פרשת השבוע – שופטים

 

1.
פרשת שופטים היא פרשת הבר-מצווה שלי. עשרים שנה מאז טיפסתי – ואני קטן – אל הבימה בבית הכנסת "היכל מאיר" שבפתח תקווה וקראתי את פרשת שופטים. עשרים שנה, לעזאזל.
2.
אף אחד לא ציפה ממני לשום דבר. הייתי זייפן ברמות לא חוקיות כמעט. אני זוכר שהלכנו אבא שלי ואני לפינקלשטיין, הבעל-קורא שלימד את שלושת רבעי פתח תקווה לבר-מצווה. פינקלשטיין בחן אותי בתרגילי סולמות קצרים, ואמר לאבא שלי באידיש שאין סיכוי. אני זוכר, זה היה די משפיל. אני גם זוכר שקצת התבאסתי שאין מילים גסות אצלי בפרשה. להרבה חברים היו פרשות מלאות במילים כמו "זונות" ו"שדיים", ואצלי כלום.
3.
פינקלשטיין, הייתה לו שיטה: בהתחלה היה זורק רימון, אחר כך יורה צרור, אחר כך נח. סתם. השיטה שלו הייתה להקליט את עצמו ולתת לך ללמוד את הפרשה בעל פה, כמו תוכי. חודשים התנגנה הקלטת הזו בבית משפחת פויר. האחים שלי, הקטנים, כבר ידעו אותה בעל פה, ורק אני זייפתי כמו משוגע.
4.
הייתי הולך אליו פעם בשבוע, שר לפניו את הפרשה, והוא היה כועס עלי. אני זוכר את הבית הזה שלו, ואני זוכר את התוגה האינסופית שהיתה נופלת עלי בדרך חזרה הביתה: תוגתו של זה שאינו יודע לשיר. תוגתו של העורב שגדל במשפחה של זמירים. נאחזתי בסיפור החסידי הידוע על הילד שנכנס לבית הכנסת עם חליל (או אולי היתה זו משרוקית).
5.
על כל פנים, בסוף זיינתי אותם. את כולם. אני זוכר, המברך הראשון, סבא שלי אם אינני טועה, סיים את הברכה שלו, ופתאום התחלתי אני. הופתעתי לשמוע את עצמי; קולי נישא, רם וברור ובטוח, ואני מסלסל בקולי את הפרשה, מרגיש את המבטים, את האוזניים הכרויות, המחפשות למצוא טעות. ואני שר: "צדק צדק תרדוף", ואני שר: "כי האדם עץ השדה". הייתי שם לגמרי, וחזרתי כדי לספר לכם את האמת: אין דבר כזה, להיות זייפן.
6.
זרקו עלי סוכריות והרימו אותי על הכתפיים. כמה כיף זה, שמרימים אותך על הכתפיים. אני כל כך רוצה עוד פעם, אבל הזמן עובר, וככל שהוא עובר קטנים הסיכויים להיות מונף על כתפיים.
7.
בפרשת שופטים אנו עוסקים בממסד: הרשות המחוקקת, הרשות האוכפת והרשות המבצעת – הן כולן כאן. הפרשה מכילה כמה מהיסודות החשובים ביותר של כל הממסדים. מהרבה בחינות היא מזכירה קצת את "הנסיך" של מקיאוולי: היא כולה (או רובה) חוק וסדר.
מה היה לנו: הפרדת רשויות, האיסור על לקיחת שוחד, האיסור על חריצת דין על פי עד אחד, החיוב על שני עדים לפחות, ההבדל בין מזיד ושגגה, ההגבלות החלות על המלך, חובותיו של המלך, ההגבלות החלות על הנביא – והכי חשוב: איך יודעים מיהו נביא (נתעכב על כך בהמשך), גאולת דם, מה עושים עם מת שנמצא בשדה, איך כובשים עיר, ועוד.
8.
אני מבקש להתחיל דווקא בפסוקים הראשונים בפרק כ, המכילים הנחיות לפני יציאה למלחמה. אני חושב שיש לקח חשוב מאין כמוהו שניתן ללמוד מהפסוקים האלה, לקח שהסתירו ממני כל השנים. ככה זה כשאתה תוצר של מערכת החינוך הדתית-לאומית שכולה פוליטיקה וסגידה כמעט עיוורת למיליטריזם.
משונה, כי הפסוקים הבאים אומרים משהו הפוך לגמרי.
הפרק נפתח בשיחת מוטיבציה: "וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן וְדִבֶּר אֶל-הָעָם. וְאָמַר אֲלֵהֶם: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם; אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם, אַל-תִּירְאוּ וְאַל-תַּחְפְּזוּ וְאַל-תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם-אֹיְבֵיכֶם, לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם".
שום דבר שלא שמענו קודם, ומוכרחים להודות ששייקספיר כתב נאומי מוטיבציה טובים בהרבה (הנרי החמישי, אם אינני טועה, מכיל את נאום היציאה לקרב היפה מכולם).
ואז אנחנו מגיעים אל הקטע המעניין:
"וְדִבְּרוּ הַשֹּׁטְרִים אֶל הָעָם לֵאמֹר: מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ – יֵלֵך וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ: פֶּן-יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יַחְנְכֶנּוּ.
וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה וְאִישׁ אַחֵר יְחַלְּלֶנּוּ.
וּמִי הָאִישׁ אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, פֶּן יָמוּת בַּמִּלְחָמָה, וְאִישׁ אַחֵר יִקָּחֶנָּה".
9.
שיעור חשוב מלמדים אותנו הפסוקים האלה. הם אומרים לנו: לא כל העם צבא. הם אומרים לנו: יש דברים חשובים יותר, החיים חשובים יותר. זוהי אמירה רבת עוצמה.
10.
ואז בא פסוק נוסף: "וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל-הָעָם וְאָמְרוּ: מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב – יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ, וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ".
11.
מיהו אותו "האיש הירא ורך הלבב"? האם הוא אלמנט שלילי בחברה? אני בכלל לא בטוח. החברה אותה מתארים הפסוקים היא חברה המורכבת מבני אדם: בני אדם שמתחתנים, בונים בתים, נוטעים כרמים, ומפחדים למות. מה יותר טבעי מזה, אחיות ואחים? מה יותר חיובי וטבעי מלרצות לחיות ולפחד למות באיזו מלחמה מזוינת?
12.
ולמרות זאת, הפסוקים האלה גם קצת מעצבנים אותי: לו אני אלוהים (ומהרבה בחינות, אכן כזה אני), אני מצווה להשאיר את האנשים היראים ורכי הלבב בצבא. כן, שימיסו את לבב אחיהם! כן, שיטעו בלב כולם את הפחד מלמות! כן, לא לרצות למות זה דבר טוב! האיש הירא ורך הלבב הוא החייל הטוב מכולם, כי הוא
רק רוצה לחזור הביתה.
13.
נעבור לסוגיית הנביא. סוגיה שאני אוהב במיוחד. בבסיס הנבואה – או יותר נכון, בקבלת הנביא – עומדת שאלה אחת חשובה: איך תדע אם האיש העומד לפניך ומתנבא הוא נביא אמת או שקר? התשובה שנותנת הפרשה היא פשוטה מדי, פשטנית מדי: "אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם יְהוָה, וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא – הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ יְהוָה". מבחן התוצאה, ז'תומרת.
14.
אני דוחה את מבחן התוצאה. עבורי, להיות נביא זה דבר אחר לגמרי, דבר שאין לו כלום עם תוצאה. הרי תוצאה זה עניין של פיפטי-פיפטי. הנביא אומר: יהיה רע. יכול להיות שיהיה טוב, ואז הוא טועה, או שיהיה רע ואז הוא צודק. האם מבחן התוצאה נשמע לכם כמו מבחן אמיתי? נכון שלא? זה סתם מבחן אדיוטי.
15.
אני מציע דרך אחרת להבדיל בין נביא אמת ונביא שקר. אני עושה זאת על ידי שאני הופך את כל רעיון הנבואה על פניו: במקום מבחן התוצאה, אני מציע את מבחן הסיבה. במקום להפנות את השאלה אל האדם (מקבל הנבואה), אני מפנה אותה אל הנביא.
16.
לאדם אני אומר, בחן את עצמך: מה הסיבה לכך שאתה פנוי לקשר עם נביא? לנביא אני אומר, בחן את עצמך: מה הסיבה בגללה אתה מתנבא?
יש נביא מהסיבות הלא נכונות. אם רע לך ומצאת נביא, זה לא הנביא הנכון. הנביא הנכון צריך לבוא אליך כשטוב לך. אם היה לך רע ופתאום נחה עליך הרוח, דע לך: אתה נביא שקר, כי הנבואה לא באה לענות על חוסר.
16.1
הרד"פ מתייחס בספרו "מצעדי גָבֶר" לרעיון הנבואה. אני מצטט: "כל הנביאים נביאי אמת הם וכל הנביאים נביאי שקר הם, כי הנבואה אין לה ולא כלום עם רעיונות האמת והשקר. האמת והשקר לא מצויים בנבואה עצמה, וגם לא בתוצאותיה".
משפט מעט סתום. אבל בספר אחר ("מכתבים לחבר מוסלמי"), הרד"פ שופך אור על כוונתו: "דע לך, אחי היקר, כי עבורי נביא אמת הוא נביאכם מוחמד, ונביא אמת הוא גם ישוע של הנוצרים. מקבל אני את ריבוי פניה של האמת. דע, אחי: אינני מאמין בנביאך, וגם לא בנביאם של הנוצרים, ועדיין – נביאי אמת הם, כשם שנביאי שקר הם. כי האמת והשקר, כפי שכתבתי בספרי "מצעדי גָבֶר", לא מצויים בנבואה עצמה, וגם לא בתוצאותיה. הנביא אין לו דבר וחצי דבר עם האמת והשקר. הוא, את נפשו הוא משורר, ואת פחדיו הוא מפזר אל הרוח; זורע בדמעה, אך ברינה לא יקצור".
17.
אני מפנה אתכם לעמוס ברדע, שכתב גם הוא על פרשת שופטים.
18.
אחיות, אחים – שבת שלום.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • בילי  On 30/08/2003 at 0:55

    נו, ועכשיו כל העניין עם הקריוקי ברור.
    זה פיצוי על ילדות עשוקה שנעשה פולחן וגם נעטף בהרבה הצדקות פילוסופיות.
    אבל מ'כפת לי אני קוראת.

  • שלומי  On 30/08/2003 at 12:11

    אני פרשת כי תצא (עוד שבועיים לדעתי).
    בילי, הספר של צדוק נפתח בדיוק בסיפור כזה, או לפחות דומה, על ילד שזרקו אותו מהמקהלה של בית הספר. זה לא פיצוי – זו נקמה

  • morcarmon  On 30/08/2003 at 14:03

    כתבת נורא יפה: "הנבואה לא באה לענות על החוסר". אבל אני לא מבינה למה בעצם. כאב הוא לא אמת? בדידות היא לא אמת? הרי שכואב לך, אין דבר אמיתי יותר. כשאתה בודד, אין דבר מלבד הבדידות. גם מהמקומות האלה, אולי במיוחד מהם, יכול לצמוח חיבור שיש בו הרבה אמת. וגם אם צומח משהו שרק בא לסתום חורים, אז גם זה סוג של אמת, לא ככה?

  • שוקי  On 30/08/2003 at 14:40

    דרור, אתה בטח מכיר את הפרשנות, אבל אולי חלק מהאנשים שקוראים אותך לא מכירים, וכדאי להביא.

    "הירא ורך הלבב" הוא לא סתם פחדן. הוא מישהו שמביא איתו לשדה הקרב משאלת מוות, כיוון שהוא חש שרובץ עליו חטא. (ע"ע "עבירה היא בידו וחוזר עליה מערכי מלחמה", איפשהו בתחילת מסכת ברכות בתלמוד בבלי).

    המבחן של הנביא הוא *לא* בהתקיימות הנבואה שלו (ע"ע יונה הנביא למשל), אלא בהצמדות שלו למצוות. כלומר, נביא שקר הוא לא מישהו שהנבואה שלו אינה מתקיימת, אלא נביא שאומר לאנשים לעבור עבירה. זה אומר, למשל, שעשיית ניסים היא לא סימן לזה שאתה נביא אמת (נדמה לי שאת זה אומר רש"י אבל אני לא בטוח).

  • שוקי  On 30/08/2003 at 14:44

    "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע
    בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו"
    נו, אז בצבא לימדו אותנו שמי שטוב טובע, מי שמשקיע שוקע ומי שחרא – צף. אולי יותר "אמת", אבל הרבה פחות יפה. גם להגיד דברים מאד יפה זה משהו, לא?

  • שרוול  On 31/08/2003 at 4:47

    "אני גם זוכר שקצת התבאסתי שאין מילים גסות אצלי בפרשה. להרבה חברים היו פרשות מלאות במילים כמו "זונות" ו"שדיים", ואצלי כלום."

    מעניין מאיזה ספר תורה קראו החברים שלך את פרשת השבוע שלהם. המילה שדיים מופיעה פעם אחת בתורה (בראשית מ"ט) ובהקשר לא גס.

    המילה "זונות" לא מופיעה כלל בתורה. נכון, המילה "זונה" בספר ויקרא (בהקשר של איסורי חיתון לכהן) ומוזכר גם "אתנן זונה" בספר דברים (בהקשר של תרומות למקדש).

    אך מכאן ועד "פרשות מלאות"… נו, שיהיה. המסך סובל הכל. גם את הפרשנות המוזרה שלך לגבי "הירא ורך הלבב".

  • רוני  On 31/08/2003 at 5:39

    תבדוק למשל בהפטרה של פרשת במדבר (הושע פרק ב’)

  • *ארז  On 31/08/2003 at 8:44

    הקטע של הרד"פ חדש לי. זה לא קצת מודרני מדי? לומר שכולם נביאי אמת ושקר כי את נפשם הם שופכים בנבואתם?

    יש משהו דומה בסיפור קצר של בורחס( בספר הדוח של דר' ברודי) על שבט פרימיטיבי לחלוטין שכאשר לאחד מהם יש פרץ התנבאות כולם מהרהרים בו אבל יש חובה להרוג את המתנבא עד למחרת.
    האם זה לא מבחן טוב לנביאי אמת? – מבחן לקיחת הסיכון האולטימטיבי?

  • עופר לנדא  On 31/08/2003 at 9:31

    (חייב הרי להיות אבל 😉

    דבר ראשון – שלומי – פרשת כי תצא זה בשבת הקרובה.

    דרור – נכון מאד שכל חייל צריך לרצות לחזור הביתה, אבל השאיפה לחזור הביתה צריכה להפוך אותו לחייל טוב יותר שידע להסתער כשצריך ולהגן כשצריך, ולא להיות כמו הצנחן שנשאר לשכב כשחבריו הסתערו על המחבלים שירו עליהם (אי אז בבימים בהם עוד היינו בלבנון) ולהיות ברווז במטווח…

    ומאחר ופחד זו מחלה מדבקת (ושים לב – לא מדובר על זהירות) הרי שאת אלה שדואגים למה שהשאירו מאחוריהם (בית, אשה, כרם) או סתם דואגים וראשם אינו מרוכז במלחמה – שולחים הביתה – שלא יגרמו נזק יותר מתועלת…

    (ובלי קשר לכלום, גם כאשר אני לא מסכים – אני נהנה כל פעם מחדש לקרוא את הניתוחים שלך לפרשת השבוע 🙂

  • שרה  On 31/08/2003 at 10:15

    נביא אמת, רק לשם הידע הכללי, הוא אחד שמנבא נבואה טובה (כלומר שיקרה משהו טוב) והיא מתגשמת. זהו מבחן התוצאה. כאשר נביא, ולא משנה מאיזה סוג, מנבא נבואה רעה אז הרבה דברים יכולים לקרות בדרך עד להתגשמות הנבואה*. . ואז הנבואה הרעה לא תתגשם, אפילו אם היא אמיתית לכן מבחן התוצאה של נביא הוא בדברים הטובים. (למשל קבלת סליחה או מחילה או מה שזה לא יהיה מאלוהים)*

  • morcarmon  On 31/08/2003 at 11:37

    כשאני למדתי לקרוא בתורה לכבוד הבת-מצווה, לימדו אותי לקרוא את הטעמים עצמם, כדי שאוכל בעתיד לעלות לתורה עם איזו פרשה שאבחר. אז סיפרו לי שככה מלמדים את הילדים הדתיים, בעוד שאת הילדים החילוניים – גלגול עיניים – מלמדים לקרוא בעל-פה.

  • עופר לנדא  On 31/08/2003 at 12:23

    אותי לימדו גם וגם…

    גם לימדו אותי את הטעמים, כדי שיהיה לי מושג מה אני עושה, אבל לכל מקרה הבנאדם שלימד אותי נתן לי קלטות עם הקלטה שלא, ככה שגם אם אני אטום-מוזיקלית לפחות אני אלמד בעל פה 🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: