פרשת השבוע – ראה

 

1.
אחרי שבפרשת עקב קיבלנו את עיקרי החוזה – אם נישאר עם אלוהים יהיה מעולה, אם לא, הלך עלינו לגמרי – מגיעה הפרשה שלנו, פרשת ראה, ומפרטת קצת יותר למה מתכוון האלוהים הזה שלנו, ומה בדיוק הוא רוצה מאתנו.
2.
פרשה נהדרת, פרשה ראה. קחו, תקראו אותה, היא מתחילה בפסוק כ"ו של פרק י"א בספר דברים. אנא, קיראו אותה. המון דברים אנחנו למדים ממנה על האלוהים הזה שלנו.
3.
מילים חזקות, בטוחות מעצמן, פותחות את הפרשה: "רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם.  וְהַקְּלָלָה אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם".
4.
אכן, מילים יפות. ברכה מול קללה, הר גריזים מול הר עיבל, מי יכול לעמוד בפיתוי. אלוהים – אני יכול לשמוע את העם – הוצאת אותנו ממצרים, יצאת אתנו גבר, מה אנחנו יכולים לעשות בשבילך?
5.
תגיד, ואנחנו עושים. אנחנו אתך, יהוה, על סף הכניסה לארץ, רגע לפני שהמנהיג נעלם, אנחנו רוצים לשמוע מה יש לך לומר, אלוהים, מה הדבר הראשון שתגיד עכשיו, אנחנו עושים כמו כלום.
6.
וראו, אחיות ואחים יקרים, את המצווה הראשונה שאנו מקבלים בפרשה הזו. זה קורה ממש מיד, בפרק י"ב, פסוק ב': "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם.  עַל-הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל-עֵץ רַעֲנָן. וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן; וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא. לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם".
6.1.

מה יש לנו כאן? שלילה. הדבר הראשון: שלילה.
7.
שלילה. אני שונא את השלילה. אני שולל את השלילה, ומחייב את החיוב. אם הייתה לי פילוסופיה, זו הייתה הפילוסופיה שלי: חיוב החיוב, שלילת השלילה.
8.
שלילה, אחיות ואחים, ולמה? מה בוער כל כך לאלוהים לשלול את האלוהים האחרים?
9.
רגע, אלוהים אחרים?
10.
שניה, אלוהים אחרים?
11.
אלוהים אחרים, בייבי! יש כאלה, והאלוהים של פרשת ראה קצת פוחד מהם. ואוו, אלוהים אחרים – רעיון רב עוצמה הוא זה!
11.1
ברגעים כאלה אני אוהב לצטט את פרננדו פסואה, שכתב (ואני מצטט מהזיכרון): "… ברגעים כאלה אני מרגיש פגאניסט-אתאיסט – אני מכחיש את קיומם של הרבה אלים".
12.
איך בכלל יכול להיות אלוהים אחרים, לעזאזל? מה, אלוהים לא קורא שפינוזה? חייב להיות אלוהים, וחייב להיות רק אלוהים אחד. אם יש יותר מאלוהים אחד, אחיות ואחים, אין אלוהים! תבינו את זה, זה או אחד או כלום. וכשאני אומר "אחד", אני לא מתכוון לאחד כמו "סוס אחד" או "נעל אחת", אני מתכוון לאחד הגדול, ליש האינסופי. לא יכול להיות, ככה אני מבין את שפינוזה (שהופך לי את הראש כמו שמזמן כבר לא הפכו לי את הראש), שיש יותר מאינסופי אחד, כי האינסוף, אתה לא יכול לחלק אותו בשניים או להכפיל אותו בשש. אינסוף זה אינסוף, ויכול להיות רק אינסוף/אלוהים אחד.
13.
כשפינוזיסט בהתהוות, אני מבקש מכם להתמודד עם רעיון חזק. ארסי כמעט: אני מנסה לומר לכם שבפרשת ראה אלוהים מכחיש את קיומו שלו עצמו.
14.
אם אלוהים אומר שהוא לא לבד, זה כמו שהוא אומר שהוא לא אלוהים. אם אלוהים לא לבד ז'תומרת שאלוהים אחר יכול לכסח אותו במכות. כשהיינו קטנים היינו שואלים את עצמנו מי יותר חזק, טרזן או סופרמן. השאלות האלה לא יכולות לחול על אלוהים, כי אם יש מישהו יותר חזק מאלוהים, אלוהים הוא כבר לא אלוהים.
15.
ומכאן אני יוצא לעוד טענה: המונותיאיזם כולו מכחיש את עצמו. המונותיאיזם הוא הפרדוקס של כל הפרדוקסים, כי אין דבר כזה "אחד".
16.
אין, ולא היה, אחד.
17.
אבל אל תראו בדברים האלה דברי כפירה, אחיות ואחים יקרים. זה שאלוהים מוכיח שאלוהים לא קיים, רק מוכיח שאלוהים קיים, כי אף אחד לא יכול להכחיש את קיומו של אלוהים חוץ מאלוהים. ואף אחד גם לא יכול לאשר את קיומו של אלוהים מלבד אלוהים.
18.
מי שיכול לאשר או להכחיש את קיומו של אלוהים, ומאחר וזה כל מה שאנחנו עושים כל היום, סימן שיש אלוהים ואלוהים אחרים. וסימן שאנחנו אותו אלוהים ואותם אלוהים אחרים, כי אלוהים לא אחד ואנחנו לא אחד ואם עוד פעם מישהו יגיד "אחד", אני שובר לו כיסא על הראש.
18.1.
בצחוק, כמובן.
18.2.
וכאן אני מבקש מכם להתמודד עם עוד רעיון רב עוצמה: נבראנו בצלם אלוהים. מאחר ויש אלוהים אחרים, נבראנו גם בצלמם, כי הבורא יכול לברוא רק מתוך עצמו, והוא מכיל את האחרים.
נבראנו יותר מאחד, חברים. אנחנו כמה, אנחנו אחרים. אנחנו "האחרים".
19.
וכך, מתוך הכפירה בעיקר הגדול מכולם, צומחת האמונה החזקה מכולן: יש אלוהים! נכון, יש גם אחרים, אבל מה זה משנה בעצם?
20.
וכאן נסגור מעגל שנפתח בסעיף 7: השלילה, נגדה יצאתי בחריפות כה גדולה, היא בעצם חיוב. על ידי שלילת האלוהים האחרים אני מחייב את קיומם, וכך אני מחייב את קיומו של האלוהים שלי, כלומר אותי. אני מחייב אותי.
20.1
זין על הדיאלקטיקה הפרוסית, היוצאת מן השלילה ואל השלילה משאת נפשה. הבו לנו את הדיאלקטיקה של החיוב.
20.2
הבו לנו את הדיאלקטיקה של החיוך!
20.2.1
כי עייפנו מן השלילה, לשום מקום היא לא הביאה אותנו. "על כל מה שאי אפשר לדבר, עליו יש לשתוק", אמר וויטגנשטיין (מהזיכרון). ובכן: חרא עליך, לודוויג, כי על כל מה שאי אפשר לדבר – עליו חייבים לדבר, מאדרפאקר.
20.2.2.
הדיאלקטיקה של החיוב היא המסלול הלא יחיד אל האושר, כי אל האושר אפשר להגיע מכל המסלולים שבעולם.
20.2.3.
הדיאלקטיקה של החיוב, הדיאלקטיקה של החיוך. אנחנו נערות במצוקה, קשורות לפסי רכבת; אם לא נאמין בסופרמן, במי נאמין?
20.2.3.1.
או במילים אחרות, מדויקות יותר: אנחנו נערות במצוקה, קשורות לפסי רכבת. מכאן עולה שיש סופרמן.
21.
בקצרה: על מנת שיהיה אלוהים, על מנת להתקיים, על מנת להפוך לבחירה, להיות אופציה, חייב להיות יותר מאלוהים אחד.
22.
על מנת להיות אופציה אמיתית, חייב אלוהים להגן על עצמו, פרק י"ג כולו מוקדש להרג הכופרים, ולא משנה אם זה נביא, חבר, קרוב משפחה, שכן, איש מאותו עיר וכך הלאה. הפקודה ברורה: "וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ" (י"ג, י"ב).
23.
כאילו שאפשר לבער את הלב. הרע שוכן שם עם הטוב, האחד שוכן עם האחר, הברכה שוכנת עם הקללה. הכל מחובר, הכל אחד, הכל שואף אל הטוב, אל האינסוף.
24.
יש עוד הרבה דברים יפים בפרשה. נשמור משהו לשנה הבאה.
25.
את פרשת השבוע הזו אני מבקש להקדיש לסבא שלי, סבא יעקב, שנתיים למותו. אתם לא תפגשו בנאדם טוב יותר מסבא שלי, סבא יעקב, בחיוך שלו היית יכול לצלול שבועות. אני הכי מתגעגע אליו, ואי אפשר היה להקשיב יותר ממה שהוא היה מקשיב לך כשהיית מדבר.
25.1.
אני מקווה שהוא היה נהנה מהסיפור הבא, שקראתי בספר "בעקבות משמעות החיים" מאת יובל לוריא.
מסופר בו על חייל אוסטרי, שבשלה
מלחמת העולם הראשונה היה מוצב באיזה חור בגליציה. בחור הזה הייתה רק חנות ספרים אחת, בה רכש החייל את "סיפורי הברית החדשה" מסופרים על ידי טולסטוי. החייל הושפע עמוקות מקריאת הספר והחליט לנטוש את תחום הנדסת המכונות ולהתמסר לפילוסופיה.
החייל היה היה לודוויג וויטגנשטיין, מסעיף 20.2.1, סבא שלי מגיע מאותו הכפר, טרנוב. אני לא מאמין שהם נפגשו, אבל בטח אבי סבי עבר ברחוב היחיד של העיירה ונעץ מבט אחד בחייל הצעיר, מבט שאמר לו: זו לא הפעם האחרונה שבן למשפחת פויר מביט לך בעיניים ולא משפיל מבט.
26.
אחיות, אחים, שתהיה לכולנו שבת שלום.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • כרמל  On 22/08/2003 at 10:36

    איזה יופי, נחמד שיש לך עוד כח לדברי תורה בשש בבוקר.
    אחד הטקסטים הראשונים שלמדתי בספר הזוהר הוא על פרשת לך לך, שבו מסופר על אברהם כאדם שידע לעבוד עם אנרגיה של מקום, הוא תמיד קלט אילו כוחות פועלים שם. וכך הוא גילה שיש כח אחד שהוא סך כל הכוחות, משהו עצום ואמורפי ומופשט ולזה הוא קרא אל. האל העברי. משנתגלה האל הזה הוא כל הזמן טרח להזכיר לעם שלו, שתמיד היה לו נוח יותר לעבוד עם כח זה או אחר, שכמה שזה גישוש באפילה, עדיין יותר משתלם לבטוח במופשט ולעבוד עם השלם תחת חלקיו. אלוהים אחרים לפי הקטע הזה הם פנים ספציפיות של האל. אני מפרשת את זה כך שכל האלילים הם כוחות המהווים חלק מהאלוהות המופשטת אבל יש סכנה של תלות באותו כח וייחוס סמכויות מופרז לו ובפני זה הוא מתריע. מה דעתך על הראייה הזו?

  • האדמו"ר הזקן  On 22/08/2003 at 11:54

    חייב אדם להיות סבלן גדול, לימדנו רבי נחמן מברסלב, ואכן את מעמידה אותי במבחן קשה. אמנם, בניגוד לעטרת ראשי הד"ר בורשטיין אני סבור שזכותך לקרוא "יהדות" לכל גורנישט ניו-אייג'י שבו לבך חפץ או שאותו קלטה אוזנך. ועם זאת, כשאת מייחסת לספר "הזוהר", שהוא טקסט מוגדר וספציפי, מתחיל במילה מסוימת ומסתיים במילה אחרת, תכנים שאין בו; כלומר, כשאת קובעת שפרשנות יד שלישית היא משהו שמצוי בטקסט עצמו (שאותו, בעליל, אינך מכירה), הרי זו הטעייה. לא מכוונת אמנם, אבל היא משולה לטענה שהכותרת הראשית של (אני מנסה לחשוב על טקסט שנגיש לך ללא תיווך של סוחרי קבלה), נניח, ynet היום, מופיעה בעשרת הדיברות. נכון שהאתר סובל הכל, אבל קשקשת כזו היא עלבון לאינטליגנציה. גם שלך, וודאי מטעה קוראים שאינם מכירים את המקור. זה פשוט לא לעניין, ושום מנטרה של פוסט-מודרניזם אינה תירוץ קביל – כמו שפוסט-מודרניזם לא יעזור לך אם הקב"ט בסופר יתפוס אותך מחליקה דיאודורנט לחזייה בכוונה פלילית לא לשלם. אם לא הבנת את ההקבלה, רק תגידי ואנסה משהו קל יותר

  • האדמו"ר הזקן  On 22/08/2003 at 12:07

    זה כמו שדרור פויר יטען שמשפט מ"צדוק" מופיע בפרשת השבוע, "ראה". או שיחליט שפרשת השבוע היא בכלל "לך לך". עכשיו הבנת?

  • הקצמ"ט  On 22/08/2003 at 12:12

    "גם אם תכתוש את … במכתשת לא תסור ממנו וגו'". עזוב.

  • האדמו"ר הזקן  On 22/08/2003 at 12:27

    קצמ"ט יקר: "במכתש", לא במכתשת, "מעליו", לא ממנו. משלי, כ"ז.
    וכפי שאתה ראוי לתיקון, אתה והקוראים, אף כרמל כך, וכולי תקווה שגם אני.
    אגב, מה פירוש הר"ת קצמ"ט?

  • Hulk  On 22/08/2003 at 13:04

    'כשהיינו קטנים היינו שואלים את עצמנו מי יותר חזק, טרזן או סופרמן'

    לא יודע מה איתך (בעצם אני כן יודע כי לפני כשנה-שנתיים פרסמת מאמר על ספיידרמן Vs סופרמן) אבל אני עד היום תוהה בנושא…

  • נאבוקוב  On 22/08/2003 at 13:47

    תענוג גדול לקרוא אותך ככה, על הבוקר.

    (תמשיך את הספר של יובל)
    (אי אפשר לסיים את שפינוזה אבל אפשר מדי פעם להתעייף. כשתתעייף קרא את האופציה האונטולוגית הנגדית- לייבניץ ואינסוף המונאדות)

    (שבת שלום)

  • יאיר  On 22/08/2003 at 14:02

    חבר'ה, אתה ממש קשקשנים. כל אחד יותר ברברן מהשני. אבל זה בכל זאת כיף לא נורמלי לפתוח ככה את הסוף שבוע.

  • יאיר  On 22/08/2003 at 14:05

    כרמל, תמשיכי להגיד כל מה שעובר לך בראש, בלי להתייחס לאדמו"ר זה או אחר. בעיניי, דברייך הם חוכמה צרופה, מוארת באור טהור, מן המקור הפנימי ביותר שקיים. תמשיכי כך.

  • דרור פויר  On 22/08/2003 at 17:49

    בואי נבדיל בין אלוהים אחד עם הרבה פנים לבין "אלוהים אחרים". לאלוהים יש הרבה פנים, זה ברור, אבל האלוהים האחרים הם לא הפנים האלה – הם אלוהים אחרים, וגם להם יש פנים רבות. הם שונים, כמו שלך יש הרבה פנים ולי יש הרבה פנים, אבל אנחנו לא פן האחד של השני. כל אחד מאיתנו הוא אחד בעל ריבוי פנים.
    אפשר גם לומר את זה אחרת: לאלוהים האחרים יש נרטיב אחר.

  • שייקה  On 22/08/2003 at 18:01

    גם לי היה אחד כזה שנפטר. הסבא היחיד שאני מתגעגע אליו באמת.

  • שיר  On 22/08/2003 at 20:19

    איך מאמיני האלוהים (אלים?) האחרים היו מתייחסים לאלוהים שלהם במקרה של פיגוע (איך קישרתי לכאן יפה את מה שרציתי להגיד, הא?).
    כתבה, מקומון ירושלמי. ציטוט: "אנחנו לא יכולים להבין את החשבונות של הקב"ה. זה כמו לראות רק כמה חלקים של פאזל גדול ומורכב. הקב"ה רואה את כל החלקים והוא יודע למה כל דבר מתרחש". וגם "אחד ההסברים (לכך שהפיגוע הגיע ללב העדה החרדית) הוא, שההרוגים הם גלגולי נשמות שבאו לעשות תיקון כלשהו בעולם".

    ואני אומרת – על כל שאלה תשובה- מאת יצחק לבנון. כמו שכבר אמרנו כאן – אין אפשרות להתווכח עם שאלות של אמונה. מי שמאמין – ינסה להצדיק את הכל, גם אם הבן שלו, חלילה, ימות לו בין הידיים. תינוק בן 3 חודשים בא לעשות תיקון בעולם. יפה, יפה, הייעוד שלו. זה לא קצת גדול על כתפי עולל שכזה? ככה, הלבישו עליו תיק של תיקון.
    'הגורל מכתוב, חסר לנו מזל'. ניתחתם פעם את השורה הזאת משירו של שי עמר? כי אני, לפחות, מוצאת כאן סתירה, אלא אם צפרשים זאת, כאיל והגורל שלנו הוא, שחסר לנו מזל. וזאת הפרשנות שלי לגבי אלה שמצאו את מותם או נפצעו בפיגוע. הם פשוט היו במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון.

    אפילו אודטה, המותג והאגדה, ניסתה לעודד השבוע אנשים לעלות לטייל בירושלים, העיר המתפוצצת הכי יפה שלי, באומרה: "ממילא כל אחד ומה שכתוב לו למעלה. אם זה כתוב לו – זה ימצא אותו בכל מקום". ואני אומרת – אנשים, באמונה, או שלא – פשוט תמשיכו לחיות, כי גם אם לא תתפוצצו בפיגוע – החיים קצרים. קריוקי, למשל. זה עושה לאנשים טוב על הלב.

    שבת שלום.

  • כרמל  On 22/08/2003 at 21:46

    תמיד יש התקפות איפה שאני הכי פחות מצפה להן (אבל תודה לאנשים כמו יאיר על התמיכה). האדמו"ר שינה את פניו ממתווך משועשע לד"ר בורשטיין 2 – שובה של המכונה הראציונלית.
    תראו, אני מתלבטת. האם להכנע ללחץ החברתי השורר בברנז'ה הזו ולהפסיק לדבר על הנושאים האלה בכלל, או האם להמשיך להביא את הצורה שבה אני והח'ברה שלומדים איתי מפרשים את הדברים ואנחנו מאד אוהבים את זה וזה עובד לנו בחיים וזה מה שחשוב. גם הרב שמנחה אותנו די מופרע ובעיני זה נפלא. זה מאד יהיר לטעון שפרשנות של מישהו, בנושא כה מופשט ושנוי במחלוקת, היא לא רלוונטית. האדמו"ר, באמת, הפתעת אותי בצרות מוחך. ממתי סיעור מוחות אינו רלוונטי ביהדות?
    ואני אל יודעת איזה מן אדמו"R אתה אבל אם תתעקש ותכתוב לי למייל תקבל הפניה מפורטת להסבר המקצוע הזה של אברהם עם אנרגיית המקום וסה"כ הכוחות ישירות לטקסט בספר הזוהר. אולי לרבי משה די ליאון תתחצף פחות.

    לפויר לעומת זאת, על אף שיתכן שהוא חושב כמוך, יש תשובה עניינית. ותגובתי: יכול להיות, שלאלוהים אחרים יש נרטיב אחר. אבל יכול להיות גם שאלוהים זה כינוי לאיזהשהוא שלם בלתי נתפש הגדול מסכום חלקיו האליליים. עוד רעיון. עם זכות קיום.

  • עדו  On 22/08/2003 at 22:41

    הדיאלקטיקה הפרוסית של השלילה? רוב הדיאלקטיקה של הפילוסופיה המערבית היא דיאלקטיקה של חיוב, חיוב של היש של הקים, בעוד השלילה משמשת אותם רק על מנת למנוע מהאין להתערבב ביש. אני מציע לא לאמץ פילוסופיה של חיוב כזו אלה פילוסופיה של חיוב גם של מה שאין. (ראו ברגסון – מחשבה ותנוה, גאסטון בשלאר – הפילוסופיה של הלא, האינטואיציה של החטף, קוזוביצקי – מדע ושפיות (פרק שכולו פדגוגיה חדשה אשר לא נישענת על חיוב רק מה שקיים, )
    ע"י אימוץ של פילוסופיה מסוג זה ניתן להכניס למסגרת העיון שלה את החשיבה של מה שמרגישים (פשואה) ובאופן כזה לא להפקיר את הרגישות ,אלוהית? או שאינה אלוהית?, למרחביב הלא נגישים של וויטגנשטיין. אלא להכניס את מרחבי הדימיון, על הפראדוקסים הבודהיסטים שבהם, לשיח שלנו על המובן ( ראה דלז – הלוגיקה של המובן). נראה לי שכל העיסוק בפרשות השבוע הללו, הוא עיסוק במקומו של המובן בתוך הפסוק, אלא שעל מנת לעגן מובן כל שהוא נדרשת רגרסיה אין סופית של הנחות, כיוון שזה לא אפשרי כל אחד מהפרשנים קוטע רגרסיה זו בנקודה שנוחה לו מבחינת הביסוס המיתולוגי שהוא יכול להישען עליה בציטוטים שונים ומשונים שנגררים לעינן שאינם קשורים בו.

  • האדמו"ר הזקן  On 23/08/2003 at 2:00

    גם האדמו"ר הזקן לא יודע מי הוא, זה נזיל ומשתנה, לשמחתו – חוץ מזה שכל יום הוא הופך זקן עוד יותר ב-24 שעות, ואולי גם למד משהו חדש.
    רציונליות אינה מילה גסה, אבל איני סבור שהיא דרך הפרשנות היחידה לטקסטים שבהם אנחנו דנים. מה שאת לא מוכנה לקבל הוא קביעתי שכדי לדון בטקסטים, צריך להכיר אותם ולצטט אותם במדויק.
    מובן שניתן, ואולי אף עדיף, לעסוק בטקסטים שלך, או של מוריך. במקרה זה צריך להציג אותם ככאלה ולהתיחס אליהם בהתאם. לא להציג אותם כמקורות ראשוניים. זה פשוט לא הגון כלפי הקורא/ גולש שאינו בקי (כדוקטורנטית למה שאת, ודאי ברור לך שהוא עשוי להיתקל בדברים גם במנוע חיפוש, לא רק כמתדיין אנין בפורום זה).
    על פרשנות ניתן ורצוי להתווכח. אבל קודם כל, כדאי שיהיה מה לפרש. אצלך, הפרשנות מפרשת את עצמה ותו לא. אל תקחי את זה אישית או קבוצתית, פשוט ניסיתי להסביר איפה הבעיה. היא לא איפה שניסית לשים אותה לנוחיותך

  • תלמיד האדמו"ר  On 23/08/2003 at 10:40

    זו אגב בעיה קלילה שחוזרת פה ושם ברחבי "רשימות", בעיקר בתחומי הפילוסופיה. רעיונות מקוריים- בסדר, פרשנות מקורית- בסדר. יומרה- בסדר, אבל…טקסטים וציטוטים מדויקים- לא תמיד.

  • נאבוקוב  On 23/08/2003 at 16:23

    אמרת:
    "נראה לי שכל העיסוק בפרשות השבוע הללו, הוא עיסוק במקומו של המובן בתוך הפסוק, אלא שעל מנת לעגן מובן כל שהוא נדרשת רגרסיה אין סופית של הנחות"

    כאן לא קבעת קביעה אלא העלת בעיה אפיסטמולוגית ישנה ומוכרת המשמשת כעץ מרכזי באפיסטמולוגיה (התחילה אצל אריסטו אבל הבעיה הנה בעיה מודרנית המשוייכת בעיקר לעיסוק האובססיבי של מסורת הנאורות באפיסטמולוגיה): בעיית הרגרסיה האינסופית. פתרונות לה נעים מספקנות אפיסטמית, מסדנות לצורותיה, קוהרנטיזם וכדומה.

    אני מציע בשם אחרים פתרון פרגמטי שהוא ההקשר של הדיון. כל שיח מניח הנחות קודמות (למשל, שהדובר יודע עברית, דבר שכשלעצמו אומר שהוא יודע המון דברים שרכש). פוייר מעלה נושא ומשתמש בטענות רבות (לא מושגים. מקובל מימי פרגה להתנער מלראות אידיאות או מושגים כשלעצמם כבעלי מובן אלא רק טענות או פסוקים יכולים להיות בעלי מובן) כדי לומר את אשר לו. הטענות מצביעות על רקע שרק נוכח לו ניתן לדון בטענותיו. כל הדוגמאות והאיזכורים אינם אלא המחשות ואיורים של מצבי-עניינים בהם דנים המגיבים- ואם יש קשר או אין קשר לנושא הנידון- זה עצמו חלק מדיון אפשרי.

    ואסיים בהסכמתי עם תלמיד האדמו"ר ובשאלה אליו.
    ואם כן- אז מה?

  • עדו  On 23/08/2003 at 22:22

    הבעיה אינה אפיסטמית כלל, הכרת העולם מבוססת על הכרת הדברים שנמצאים בו. ומה על מה שאיננו בו ועדיין קיים בו בתחושותינו. לצורך הכללתו של זה בהקשר של הדיון, אשר נמצא בדיוק בנקודה השרירותית בה הדובר בוחר לעצור את הרגרסיה האין סופית, של הנחות המשמעות. הסדרות של המסמן והמסומ, שהן שתיהן אין סופיות,נפגשות לעיתים בנקודות סינגולריות בהן המשמעות המנופצת שלהן מכוננת את הדימויים הפואטיים המבססים את אי היותו של ההקשר הקשר.

  • נאבוקוב  On 24/08/2003 at 1:14

    הדיון הזה יכול להיות מפרה- אבל כאן רק יכול להתעמעם.
    אני מעריך ומבין את הטופוגראפיה של תשובתך אולי תבין את זו שלי כשאומר:

    אני כופר במושגי-התמונה: "מסמן/מסומן" על כל ההשלכותיהן האינטלקטואליות-גרידא, לטעמי. אני רואה במושגים שמנים וגדולים אלו, באותם סופר-מושגים, את המקור להטעיות הברבריות המכסות מערפלות ומאפשרות התרקמות הבעיות הפילוסופיות בעולם שהינו פרוש לפנינו.

    התיזה שלך שם למעלה עדיין מחבקת את המסורת, רק מצידה השני. ותפיסת-ייצוג שורה בכל.

    כנראה שעכשו כל מה שנוכל לעשות במדיה הזו זה מראש להסכים על אי-הסכמה. 🙂

    דומה שהפילוסופיה מתקפחת ראשונה ותמיד. כמעט ואין לה שיח הולם, כאן, בארץ- וכשכבר מתחיל משהו, זה תמיד בפורמט הלא מתאים ובז'ארגונים אחרים, צהובים זה לזה :-).

  • נאבוקוב  On 24/08/2003 at 1:44

    שנינו מהנהנים כשאנו רואים הייטב: אנשים "שנגררים לעניין שאינם קשורים בו".

    ומהו זה, ידידי?

    (תתקרב, אלחש: הרקע שאינו טקסטואלי-גרידא, ההקשר הקובע מובן)

  • עדו  On 24/08/2003 at 3:25

    אני מסכים עם הכפירה שלך במושגים אלה (ואחרים) אבל במדיה זו הם היחידים שבעזרתם הייתי יכול לצייר את הגיאוגרפיה המאפיינת כיוון מחשבה חסר ביוגרפיה או ביבליוגרפיה. כיווני מחשבה המתמצים ברגעים הסודיים בהם אותו דבר הוא גם אנקדוטה בחיים וגם אפוריזם של המחשבה.

  • דרור פויר  On 24/08/2003 at 10:43

    מהמקום בו אני יושב – נמוך מכם בהשכלתי הפילוסופית, מוריי ורבותיי – עדיין נראית לי הפילוסופיה המערבית כפילוסופיה של שלילה. אמנם היא "הפילוסופיה של היש", כפי שטענת, אבל היש מתפקד כתוצאה מדיאלקטיקה של שלילה. הדיאלקטיקה של השלילה היא המנוע של הפילוסופיה. זה לא: בגלל שיש את זה אז אין את זה. זה יותר: בגלל שאין את זה, יש את זה.
    מה שאתם אומרים, מכובדיי, נכון הוא, למרות שאתם סותרים האחד את השני. דבריכם לא שוללים, או מוציאים, האחד את השני. ההפך הוא הנכון, וזו הדיאלקטיקה של החיוב.
    באומרי: הדיאלקטיקה של החיוב, אני מתכוון בדיוק למה שאמרת, "לחייב את מה שלא קיים", לדבר על מה שאודותיו יש לשתוק. אני משתמש בו, בלודוויג (וכאן אני מנסה לענות לעוד טענה), בעיקר בתור קיר בו אני מטיח את כדורי מילותיי. אני אוהב את איך שהן חוזרות ממנו. הוא קיר טוב.
    "העיסוק בפרשות השבוע הללו", כתבת, "הוא עיסוק במקומו של המובן בתוך הפסוק".
    אני מרשה לעצמי לחדד את דבריך. העיסוק (שלי) בפרשות השבוע הללו הוא עיסוק בריקוד שרוקדים המובן והפסוק. ולא ריקוד סלוני פרוסי הוא זה (במובן של מוביל ומובל או "מסמן" ו"מסומן"). בעיניי הוא דומה יותר למבט מהשמיים על מסיבת טראנס (הבאסים, האידדיבידואל הקולקטיווי) או על סופת אבק (הרוח, התנועה האקראית לכאורה).
    ובבקשה, אל תגידו "בוא נסכים על אי הסכמה", המשפט הזה תמיד מדכא אותי, הוא מבטא בדיוק את אותה דיאלקטיקה שלילית. אני מציע מודל הפוך. במקום להסכים על אי ההסכמה, אני מציע: בואו אל תסכימו על הסכמה.

  • לורד פארקוורד  On 24/08/2003 at 13:27

    דרור, הרעיון המרכזי אותו הצגת מאוד מעניין אותי. פעם שמעתי על פילוסוף דני שכתב משהו מעניין על מה שמכונה ה'וירצ'ו' של האדם. היינו התכונות הטובות. אשמח אם מישהו ירענן את זכרוני (נדמה לי כי שמו היה ג'וסף קרק…)

  • נאבוקוב  On 24/08/2003 at 15:29

    דווקא קראתי אותו לא מזמן- הוא מדבר על המון דברים שאפשר לכנותם "אתיקה" במובן היווני הישן אבל, עדיין, אינני רואה את הקשר לכתוב בפוסט.

    קשה לי להבין את דבריך, דרור. ברור לי שאתה לא מדבר על שלילה לוגית אלא על מהלכי שלילה.. מהלך כזה עשה, למשל, דקארט. הטיל ספק בכל ומזה יצא חיוב מסויים שאפשר לו עוגן.
    וויטגנשטיין המאוחר (דווקא) שלל בתוקף את האפשרות הזו להטיל ספק בכל ומכאן "ללכת הלאה" (כמו שקירקגור אמר) ולא במילים שלל – הוא לא היה פטפטן, תמיד קימץ מילותיו ויש גדודי פרשנים שעשו קריירה מלמהול אותם – אלא הראה שכל שלילה מתבצעת על בסיס ידיעה מסויימת. אנו שוללים רק לאחר שאנו יודעים בתוך ההקשר דברים רבים שדרכם אנו שוללים משהו. השלילה תמיד חלקית ואף פעם לא חובקת כל. "מי שרוצה להטיל ספק בכל, לא יגיע לידי ספק כלל. משחק הספק עצמו מניח מראש את הוודאות". ביומיום אנו מטילים ספק במשהו רק על בסיס משהו, אחרת אנחנו במהלך סרק, למרות שיתכנו אנשים ששוללים הכל, שהם בהלך רוח פסיכולוגי או פתולוגי מסויים. אבל לא נאמר שהם מטילים ספק- כי לא יהיה דבר שיראה לנו שהם שוללים *באמת*, הם שוללים על בסיס כלום ולכן הם שוללים לא-כלום. השלילה החובקת כל היא אשליה פילוסופית אבל היא בלתי-אפשרית כי אנחנו לא פועלים ככה. חייבים לדעת משהו כדי לשלול, קיצר.

    וכשאתה אומר דיאלקטיקה ואני נזכר בפרוסים שעליהם דיברת אני רואה לנגד עיני את המהלכים חובקי העולם של השלילה הנעה של הגל, את מחול המציאות לקראת מימושה, את הידיעה העצמית של היש. הידיעה העצמית של היש המתאפשרת דרך הטרמות אמנותיות ודתיות המגיעות בסופו של דבר לAufhebung פילוסופי- הממשיג את מושא הצורות הקודמות של הידיעה. לומר שזו שלילה עדיין לא אומר שמבינים איך שזה זז שם- ולמרות שאני הראשון שישלול את עצם ההתיימרות למהלך חובק עולם כמו שהאידיאליסטים הגרמניים עשו- זה יפה, בייבה! ועוד יותר יפהלראות איך הופכים את הגל על הראש ומראים תזוזה אחרת (מארקס) או מראים שהתזוזה של המושג (השלילה של הגל) היא למעשה קפיצה אישית של אדם, זינוק אי-רציונאלי מלא פאתוס ושבחיי אדם והכרעותיו אין גם וגם (שלילה הגליאנית) אלא רק או.. או (שלילה קירקגוריאנית?)

    ומהי דיאלקטיקה של חיוב? כיצד ז-ה נעה? כיצד, מעבר להצהרות-גרידא, אנו מחייבים את מה שלא קיים וזזים עם זה בגרוב? האם נחייב גם את מה שלא יכול להיות קיים, בין היתר? לומר שזה רוקד זה עדיין לא להרקיד!

    ואני לא מסכים ולא לא-מסכים להסכמה. לפעמים יש הסכמה ולפעמים היא אינה, היא לא העיקר. באמירה שאנו מסכימים על אי-הסכמה אני מצביע על סוף של דיון. שכשהוא במייטבו תמיד מגיעים בסוף אל הפערים בעמדות- אבל לא הם החשובים אלא הדרך המשותפת וההנהרות שהיו. כי תמיד אנו שונים כשאנו חוזרים אל תחילת הדיון- בסופו. אנו מלאים יותר ומכירים יותר את הנושא גם אם חלוקים.
    תמיד אני מוקיר את השיח הטוב שאין בינו לבין הסכמות דבר- יתכן שיהיו ויתכן שלא-יהיו.
    ולכן, באמירתי הצטערתי על מדיה שלא מספיקה להעביר את החוויה הנפלאה הזו.

    יום צלול.

  • עדו  On 25/08/2003 at 0:41

    יקירי, אני מציע להמשיך ולהתל במילים לתוך אי ההבנות המובנות של מה שקיים במוחנו. אני חושב שדרור התכוון שההתבוננות צריכה להיות כזו החשה את הדברים הקטנים ביותר באופן יוצא דופן וחסר מידה, ובאופן זה מחייבת הכל, מתחום הקיים והדימיוני.שזה בהחלט הצעד הראשון. אבל חישה מחייבת כזו מכילה בחובה מלבד הנאה גדולה וטהורה וזקה גם הרבה סבל וכאב. אולם אז ניתן לחנך את עצמנו לחוש הנאה כאשר אתה חש בכאב, ושם לחדול מהניתוח ורק להרגיש, ולכתוב את האופן בו אתה חושב את מה שאתה מרגיש. כלומר מלאכת העידון שבכתיבה של כל מחשבת רגש היא היא המטרה של כל הדיונים במדיה הזו, תחושתה המעודנת של הנאה ממגע אורו הרך של המסתורין.

    יום רוחני וענוג לכם, בריקוד של כל אחד עם עצמו – סתם בצחוק.

  • נאבוקוב  On 25/08/2003 at 2:23

    מצטער, תיארת אולי חלקים משאיפות הכתיבה- אולי -אבל בהחלט לא את התהיה והתעיה הפילוסופית או *הרוחנית*.
    לא הנאה אלא פליאה מהברור מאיליו, שאילה וצלילה-לקראת מכתיבה את השמיעה.

    שיהיה צלול, הלילה.

  • דרור  On 25/08/2003 at 9:08

    נאבוקוב: 'תה צודק, בנאדם, ואני צריך לשבת עם עצמי ולברר טוב יותר על מה אני מדבר. ז'תומרת, אני יודע על מה אני מדבר, אבל אני צריך להסביר את זה יותר טוב.
    יפה תאר עדו את תהליך הכתיבה והפליאה, אבל כשאתה (נאבוקוב) מבדיל בין הכתיבה לבין התהיה הפילוסופית אני שואל את עצמי: מה, בעצם, ההבדל?

  • יעל  On 25/08/2003 at 14:00

    מדהים לראות כמה שאני לא מבינה את דבריכם
    השפה גבוהה לי, הנושאים זרים לי
    לא מכירה וכבר מעריצה
    יישר כח
    עוד אלמד..עוד אחכים

    פעם ראשונה באתר..התמכרתי
    יום נעים

  • נאבוקוב  On 25/08/2003 at 15:48

    "אולם אז ניתן לחנך את עצמנו לחוש הנאה כאשר אתה חש בכאב, ושם לחדול מהניתוח ורק להרגיש, ולכתוב את האופן בו אתה חושב את מה שאתה מרגיש. כלומר מלאכת העידון שבכתיבה של כל מחשבת רגש היא היא המטרה של כל הדיונים במדיה הזו, תחושתה המעודנת של הנאה ממגע אורו הרך של המסתורין."

    הפריע לי משהו בגבריו של עידו. אתה נתת לי את השהות לעצור לרגע ולהתבונן במה שמפריע. לכן אני מודה לך דרור.

    ברור שישנם מטרות רבות לכתיבה, גם לכתיבה פילוסופית. עכשיו, למעשה, לאחר יקיצה והתרעננות אני יושב נוח בכורסתי הרכה עוטה שמלת בוקר קרטזיאנית אני מתחיל לכתוב חיבור שהייתי אמור להגיש לפני שנים, חיבור שאני גדול ממידותיו. לומר שאני עושה זאת מתוך הנאה או למען תכלית שאינה פרקטית תהיה אמירה מוטעית. ואכן, רבים כותבים לשם לימודים, פרנסה, שעמום רגעי, הסחת דעת או למען משהו שלא האדם הפועל ולא אנו נוכל לגלות- מצבי-כתיבה בהם לא נוכל נחשוף את "הלשם-מה". אולם כל זה רק מיפוי- וזו לא היתה טענתו של עידו.

    עוד זמן קצר אצלול לכתיבה. כשזה במיטבו אני מאבד תחושת-זמן, אני צועד-לקראת מושא החקירה שלי. כשזה בתחום האתיקה המושא יכול להיות – והיה – "ההנאה" וכבר בחנתי ברצינות תת תחום שניתן לראותו כשייך ל"מחשבת-רגש", אם תרצו. אולם אלו לא המושאים הבלעדיים של החקירה הפילוסופית. גם זו לא טענתו של עידו. ידוע. עושה לעצמי סדר, הבינו.

    כשאשב ואכתוב. אקרא מעט ואז אהרהר. האם אני חושב? – ובכן, לעיתים גלומה שם מחשבה או, ליתר דיוק, אני משתמש בפרקטיקות ובמהלכים אותם רכשתי (לוגיקה זה רק חלק מהעניין, פרט בתמונה) כדי לבצע עשייה לשונית מסוימת, עשייה אינטנציונאלית (מכוונת-לקראת) המתוחמת (לא באופן שלם) בכללים אותם הטמעתי. האם אינני מרגיש משהו? ובכן, יש לי תחושות והרגשות רבות המגולמות בעשייה הזו. אינני יכול לשים אותם בסד שהוא ההנאה של החקירה המכוונת אל המסתורין. פעמים זה כך, פעמים זה אחרת.

    לפעמים זה כפצע המגרד מכאיב-מענג שלא ניתן להפסיק לגרדו, לפעמים כהליכה איטית איטית בה אני מפתיע את עצמי על כל שעל, לפעמים זה דומה לתפירה. פורסים כמה סוגי אריגים ומתחילים לתפור אותם לעמדה אחת. או סתם להשתעשע בקריעתם, לזרוק אבן על בית מזכוכית ולפעמים (תתפלאו) אין שם אלא עשייה קומפולסיבית (מהירה מאוד בדרך-כלל). לא חש כלום.

    חושב על משהו, כן- אפשר לומר את זה. אני חושב על מה שאני מרגיש?! ובכן כן, לפרקים. ולפרקים אני כל-כך מרוכז במושא ש*אני* נעלם וכל מה יש אלו כיוונים ללא אני. אולם בדרך-כלל זה הרבה יותר פשוט וטריביאלי. התנהלות בה אדם מנסה לברר את יחסו שלו לסוגיה מסוימת. יחס, עמדה. זה לא שאני חושב מה אני מרגיש אלא אני י-ו-צ-ר את יחסי לעניין מסוים. אני מברר את המוץ לעיתים מנסה אני לשמוע קול ברור אחד שאינו תחושותיי גרידא או מחשבותיי על תחושותיי. אני מברר משהו מחדש. רק לפעמים מה שאני מנסה לברר זה את תחושותיי כלפי מושא מסוים. בדרך-כלל אין זו תכלית חקירתי. משהו מעניין אותי- והוא שם. זה הכל. הרגש לא חשוב אלא רק העניין הדורש בירור ומה שאני מנסה ללטש אינו מחשבת-רגשותי על העניין אלא, לכל היותר, מחשבת-יחס על העניין. עמדת-יחס. ההבדל יכול להראות סמנטי אבל הוא לחלוטין לא. מדובר בכיוונים אחרים לגמרי.

    והפרדתי בין פילוסופיה לכתיבה עליה דיבר עידו. ישנם עוד סוגי כתיבה רבים- להם מאפיינים שונים וסוגי תכליות או מוטיבציות עומק אחרים לכותבים אותם.

    ואני מקווה שתברר יותר טוב על מה אתה מדבר דרור מהסיבה הפשוטה שכשמתחילים ללכת אחרי קול ומעדנים אותו עושים מה שהיו קוראים הקדמונים "טוב כשלעצמו" (לא אמרתי דבר על הנאה, לא אמרתי דבר על מחשבת רגש או תחושה).

    חזרה לעבודה,
    יום צלול.

  • עדו  On 25/08/2003 at 18:02

    הופתעתי עם היקיצה, בחלק זה של העולם, לגלות את תגובתך כי חשבתי שזה ידעך ויגמר. אולם דיברת רבות על האינטרוספקציה המיותרת,בהרבה מקרים, לכתיבה. אולם אם תשים לב אני אמרתי לחשוב את מה שמרגישים ולא על מה שמרגישים. ההבדל הזה, וכמו כולם גם אני מכיר את אלו שיקפצו ויזעקו סמנטיקה, סמנטיקה!!!
    אלא שההבחנה הזו עמוקה ומושרשת בעיקר בסוג השפה אשר בעזרתה אתה בוחר לנסח את יחסך לעולם בכל תחום. בחירה בה אתה כותב את המחשבות של מה שאתה מרגיש, היא כתיבה הפורצת את כלליו של התחביר, מוותרת על ההתעקשות של ההבנה האנליטית ומאפשרת לגעת במרחבים הפואטים של הדברים, כפי שהם מתרחשים בכל חטף וחטף.
    החלוקה הזו של הזמן ליחידות אינפיניטיסימליות חובקות כל מאפשרת לאינטואיציה ליצר "ידע" המתקבל כמו כשנחבטים. "ידע" זה הוא מחשבת הרגש וניסוחו מתקבל בעיקר מאי התכוונות אל מה שאתה מרגיש, מחוסר עיון בסוגייה ויותר מהשהייה במחיצתה.שהייה באין עשיה – במובן של הליכה שרק העקבים צועדים את המקצב.

  • נאבוקוב  On 25/08/2003 at 19:56

    לחשוב-את הרגש. פעם כמעט-חיבקתי את פסואה בגלל רעיון דומה – והכמעט הוא בגלל שכבר ראיתי ברור: אלו דברים שיש להם שיעור ואלו דברים שיש בהם טעות.

    "ויותר מהמה, בני, הזהר, עשות ספרים הרבה אין קץ, ולהג הרבה יגיעת בשר"-
    ואני מודה לכמה מורים שסמנו לי את התמרור הזה.
    והחזירו את המושגים לשימוש שגור.
    והביאו מנוחה נכונה לסבכים שהיוו רעשי-רקע.
    ואמרו אל תחשוב – התבונן.

    אינני בוחל במהלכים אנאליטיים כשם שאני מכיר במה שאמר פעם האיש מפרייבורג: "חשיבת הישות היא הפואטיזציה הראשונית הקודמת לשירה ולכל יתר ענפי האמנות, המעצבת את מוצריה בתחום של הלשון".

    שאיפתי אינה לחשוב-את מה שאני מרגיש, זה מצמצם. אם כבר אז אעז לומר מה שאסור לי לומר:
    כמיהתי הפילוסופית היא לחשוב-את תחתית-הדברים.

    קח במתנה שיר:

    ינואר, ימי הביניים (אריה זקס)

    הדוכס ז'אן דה ברי
    לבש גלימה כחולה
    לבייש את השמים.
    כובעו עטור פרוה. גם כלבי ציד.
    כרמים חוסים בצל טירתו,
    משובצים בקפידה בין חום לירוק.
    היום נקשור ונגזום גפנים,
    כשמעלינו צריחי דה ברי היפים,
    ומעליהם השמים.

    פברואר, ימי הביניים

    בחוץ נפלו פתיתי שלג בר-קימא
    מצמרת סבוכה
    כשפגע גרזן בגזע.
    ובפנים-
    תחתונית לבנה, קרסוליים עבים
    נגלו כשהרימה המדונה שמלתה
    מול אח בוער
    לחמם את
    ברכיה.

  • הרג"כ  On 28/08/2003 at 1:00

    חוזר אני אליכם רבותי המתדיינים לאחר מסע מפרך בפולין האפורה. יש אלוהים, אין אלוהים וואט דה פאק.
    על הדרך בין לייפציג לברצלונה אמר פורטיס ואני שנסעתי על הדרך בין קרקוב לזקופנה הגעתי למעיין מחלף פולני בין בור הריגה אחד למשנהו ולפתע ראו עיני את הפניה ימינה לטרנוב עירת מגוריו של אותו הסבא יעקב של כולנו.
    עירה זה לא ולבטח לא כפר כי אם עיר ואם בפולין הארורה.
    מתוך תהום ההשמדה ומראות כיפת האפר במיידנק בואכה לובלין יודע אני כי יש אלוהים.
    רק אלוהים היה מביא את העולם פעם אחר פעם למלחמת גוג ומגוג חסרת מוסר ואנושיות.
    רק האלוהים היה מראה לנו בני האדם פעם אחר פעם כי אין אכזר יותר מהאדם ומאידך כי אין רחום ממנו.
    אוי לרע בלי הטוב ואוי לטוב בלי הרע, לדראון עולם נזכור ונדע כי נצחון הרוע הוא תמיד זמני יש תקווה לכל כי ידו בכל ויד כל בו.
    ולזכרו של סבא יעקב יאמר כי ל"ו צדיקים אין רואה האדם בצדיקותם בעולם הזה ולסבא יעקב היה תמיד את אותו הניצוץ המזכיר לכולנו כי אין יאוש בעולם כלל.
    בנוסף אברך אתכם כל באי אתר זה שתזכו תמיד להיות שמחים ומאושרים ושלמים במעשיכם למען ייטב לכם ותייטיבו לכל כי זו מהות קיומנו בעולם הזה סור מרע ועשה טוב ולא רק במובן ההלכתי יהודי דתי כי אם בעיקר במובן האנושי.

  • מיקה  On 03/09/2005 at 10:53

    לא כולל שרות!
    כל יצריי , כל נדריי , מוטמעים לתוך תחושה בלתי מוסברת, במנהרה ללא הכוונה , ללא פשרות וחיפוש מוצא מהלוא נודע ,אל הביטחון שבתוך חיים מאושרים.
    בלעתי את כל הפיצה והמשכתי לצפות בטלויזיה , החיים זרמו בחום מהביל על פני גופי הלח מזיעה וחוסר מנוחה. כששיערי הענוג רוצה עוד חפיפה בלי פן בתענוג של מים הזורמים על מובלעות גופי בזרימה ללא תכלית ומטרה.
    עונה לטלפון מצלצל בשעה מאוחרת מדי לדיבורים מיותרים.
    שתי את כוס הקפה הקר בלעי רוקך והמשיכי הלאה . שיעולך קוטע את רצף מחשבותייך המוסתות ממרתון של דקה. "הסירו דאגה מלבכם ", זועק כמעט בתחינה שדרן הרדיו המבשר על גל חום גואה באזור החוף . אני מבטיח הוא אומר שהכל יהיה בסדר, סימכו עלי! יש לי דיבור עם אלוהים, האמת אני הכתבתי לו את עשרת הדיברות , אמנם התלבטנו אם לרשום יותר דיברות אבל בסוף החלטנו שעשר זה מספר עגול ומגניב . אפשר אפילו לייחס אותו למספר אחד( בצמצום , אפס לא נחשב!) שהוא כמו ששמעתם , אחד מי יודע? אלוהיכם!
    טוב מספיקה השתחוות אחת , אין צורך בגבינה ליד האבטיח הקר, מיץ לימון קר עם נענע יספק אותי.
    אני יודע אין קבלה ללא נתינה. אז כמו מה זה נראה לכם ? אני נותן לכם חום ואתם מביאים לי שתיה קרה.(תאמינו לי במצב של היום חום זה הכי טוב שיש) וזה לא כולל שרות! תודה ויום נעים.
    נ.ב
    לא הבטחתי לכם גן של שושנים .לא? האמת החום הזה שיגע גם אותי לא מבין מה אתם רוצים ממני!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: