מכתב מאפריקה – החודש הראשון

מה זה חודש בלי אינטרנט, לעומת יומיים בלי אגם?

כבר חודש (פחות שלושה ימים) במלאווי, וזו הפעם הראשונה שאני ליד אינטרנט. זו גם
הפעם הראשונה שאני רחוק מהאגם, ואם להיות כן – האגם חסר לי הרבה יותר ביומיים האלה מאשר האינטרנט היה חסר לי בחודש האחרון. גם חשמל וטלפון לא היו חסרים לי מי יודע מה. תקשורת כולה.
עכשיו אנחנו בעיר הגדולה, בלנטייר, בירת העסקים של מלאווי – עיר קטנה, לא מיוחדת מי יודע מה, משהו כמו עפולה (או יותר נכון: כמו הדימוי של עפולה). באנו הנה לחדש את הויזה, לעשות קצת דואל, קצת טלפונים (גם עם אמא ואבא לא דיברתי חודש, והם חסרים לי אש, כמו גם האחים, האחיות, הגיסים, הגיסה, האחייניות והאחיין), וגם – ואולי בעיקר – להדפיס את הגיליון הראשון אי פעם של העיתון המקומי של צ'מבה, או קייפ מקליר (שני שמות יש לכפר שלנו), שאני המייסד והעורך הראשי שלו. זו, אם כן, פעילותי ההומניטרית פה באפריקה. לא הרבה, אבל גם לא מעט, או אולי בעצם כן מעט, אני לא יודע איך מכמתים את הדברים האלה.
קצת על העיתון, שאני כאמור די גאה בו. העיתון נקרא "Tsogolo Ndi Lathu" – העתיד הוא שלנו – הוא יוצא לאור בצ'צ'ווה, שפת המקום. העיתון נכתב כמעט כולו על ידי תלמידי בית הספר התיכון, שם אני מלמד מתמטיקה. על התיכון אספר עוד רגע.

העתיד הוא שלנו

בגיליון הראשון: כתבה על עונת הדיג שנפתחה זה עתה (עונה קשה, אין הרבה דגים, מה שאומר שהמחירים עולים, שאנשים לא יכולים להרשות לעצמם, שהדייגים עובדים קשה מאוד וגם מפרים את חוקי הדיג של המדינה, שאוסרים על שימוש בחורים קטנים ברשתות על מנת לאפשר לדגים להתרבות. המאמר קורא לדייגים לציית לחוק על מנת שבשנה הבאה, או זו שלאחריה, שוב יהיו דגים); סיפור אנושי מזעזע על משפחה שביתה נשרף לפני כחודש, ממש כשהגענו, והיא עדיין חסרת בית; מאמר על התיירות לכפר, ועל איך ניתן למנף את יופיו הפראי של המקום לטובת התושבים; מאמר פתיחה פרי עטי המסביר למה בעצם הכפר צריך עיתון, והחלק שאני הכה גאה בו: לוח מודעות.
הנה המאמר שלי בשפת המקום:

Luntha ndi kukambirana kukonza kukonza moyo aliyense

Olemba ndi Dror Feuer

Titati tikhale ndi chidziwitso cheni cheni cha malo athu, kosavuta kuchitira ubwino malo athuwo.
Ntima weniweni wa mudzi ndi kukhala ndi nthawi yokambirana.
Ngati mudzi uli ndi mgwirizano pokambirana ndi kuyanjana umakala wa mphamvu. Koma ukakhala wa ulesi pokambirana ndi kuyanjana umakhala wolefuka.
Ndiri ndi chiyembekezo kuti newspepalayi ibweretsa mphanvu, mgwirizano ndi chianjano.

זה אומר משהו כמו: תקשורת היא הלב הפועם של הקהילה. כשהלב חזק, הגוף חזק, כשהלב חלש, הגוף נחלש. תקשורת היא ידע וידע הוא כוח. התקשורת יכולה לשפר את חיי האדם ואת חיי הכפר. האדם שיודע ומכיר את סביבתו יכול להשפיע עליה לטובה בייתר קלות, לטובתו ולטובת כל הקהילה. בלה בלה בלה. דברים כאלה.

היה כיף לעשות את העיתון והיה משעשע לגלות שעיתון הוא עיתון בכל מקום – תמיד מגיעים אל הדדליין חסרי נשימה, תמיד יש איחורים, תמיד יש בעיות, תמיד זה לא יוצא בדיוק כמו שתכננת. אבל מה זה משנה – העיתון הבא יהיה טוב הרבה יותר: תהיה בו כתבה על סצינת הכדורגל בכפר – חמש קבוצות פועלות בו!, כתבה על עונת הגשמים המתקרבת (הכן ביתך לחורף), וידויו של ביץ'-בוי (גם על הביץ' בויז, בהמשך), ועוד שני דברים שאני לא זוכר כרגע.
זה בעניין העיתון.

המורה דו

בתיכון של הכפר לומדים שבעה תלמידים – קנדי (כמו הנשיא), אקס-ריי, דייסון, גרסיאנו, לינדה, בלינלי ולמיטה. ביום ממוצע באים לכיתה חמישה-שישה. שבעה תלמידים בתיכון בכפר המונה כעשרת אלפים איש. מדהים.
התיכון עצמו הוא מקום מדכא למדי. שני חדרים לוהטים, בלי שום ציוד. רק לוח וכיסאות. שני מורים מלמדים שם, מיסטר פול ומיסטר וויסקי (איש גדול, וויסקי זה), והם די שמחים שאני ובנג'י – מתנדב נוסף – באים ללמד שם ופוטרים אותם מיום עבודה.
מה אני מלמד אותם? מתמטיקה. האם אני יודע מתמטיקה? לא ממש, אבל מספיק. למעשה, אני לא ממש מלמד מתמטיקה, אני יותר מלמד אותם לחשוב לבד. לדוגמה: שאלתי אותם מה זה מספר. הם דקלמו את ההגדרה המילונית: "מספר הוא רעיון הבא לייצג כמות". הם לא ידעו מה זה לייצג, הם לא ידעו מה זה כמות, הם בקושי ידעו מה זה רעיון. אז זה מה שאני עושה: מתעכב על היסודות. אני מדבר איתם על מספרים גדולים וקטנים, על שברים, על האפס ועל המינוס ועל האינסוף, על הגרביטציה ועל הפיסיקה, על ניוטון ועל איינשטיין, ובסוף אנחנו עושים קצת תרגילים. אקס ריי הוא לטעמי ההבטחה של הכיתה. הוא מתעניין, הוא רוצה, הוא אפילו חושב. דייסון וקנדי בסדר, אבל מאחר ושניהם ממשפחות דייגים, הרי שהם מופיעים מעט וכשהם באים הם בעיקר משלימים שעות שינה. בלינלי ולינדה הן על הכיפק, באשר לגרסיאנו ולמיטה, אני חושש שמדובר במקרים של מוות מוחי.

דו ונערי החוף

זה מצחיק להיות מורה, אבל אני אוהב את זה. ונראה לי שגם הם אוהבים את זה, שבא מישהו ושובראת השיגרה. נראה לי שהם מתים עלי.
למעשה, כל הכפר מת עלי. זה די מרשים, האמת. אני הולך ברחוב של הכפר, וכולם קוראים לי מכל חלון: דוֹ, דוֹ, דוֹ. וליד כולם אני מתעכב. בעיני עצמי אני סוג של מוכתר. קזבלן עם ראסטות.
יצרתי קשר טוב עם הביץ' בויז, השכבה השלטת בכפר, אבל הכי דפוקה. הביץ' בויז, שם כולל לבחורים בגילאים 18-26, לא עושים כלום. רובם יתומי איידס, רובם אנלפבתים, חלקם הורים לתינוקות. הם חיים מכלום: פה מסדרים לעצמם איזה השכרת סירה לתייר, פה מוכרים קצת גראס, שם תכשיטים. בעיקר הם מעשנים ושותים ומחכים שמשהו יקרה, אבל שום דבר אף פעם לא קורה.
איתם אני מדבר על האפריקאים הגדולים: היילה סילאסי, נלסון מנדלה, מרטין לותר קינג, מלקולם אקס, בוב מרלי, מוחמד עלי, ארתור אש, ועוד. גם על מארקס אני מדבר איתם, וגם על צ'ה גווארה.אני מדבר איתם על מה זה להיות ראסטה אמיתי, על מה זה אומר להיות אדם תבוני וחופשי. הם אומרים הרבה "ריספקט", ואני מנג'ס להם עם המושג הזה: כבד את זולתך, בנאדם, ומתוך זה תכבד את עצמך כאדם אוטונומי. אתה רוצה, תעשה את זה להפך, אבל ריספקט זו מילה עם משמעות, אל תגיד אותה סתם.
הם אומרים הרבה "מופָאיָה", לקח לי כמה זמן עד שקלטתי שזה "more fire". זה משפט טוב לומר, לא ככה?
כואב לי על האנשים האלה, שנפלטו מכל מסגרת, שמחכים מתי יעלו הם בגורל, מתי גם הם יהיו נשאים, ואז חולים, ואז מתים. כואב לי הלב על חיים חסרי מודעות. כוססאממו, אני חושב לעצמי: זה החומר ממנו באות מהפכות, אבל איפה מהפכות ואיפה קייפ מקליר? אין מהפכה ללא מהפכה מחשבתית ואין מהפכה מחשבתית ללא חשיבה, שהיא היכולת לקרוא ולכתוב. סיפרתי להם שצ'ה גווארה הגיע לאפריקה ב-1965, ניסה לייסד מהפכה, ונכשל. המקומיים, כתב ביומנו, נירפים מדי. הוא עזב, ומת לא הרבה זמן אחר כך.
הו, הביץ' בויז – איזו עליבות. והם השליטים פה. הילדים, רובם רוצים להיות ביץ' בויז, כי אין דבר אחר. והביץ' בויז רק מחכים – לתיירת שתיקח אותם רחוק, לקומבינה. וזה אולי מה שהכי מעצבן אותי: הפאסיביות. הכל פה פאסיבי. אין יוזמה. אין עזרה הדדית. המקום הזה דפוק כל כך. ככה זה, לא? כשאתה דופק משהו בעקביות ולאורך מאות שנים, בסוף הוא דפוק בעצמו. ואז אתה לא צריך להמשיך ולדפוק את הדפוק, הוא עושה את זה לבד.
והמקום הזה, מלאווי, שבמשך מאות שנים שימש כשדה ציד לסוחרי עבדים, הוא בדיוק כזה. אחרי העבדות בא הקולוניאליזם, אחריו באו הדיקטטורות,ואחריו – שזה עכשיו – העריצות של הקפיטליזם.
בני זונות העולם המערבי, אנשים פה מתים מאיידס, אבל אתם לא נותנים תרופות. הנשא המערבי חי בטוב, הנשא האפריקאי יכול רק לחכות למוות. תנו להם קוקטייל, בני זונות! האיידס, המלריה, האדישות והעריצות דופקים את האדם השחור, והוא ממשיך ודופק את עצמו. זה מרתיח אותי, ואני מנסה להעביר את הזעם הזה הלאה, לא תמיד בהצלחה. פאסיביות. הכל מתחיל ונגמר כאן.
הפאסיביות גורמת לזה ש, למשל, אסור פה לכעוס. האנשים לא כועסים. אז לגנוב זה בסדר, לשים זין על כולם ועל עצמך זה בסדר, אבל הדבר היחיד שלא בסדר הוא לקבל על זה קריזה.

ובינתיים במרפאה

ואתה יכול לראות את זה גם בגזרת גלית, שעובדת במרפאה ומצילה פה חיים: לדוגמא: על הכפר הזה עומדת להתרגש מגפת סקאביאס, אבל אף אחד – אף אחד! – לא מוכן לתרום מזמנו ולנסוע העירה להביא תרופות! כשאתה מתרגז על זה הם לא מתייחסים לעניין, רק לעובדה שאתה מתעצבן.
עוד דוגמה: המון תינוקות פה מתים מהתיייבשות. ההורים שלהם לא נותנטים להם לשתות מים, ולא עוזר כלום – לא ההרצאות הניתנות פה, לא השלטים הגדולים – הם פשוט לא עושים את זה, והילדים מתים.
ישבתי במרפאה לא מעט, וגם שם נגנבתי. אנשים מדחיקים את מצבם. האיידס לא קיים פה. לשיטתם, זה הכל כשפים. בשבוע הבא יש לי פגישה עם רופא אליל, זה בטח יהיה מעניין.

ותוך כדי שאני כותב, ממש הרגע – יום ראשון בצהריים – התחיל לרדת גשם! עונת הגשמים נפתחה, אחיות ואחים. גם זו תהיה חוויה, אני מתאר לעצמי.

ולמרות הכל, אני אוהב את אפריקה ואני אוהב את מלאווי ואת הכפר שלי ואת האנשים – את כל האנשים! – וזה אולי הדבר הגדול שגיליתי על עצמי: אני אוהב, באמת, את כל אחיי בני האדם. גורלם הוא גורלי וכאבם הוא כאבי. גם אני, כשאני קורא את זה אני מתקשה להאמין לי, אבל זו האמת. כולם אחים שלי ואת כולם אני אוהב. נורא אוהב. ואם אתם לא מאמינים, אל תאמינו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורי ב.  On 02/11/2003 at 20:24

    את הקובץ שלח אלינו דרור במייל וביקש שנעלה את זה לאתר שלו. זאת עשינו.
    אתם מוזמנים להגיב, אבל תזכרו שהגישה של דרור לרשת מאפריקה מוגבלת. ואם מדובר בתגובות אישיות/דחופות, אולי עדיף לשלוח אותן במייל.אגב, קטעים נוספים מאפריקה, אלה שלא נכתבו במיוחד לאתר האישי – יועלו בהמשך השבוע.

  • כרמל  On 02/11/2003 at 22:57

    כמה מרגש, להביא את בשורת התקשורת לכפר נידח…. אני מחכה בקוצר רוח לעוד עדכונים וללא ספק יאורגן קריוקי לקראת חזרתך!

  • morcarmon  On 02/11/2003 at 23:11

    ומתעצבנת יחד איתך, וצועקת גם.

  • מריאואנה  On 03/11/2003 at 9:33

    כותב שלא חסרה לך התקשורת, אבל הדבר הראשון שהזדרזת לייסד באפריקה היה עיתון. נא לא לירוק לאגם שעד לפני חודש ישבת מולו. עובדה שלא הבאת להם קריוקי במקום.

    כל הכבוד על העבודה ההומאנית, אני מניחה שהיא נעשית בין היתר בשביל שתעבוד על עצמך ותתפתח, כי עושה רושם שהמקומיים לא ממש מעריכים אותה או מנצלים אותה. אולי אנחנו לא ממש יודעים מה טוב בשבילם, אולי לא ככה הם יבשילו, אבל אתה עושה עבודה חיובית, וזה מה שחשוב.

    ואולי זה לא כל כך שונה מפה, הביץ' בויז נשמעים כמו חברה מובטלים מעיירות פיתוח, שותים ומעשנים למרות שאין להם גרוש על התחת לאוכל, יושבים ומחכים שמשהו יקרה – וראה זה פלא, גם פה שום דבר לא קורה. אפילו לא גשם.

    ברכות, ותביאו איזה כושי או שניים כשאתם חוזרים 🙂

  • אילן  On 03/11/2003 at 10:24

    רגע… מה עם פרשת השבוע? התרגלנו לזה והופ נסעת לך. אפשר להתפשר על פרשת החודש?

  • רוני ה.  On 03/11/2003 at 11:33

    אחת השאלות המעניינות בתיאוריה הכלכלית היא מדוע התפתחה הכלכלה דווקא בקווי הרוחב המרוחקים יותר מקו המשווה, שם קשה יותר לחיות ולשרוד.

    הטענה אומרת, שדווקא קשיים אקלימיים (עד גבול מסויים) מפיקים מהאדם את המקסימום ודורשים ממנו להתאמץ יותר. ליד קו המשווה, איפה שהקוקוס נופל מהעצים, לא התפתחה תרבות, כי לא היה צורך להתאמץ.

    ברור לי, שהאנשים במלאווי לא מלקקים דבש, אבל האם לדעתך יש גם סיבה אקלימית או סביבתית לפאסיביות הזאת?

  • הדרום אפריקאי  On 04/11/2003 at 0:43

    בדרום אפריקה רצה שמועה עקשנית שהממשלות ביבשת מעונינות שלא לטפל באיידס, ברירה טבעית עלק. האיידס זו מחלה של מעמדות נמוכים. זה לא שלא תמצאו בני עשירים חולי איידס אבל בהחלט לא בהיקפי 20-40 אחוזי הדבקה כמו בשאר האוכלוסיה.
    הממשלות האפריקאיות מנסות לטפח את המעמד הבינוני המתפתח ואין להן רצון להשקיע באוכלוסיה – שכפי שאומר דרור – אין לה מושגים בסיסיים בכלום. בהרבה מקרים זו גם בעיה של מנטליות יותר מאשר חינוך וגם אם היה את הכסף להשקיע (ואין) זה לא היה ממש עוזר לרוב האנשים. אז הם מקווים שהאוכלוסיה הזו תיעלם בעזרת האיידס. עד עכשיו נראה שדי מצליח להם.

  • קורא קבוע  On 04/11/2003 at 13:14

    איזו הפתעה נעימה.
    יאללה, תחזור כבר.

  • דודה חיה  On 17/11/2003 at 0:46

    דרור וגלית יקרים
    גם אצלנו בכפר החל לרדת גשם וגם אצלנו יש עיתון קוראים לו "מעט לעט"
    אבל לקרוא אותך הרבה יותר מעניין דוד דוביואניקוראים את מה כתבת בשקיקה ומתגעגעים.

  • אוריין  On 10/01/2004 at 23:00

    לא משנה מה אתה עושה שם, נראה שהמסר שלך עובר. אני אישית חושבת שהכעס שלך לא יעזור אלא האהבה שלך, ונראה שגם אתה מבין את זה.
    אני מקווה גם להגיע לאפריקה ולראות מה כן אפשר להזיז עם הכעס והאהבה שלי, אבל כן, הכל מתסכל, אין צדק, אין לאנשים עוצמה ואין כסף, אבל יש תקווה ואמונה וזה משהו גם, משהו שלנו לא תמיד יש והם צריכים להזכיר לנו את זה. אפילו האמונה שיום אחד בא איזה ישראלי אחד ופתח להם עיתון, זה וואו זה משהו!!אחלה
    המון הצלחה וכוח ותכתוב עוד

  • בוב מרלי המלך  On 17/11/2004 at 19:15

    בוב מרלי הוא מלך מי שהומאר שהוא לא מלך הוא בן זונה

  • אודי  On 27/03/2007 at 9:45

    ניגש מיד לחפש עוד פוסטים משם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: