פרשת השבוע – ניצבים-וילך

 

1.
פרשות צמודות מבקשות, כמעט מתחננות, שישחקו איתן משחקי מילים. כולנו מכירים את "אחרי מות-קדושים-אמור" בספר ויקרא – אולי  משחק המילים המוכר ביותר בחמישה חומשי. גם הפעם – ניצבים, וילך (ואחריה האזינו) – מכבירים הפרשנים במשחקי מילים. הם מתעכבים על שני המצבים השונים, הניצב וההולך, כמטפורה למצבו של העם, למצבו של משה. כל מי שהציב את כף רגלו בבית כנסת מכיר את הפירושים האלה.
2.
כבר מזמן לא שמענו מהרד"פ, וזה בגלל שהשאלתי את כל כתביו לספרייה הלאומית. אתמול הם החזירו לי את הספרים, פתחתי בעמוד קכ"ב ב"פרי הגפן" ספר השו"ת של הרד"פ, ושם הוא מציע פרוש אחר, מהפכני כדרכו, לפרשות הצמודות האלה "ניצבים וילך".
3.
בעוד כל הפרשנים מייחסים את הפעלים לעם ישראל או למשה, הרד"פ מייחס אותם לאלוהים.

כותב הרד"פ: "… ניצבים – אלה אלוהים ומלאכיו, שעומדים עם כל העם ומאזינים לדברי משה, ואומרים המלאכים לאלוהים 'ראה אדוננו את דברי משה, כמה יפים הם ונעימים, ושמא יתחרט אדוננו וירשה למשה להיכנס לכנען', ואלוהים אומר: לאו, ומסב פניו לאחור, ומזיל דמעה. ש(הרי) אוהב אלוהים את משה".
"… וילך – זה האלוהים, שאחרי מות משה יסתיר פניו מאיתנו, ש(הרי) אהב אלוהים את משה יותר מכל אדם, וכשילך משה בדרך כל בשר, ילך גם אלוהים ויפרוש לביתו".
4.
אני, אם יורשה לי, מבקש להציע פירוש אחר. כך נפתחת הפרשה: "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: רָאשֵׁיכֶם, שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם, נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ: מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ".
אני משחק קצת עם העברית ואומר דבר פשוט: כולנו ניצבים בסרט האהבה הזה בין משה ואלוהים. הם הגיבורים – נפגשים, מתאהבים, מתאחדים, רבים, הולכים ובאים – ואנחנו, עם ישראל לדורותיו, רק ניצבים. המון חסר פנים שמטרתו הסיפורית אחת היא: לעטר את סיפור האהבה האפי הזה. ניצבים היינו אז, וניצבים אנחנו גם היום. וכל שנה, כשמגיעה פרשת ניצבים אני אומר לעצמי: היה שווה. כי יש סיפורי אהבה שאתה פשוט מתגאה לשמש בהם כניצב, וסיפור האהבה הספציפי הזה הוא הגדול מכולם.
5.
בכלל, פרשת ניצבים (וגם וילך, אליה נגיע עוד מעט) היא פרשה נהדרת, כמו רוב הפרשות בספר דברים. משה עומד למות, וכמו לווייתן מטפורי הוא מכה בזנבו את המכות הספרותיות האחרונות. לפני מותו משה מגיע לשיאו. תיכף הוא ימות, והרבה שנים יעברו עלינו עד שיגיע אדם עם עושר דימויים כזה, עם רזרבות בלתי נדלות של אהבה כמו משה.
6.
וכל שנה מתקרב משה למותו, וכל שנה הוא מגיע לשיאו, ואלה החיים שלנו, היהודים: מעגל אינסופי שכולו מילים ויופי. אוהב אני את חמשת חומשי תורה, אוהב אני את משה, וכן – גם את אלוהים אוהב אני (למרות שבשבוע שעבר קצת התעצבנתי עליו. סליחה, אלוהים).
7.
ממשיכה הפרשה, ומשה/אלוהים אומר משפט חשוב מאין כמותו: "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת… כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵינוּ; וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם".
את הפסוק הזה לא צריך לפרש: כולנו חלק מהברית הזו, בין אם היינו שם בין אם לאו, בין אם נרצה בין אם לאו. נכון, יש פה משהו לא הוגן, אבל מצד שני יש פה משהו נורא יפה, כי אלוהים/משה הוא של כולנו – הצדיקים והחוטאים, הנוכחים והנעדרים, החיים והמתים, וגם אלה שעוד לא נולדו. כולנו רקמה אנושית אחת חיה.
8.
אני מפציר בכם אחיות ואחים: קיראו את הפרשה. היא יפה נורא.
9.
ואחרי כל הקללות האיומות בפרשה הקודמת, פה אלוהים מרשה לעצמו לפנק, להבטיח לנו שהוא איתנו תמיד. ואיפה הוא איתנו? פה, בלב.
10.
ובפרק ל', פסוק י"א, אחרי שאלוהים מצווה עלינו לאהוב אותו מגיעים הפסוקים הכי יפים.
10.1
אבל רגע, לפני הפסוקים, עוד משהו קטן מהרד"פ (הפעם מתוך "מכתבים לחבר מוסלמי"): "ואלוהינו, כשמצווה הוא עלינו לאהוב אותו, בעצם לא מצווה הוא, כי אם מבקש, מתחנן. אלוהינו זקוק לאהבתנו, ומבחינה זו, אחי המוסלמי, אלוהינו הוא האנושי מכולם. מתבייש הוא לבקש, וממיר בקשתו בציווי. כמו ילד הוא, אלוהינו, ואנו אוהבים אותו כילד, כאב, כחבר, כמורה וכשופט. התוכלו אתם לומר זאת על אלוהיכם? יודע אני שכן, כי בכל אחד מאיתנו שוכנת האהבה לאלוהים, והאלוהים של כולנו הוא הכל – ילד, אבא, חבר, מורה, שופט".
10.2
ואלה הפסוקים הכי יפים, שאפשר למעשה ללמוד מהם את הכל (כמעט):
כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם
לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ
וְלֹא רְחֹקָה הִוא.
לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא, לֵאמֹר:
מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.
וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִיא, לֵאמֹר:
מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.
כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד
בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ".
11.
אחיות ואחים – מילים יפות ונכונות מאלה לא נאמרו. כי המצווה הזו – האהבה לאלוהים שבתוכנו – היא המצווה הגדולה מכולן, ולטעמי – זו המצווה היחידה. והיא לא בשמיים והיא לא מעבר לים, וכמה שנחפש אותה, נמצא אותה רק בשני מקומות: בפה ובלב.
11.1
וכשהוא אומר שקרוב אליך הדבר מאוד, הוא יודע על מה הוא מדבר. וכשהוא אומר "בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ" הוא רומז לבריאת העולם, כי ככה נברא העולם: בפה ובלב. וככה אנחנו בוראים את העולם של עצמנו: תחושה ודיבור. וכל הזמן אנחנו רק בוראים ובוראים, והדבר היחיד שאנחנו בוראים הוא את העצמי הטוב.
12.
הפה והלב, אחיות ואחים – אלה המקומות בהם שוכן האלוהים, וכשאני אומר אלוהים אני מתכוון לעצמי, וגם אליכם. וכשאני אומר אלוהים אני מתכוון לאלוהים/עצמי הטוב, לא לאלוהים/עצמי הרע, המקלל.
האלוהים שלנו הוא האהבה הטובה שאנו רוחשים לעצמנו. האלוהים שלנו הוא המילים היפות שאנחנו אומרים האחד לשני: אני אוהב אתכם, אחיות ואחים, אתם יקרים לי מפז, ואצלי בלב גם אני יקר לכם ואתם אוהבים אותי לפחות כמו שאני אוהב אתכם, ואלוהים רואה הכל, ומחייך מתחת
לשפם, כי גם לאלוהים – כמוני – יש שפם.
13.
והאלוהים העצמי ממשיך ואומר לעצמו/עצמי: "רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם אֶת-הַחַיִּים וְאֶת הַטּוֹב, וְאֶת הַמָּוֶת וְאֶת-הָרָע", וכשהוא אומר שהמוות הוא רע הוא מתכוון לומר שהמוות לא רע בפני עצמו, הוא רע כי הוא – המוות – לא מכיל את האהבה העצמית הטובה, שהיא המרכיב היחיד של המוסר. ממנה הכל נובע ואליה הכל חוזר.
14.
מסתיימת פרשת ניצבים ומתחילה פרשת וילך. פרשת וילך מספרת על חילופי המשמרות הקרובים בין משה ויהושע. כמו שאמרתי כבר בעבר, אני לא אוהב את יהושע. הוא כל כך סתם בעיני. אני חושב שהבחירה של משה/אלוהים ביהושע באה רק כדי להראות לנו את גדולתו של משה.
15.
ומשה מתחיל את פרידתו מהעם, פרידה שתגיע לשיאה בשבוע הבא, בפרשת האזינו, שכולה שירה עוצמתית.
16.
"וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם, בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם, לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא" (רמז לפרשות הקודמות: כי תצא וכי תבוא). ומשה ואלוהים מכתירים את יהושע, ואלוהים כבר יודע שהוא עשה טעות כשהוא הולך להרוג את משה, והוא מתחרט, וקצת מתבכיין:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה: הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ; וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר…  וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת-בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ". משה ואלוהים ממציאים את הפוסטמודרניזם. אני חושב שסיכמתי יפה מאוד את מערכת היחסים בין משה ואלוהים במאמר הזה. אני ממליץ לכם לקרוא אותו.
17.
תנשמו עמוק, אחיות ואחים, כי בשבוע הבא מגיעה פרשת האזינו. בינתיים, שתהיה לכם שבת שלום.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רמירז  On 20/09/2003 at 8:03

    וואו, כ"כ הרבה אופטימיות ואהבה, שתהיה לי בריא.

  • דרור  On 20/09/2003 at 18:12

    שתהיה לי בריא גם אתה, רמירז. עברתי אצלך בבלוג ונהנתי. אתה בסדר גמור

  • קורא קבוע  On 21/09/2003 at 13:00

    דרור,
    רק רציתי להודות לך על הטור הזה – תודה.

    ובהזדמנות זו: שנה טובה ומאושרת לך ולכל בני משפחתך.

    תיסעו בשלום ותחזרו בשלום.

  • דרור  On 21/09/2003 at 16:53

    לא, תודה לך! ושנה טובה ומאושרת גם לך ולכל בני ביתך וגם לכל עם ישראל, ושוב תודה.

    ככה זה, כשאין הרבה תגובות יש לי זמן להגיב לכל אחד באופן אישי.

  • איתן  On 22/09/2003 at 7:56

    האם אלו ראשי תיבות של הרב דרור פויר, או מישהו ממדף הספרים היהודי שפספסתי

  • ש.א.ע  On 22/09/2003 at 15:23

    נהנתי משטף הלשון ומרוח הפיסנות המנשבת.
    אולי רוח החגים הקרבים מעדנת ומפיסת.

  • ניב פגיר  On 07/11/2003 at 17:12

    אני צריך לעשות עבודה על פרשת השבוע שלי אז 2 דברים:
    1.למה אתם לא כותבים באיזה תאריך קוראים את הפרשה?
    2.מי שמכיר אתר שבו אני יכול לגלות מהי פרשת השבוע שלי
    שיגיד לי

  • אליעזר וינגרטן  On 18/08/2004 at 20:42

    מאוד נענתי לקרוא את המאר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: