של עזרה מצד מערביים שנפלו אחת אחרי השניה. עצוב לראות שלא השתנה הרבה במלאווי, אבל נחמד לראות שיש כאלו שלא מתייאשים. מעניין, גם אני הגעתי למסקנה ששינוי במאלווי יגיע רק מבחוץ. המון בהצלחה לך

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: