הפשע המושלם

 

אם תראו לי בנאדם אחד – אחד! – שכשעברה מולו משאית ברינקס עמוסה בכסף לא עבר במוחו הרעיון לשדוד אותה, אני אתן לכם מָש'תֶם רוצים. תראו לי בנאדם אחד – אחד! – שתגובתו הראשונה לשוד משאית הברינקס בשבוע שעבר לא הייתה תגובת שימחה אמיתית, ילדותית, ותקבלו מָש'תֶם רוצים. אבל מָש'תֶם רוצים! תראו לי בנאדם אחד – אחד! – שעל דל שפתיו לא עלה המשפט "שיחק אותה", ותקבלו מָש'תֶם רוצים. לכמה ימים היינו כולנו מאוחדים בשאיפה אחת: ברח אילן, ברח! קח את הכסף וברח!
וזה לא בגלל שכולנו פושעים וגנבים, אלמנטים שליליים בחברה. ההפך הוא הנכון, אנחנו אזרחים טובים, חייכניים ושומרי חוק, מעודנו לא גנבנו ולא בזוקה, וגם לא נגנוב. ועדיין – השוד של משאית הברינקס הצית את החושים. למה? טוב שאתם שואלים.
אחלק את תשובתי בעניין שוד משאית הברינקס לשלושה חלקים: השוד, המשאית, הברינקס. (וכאן צריכה לבוא אזהרה: המדור לא ממליץ על שוד משאיות, או על כל שוד אחר. שודים זה לשודדים, לא לאנשים נחמדים כמוכם).
1. השוד.

אח, להיות שודד! אם תשאלו אותי, אין כמו להיות שודד. פנטזיית השודד, אם תשאלו אותי, היא אחת הפנטזיות המכוננות. הראו לי אדם שלא חלם להיות שודד, ואראה לכם אדם שלא חלם כלל. ואוו, להיות שודד… אני עצמי חלמתי להיות שודד מסוג רובין הוד, אבל גם את בילי הנער – כמו שאומרים ב"שיער" – לא הייתי זורק מהמיטה שלי. זה כל כך רומנטי, כל כך גברי. אני כותב את השורות האלה, ובראשי מזדמזם לו להיט האייטיז "גנב הלבבות" (סטול מיי הארט פרום מי!).
אנחנו פוסעים ברחובות, נכנסים אל הבנק והילד שבתוכנו לא יכול שלא לשלוף ולזעוק: "תרימו את הידיים, זה שוד!". השודד הוא בתוכנו, להתכחש אליו זה להתכחש לעצמנו.
במאמר מוסגר: אני הייתי מפרק את כל הפסיכולוגיה ומרכיב אותה מחדש. הכוחות האמיתיים הפועלים בתוכנו הם לא האגו, הסופר-אגו, וכל הקקה הזה. הכוחות האמיתיים הם: השודד, המאהב, הכדורגלן וגיבור העל. אלה החומרים האמיתיים מהם אנו מורכבים: תמיד אנחנו מצילים את העולם ומתנים אהבים ומבקיעים גול מכריע ונמלטים על חיינו.
המשפט הקודם, אגב, יכול להציל את חייכם.

2. המשאית. 

שוב אגלה לכם סוד שכבר גיליתי כמיליון פעמים: לפעמים אני מתייחס אל עצמי כאל משאית של אהבה. אני משאית האהבה הדוהרת בכבישים המהירים של החיים, סוחב בעליות, מאט בירידות, הצופר שלי משמיע קול גדול, את הסיבובים אני לוקח בביטחון, ולפעמים אני יורד אל השוליים, לנוח, כי רחוקה היא הדרך. המסע של משאית האהבה אף פעם לא נגמר, וכל הזמן היא נפרקת ונטענת.
הבחירה היחידה שלך בחיים (וכאן אני מוסיף על המאמר המוסגר בסוף סעיף 1) היא איזה כלי רכב אתה בכבישים המהירים של החיים (אגב, המינוח "כלי רכב" חל גם על מטוסים, חלליות, אוניות, צוללות וכו'. כמו כן, מדובר גם על הכבישים הצדדיים והסמטאות החשוכות של החיים), וכמובן – מה אתה מוביל. אני ממליץ גם לכם להתייחס אל עצמכם כאל משאיות האהבה, ולו רק בשביל הניסוי.
המשאית – או יותר נכון: האידיאה של המשאית – היא ביטחון עצמי בטוח בעצמו. ואין מקום שנראה כמו חניון של משאיות. לא נכתבו מספיק שירים על מקומות מהסוג הזה, וחבל, כי חניון של משאיות תמיד מזכיר לי את ליסבון הפורחת באביב, את טוקיו המושלגת בחורף, ואת זו שבלילה אחד עלתה על משאית האהבה ואמרה לי: סע, ג'ינג'י!

3. הברינקס.

כסף. כסף אמיתי. שטרות, מטבעות, מרשרשים, מצלצלים, מבהיקים בשמש בשלל צבעים: הסגול של החמישים, האדום של המאתיים, הירוק של הדולר, הכסוף של השקל והמוזהב של העשר-שקל, וכל האנשים האלה, החשובים והמתים, מחייכים אליך מתוך השטרות; קח אותי, הם אומרים לך, קח אותי ופזר אותי.
כסף. כסף אמיתי. מסודר בשקים גדולים וחתומים. המון כסף. אמיתי. לא ספחים של כרטיסי אשראי, לא המחאות, לא העברות בנקאיות. כסף. מאסט בי פאני! לשדוד ברינקס זה כמו לשחק במערבון (כזה המכיל שוד רכבות נועז). זו לא הונאת מחשב מתוחכמת, או מעילה פחדנית בכספי לקוחות. וזה גם לא כמו לשדוד כסף מעובר אורח או בעל חנות קטנה. לשדוד ברינקס זה השוד אמיתי. אתה מגיח רכוב על סוסך האציל, משתלט על הקטר ונמלט עם המון שקים. מאוחר יותר, בחדר שבמלון, אתה מפזר שטרות בכל החדר, מתכסה בהם, מתגלגל בהם, מניף אותם לאוויר, והם יורדים לאט, כמו נוצות של פוך. ואתה מאושר, כי יש לך המון כסף, ולמרות שכסף זה חרא, בואו נודה באמת: אין כמו קֶש מאני.

לסיכום: שוד משאית הברינקס הצית את הדמיון, ועל כך תודתי. כי לכמה ימים היינו מאוחדים, היה לנו גיבור לרגע. והגיבור שלנו לא היה השודד עצמו (עזבו אותי מהשודד, בכלל לא אכפת לי ממנו), הגיבור שלנו היה אנחנו – השודד האמיתי, יפה התואר וטוב הלב, שלא לומר שרירי וקר רוח. הגיבור שלנו היה אנחנו – השודד האמיתי, זה שאף פעם לא נתפס, שבכיסו תמיד מזומן ולצדו תמיד בחורה. הגיבור האמיתי היה אנחנו. תמיד זה ככה בסוף, לא?

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דבי  On 30/08/2003 at 19:29

    שבה בוני וקלייד פוגשים חואי שהבנק לקח את כל אשר לו, וקלייד אומר לו: "אנחנו שודדים בנקים"

  • דרור בורשטיין  On 30/08/2003 at 20:11

    פעם מצאתי שקל בסניף בנק על הרצפה. זה היה רגע משתק. הבטתי בשקל, הרמתי אותו. יצאתי משם לאט. פיס אוף קייק.

  • דבי  On 30/08/2003 at 21:03

    בכוונה שמו שם את השקל, בשביל אחד כמוך, שתרגיש מנצח ולא תלך על הכסף הגדול. כמו ששמים לעוזרת עשר שקל מתחת לשטיח, שלא תחפש את הדולרים בתוך המזרון.

  • דרור בורשטיין  On 30/08/2003 at 22:13

    מה את טוענמת בעצם, שקיבלתי רק עשירית מהעוזרת?

  • רוני  On 30/08/2003 at 22:28

    שכן שלי פעם הדביק למדרכה שטר של 100 שקל (כשזה עוד היה שווה משהו), וצילם את העוברים ושבים מהמרפסת. זו היתה תחילתה של קריירה קולנועית מופלאה.

    יאמר לזכות הבנק, שהשקלים שלהם לפחות לא דבוקים לרצפה.

  • דבי  On 30/08/2003 at 22:41

    אבל להתכופף בבנק זה בכל זאת עבודה קצת פחות קשה מלעשות ספונג'ה, לא?

  • אורי ב.  On 31/08/2003 at 3:05

    בשלב זה של חיי אני צוללת האהבה.
    שזה ממש עדיף על הגלגול הקודם שלי, בתור מעלית.

  • רונית  On 31/08/2003 at 8:54

    רציתי להיות רובין מיער שרווד. או טרזן. אף פעם לא ג'יין,
    למשל.
    זה מסביר למה ניתוחי הציורים שלי (בית-איש-אישה-עץ(
    היו בעייתיים קמעא.

  • shirbaby  On 31/08/2003 at 13:01

    אבל אנחנו רוצות אותכם נסיכים, על סוס לבן ושער מתנפנף, נסיך לא שודד, לא פושע מלוכלך כי עם נסיך מלוכלך וכובש. ומה היה הקטע עם הכדורגל?איזה מין פנטזיה זו???

  • שי  On 31/08/2003 at 13:01

    פעם בשוק הכרמל – היו המוכרים משתעשעים עם אסימון קשור לחוט דיג – וכשהעוברים היו מתכופפים לעבר המטבע העזוב – המוכרים הגועליים היו מושכים בחוט ומתפוצים מצחוק.

    עוד אחד מאותו מקום – מוכר אומר לאדם זקן האבטיח על הסכין. אומר לו האדם אם לא טוב אני לא קונה. אומר המוכר בטח, אבטיח על הסכין. פותח האבטיח הוא בצבע ורוד. אומר האדם אני לא קונה. אומר הגועל נפש – אתה קונה, אמרת אבטיח על הסכין, פתחתי אותו והוא טוב. אומר האדם – הוא ורוד. אומר נציג הגיהנום בארצנו – זה אדום סוכר. הוא הוציא כסף ושילם – הזקן. היה ורוד. אני ראיתי.

    הייתי ילד. ולא ידעתי מה לעשות. לפחות היום אני יודע.

  • השודד  On 31/08/2003 at 13:33

    ואני שואל: האם במקום אפלולי וזנוח במוחנו העסוק בלספור את האסימונים, יש גם מקום שמקנא בבריונים האלימים? ובאנסים?
    ואז- אם במקרה זה עולה על הפרק אנחנו מתחלחלים בצדקנות ומחוקקים חוקים שיזרקו את הרעים הכי רחוק שאפשר.

  • שי  On 31/08/2003 at 16:09

    זה קשר כבר למשהו אחר. זו האימפוטנציה של החברה שאינה מסוגלת לטפל בחלשיה שכוללים גם את פושעיה. יש הרבה ספרים על פשיעה והטיפול בה. מחקרים מראים שהשקעת כספים בטיפול מונע ובחינוך מיטיבה עם רמת הפשיעה בטווח הארוך מאשר כליאה וענישה חזקה.

    אבל אנחנו חברה שמעדיפה גטאות וגדרות וחושבת שעונשים כבדים מרתיעים.

    ולגבי קנאתך הקלה, איני חושב שהיא קיימת אצל כולם. בדוק את עצמך.

  • עדי תורן  On 26/11/2003 at 0:20

    אני רוצה לתת לך טפיחה (וירטואלית) על השכם, בעקבות זה שאתה חושף את הדברים הכי לא נעימים ונסתרים אך נפוצים בנפשם של רוב האנשים, האמת האמיתית, חביבה אך מביכה קלות, לא צבועה באף צבע. זה מה שכבש אותי לגמרי ב"צדוק בנפתולי התשוקה" ובקטע הזה. ובכתיבה שלך בכלל…

    נהנית מכל מילה, מסמיקה קצת, וצוחקת הרבה,

    עדי.

  • מז משנה  On 13/01/2009 at 14:38

    ביגלל זה ניכנסתי חיפשתי שיר !חחחח

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: