בבנק

היום הייתי בבנק. על הכיסא לפני ישבה אמא צעירה עם שני ילדים קטנים; ילדה כבת ארבע, ילד כבן שש. הילד עשה רעש, האמא אמרה לו, בטון כזה של אמהות – חצי לוחש חצי צועק, חצי שואל חצי מבטיח, חצי ענוג חצי קשוח: אתה רוצה לחכות לי בחוץ עד שאני אסיים או שאתה רוצה לשבת פה בשקט?
הילד השתתק, שלח יד לתיק שהיה אתו, שלף משם אקדח צעצוע קטן, הצמיד את הקנה לרקה של אמא שלו, ולחץ על ההדק.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • בילי  On 17/08/2003 at 15:25

    שורה נפלאה.

    בפעם האחרונה שהייתי בבנק, דמיינתי את צורת הרצח המועדפת על כל אחד מהעמודים בתור לפני:
    – הערס הקטן יביא סכין
    – האשה המבוגרת, זאת שלבושה מוזנח, תרעיל לאט לאט את ילדתה המנגלואידית
    – האשה הצעירה תחנוק את בעלה המתעלל בשנתו

    כאלה.

    אולה יש משהו בבנקים?

  • איתן כספי  On 17/08/2003 at 16:20

    וגם לך יעשו ילדיך תעלולים דומים, וזה לגמרי לא יהיה ספרותי. מובטח לך.
    תאמין לי "מפלצות בע"מ". הם נולדים מבוגרים ואתה לא יכול עליהם. קשה. קשה.

  • יהושפט  On 17/08/2003 at 16:58

    איזה גניחט. ילדים עושים את זה כל הזמן. אפילו שלך יעשו. כלומר, בהנחה שתצליח להתרבות. כלומר, בהנחה שתצליח להתרבות ולא יצאו לך גניחטים כמוך.

  • מלפומנה  On 17/08/2003 at 17:03

    שהחינוך מגיע מהבית.

    🙂

  • דרור בורשטיין  On 17/08/2003 at 17:36

    יהושפט, איזה פאסיב-אגרסיב

  • גיא  On 17/08/2003 at 18:09

    את אבא צריך להרוג, אדיפוס, לא את אימא, לאימא צריך לעשות רק טוב… הומו.

    ליהושפט: גניחט? גניחט? מאיפה הבאת את המילה הזאת, גם אתה בטח ירית באימא, הא?

  • נאבוקוב  On 17/08/2003 at 18:11

    הלכתי לאכול היום בחומוס שהמליץ המר כבודו בלינק למטה ויצא שאני והצ'יקיטיטה נפלנו לדבר על הכיבוש ככה, בין ניגוב לניגוב. היא סיפרה לי על דייט עורכדין שהיה לה שעל ההתחלה סיפר לה שכשהיה חייל-לא-גניחט לא היה לו טרמפ אז הוא עצר רכב סרדינים של ערבים, הוציא את כולם ואחר-כך כיוון רובה והופסה, נסע למחסום. היא אפילו סיפרה מזועזעת. ואני אוהב אותה. אז סיפרתי לה שאנחנו עשינו את זה רק בניווטי תצ"א ושבכלל וקנין דרך את הנשק- ולא אני- וזה כלום כי פעם המפקד התעצבן על זקן ונתן לו קת בראש- וזו לא היתה קת פלסטיק.
    אחר-כך סיפרה שכשהיתה צ'יקיטיטה בבית-קפה לסלבים בניו-יורק נפל לה הקפה ועשה לה את הצלקת היפה על הזרוע- אבל אז זה התנפח ונראה כמו מקום נוח לשים בו סיגריות. כשיצאנו החוצה ניסיתי לספר לה את השיר של לו ריד שגם בלינק למטה- אבל לא הלך. אז הסתפקנו בלהתפעל ממנו. בסוף נפרדנו ועליתי לרכבת לבאר שבע עם טד יוז וקארבר בעיניים ווייטס באוזן. היה מענג, חוץ מילד מעצבן שישב לידי והרעיש שם העתק אם16 מקוצר כה מושלם עד שתהיתי אם הקת היא מפלסטיק. פלסטיק הכי שווה.

    http://www.notes.co.il/gil/1952.asp
    http://forums.nana.co.il/showmsg.asp?id=2740737

  • יולי  On 17/08/2003 at 18:17

    הזו שומדבר. נכון?
    לזה קוראים אח"כ בעמוד 3 (מעל למבצעים של איסתא) "הכתובת היתה רשומה על הקיר". ברחוב לידי יש שני יתומים ואבא בכלא. השכנים לא קראו את הכתובת.

  • רונית  On 17/08/2003 at 19:23

    פיסות אלימות בהפרש של רבע שעה.

  • לוליטה בפיתה  On 17/08/2003 at 21:27

    קטע שלם בלי צדוק? או שפיספסתי משהו?

  • גאיה  On 17/08/2003 at 21:48

    הסימנים הראשונים של הזיקנה: להגיד שהילדים של היום…ולצקצק בלשון. הילדים של היום משחקים ב"קובואים" וכאלה בדיוק כמו שאנחנו שיחקנו, עם אקדחים וכל הבלאגנים. אני מתפלאת עליך בתור איש קריוקי.

  • ר.פ.ק  On 18/08/2003 at 8:41

    אני לא שיחקתי בקובואים, מקסימום בחסמבה או משהו כזה פטריוטי. מעבר לזה מעולם לא העזתי לכוון אקדח (צעצוע)לעבר אימי היקרה, יותר מזה, לא העזתי לכוון לעברה אף לא אקדח מילולי.כנראה שהכל עניין של חינוך. כמה טוב שהתחנכתי בידי הורים שכאלה. הלוואי על כולם הזעזוע שחש פויר בבנק, זוהי חברה בריאה, המזדעזעת מהתנהגות חולה

  • גאיה  On 18/08/2003 at 9:32

    אתם אומרים חברה חולה ומזדעזעים כל כך כאילו שזה איזו חברה שאינכם שייכים לה. הילדים לא המציאו את זה. הם לא יצרו את זה. אנחנו יצרנו את החרא הזה בשבילם. ובטוחני שיש כאן כמה אנשים שעושים טלוויזיה ועיתונות וכן הלאה… אתם מאכילים אותם בשיט הזה, ואח"כ אומרים שאתם מזועזעים. ממש חבורה של גולדות.

  • דרור פויר  On 18/08/2003 at 10:26

    חברים, קיראו שוב את הקטע. אין בו כלום חוץ מעדות: לא הבעתי זעזוע, לא הבעתי שמחה, לא הבעתי עצב, לא הבעתי אהבה או שנאה לילדים, לא צקצקתי בלשון ולא הבעתי את דעתי על הכיבוש, רק סיפרתי בשבעים ושבע מילה מה שראיתי בבנק.
    מסתבר שהסיפור הקטן הזה תיפקד כמראה: כל אחד מכם ראה בו משהו אחר (ביקורת על החינוך, על האלימות, על הכיבוש), וגם ראה בי משהו אחר, החל מזקן נרגן ועד לאדם אדיש מבחינה חברתית.
    בדיעבד אני יכול לומר שעשיתי ניסוי, ושהניסוי הצליח.

  • יהושפט  On 18/08/2003 at 12:14

    ניסוי בתחת שלי עשית, יא גניחט. ראית איך כולם התפלאו מה אתה עושה מהקטע בבנק עניין גדול וחיפשת דרך מילוט. דרך מילוט אופיינית לגניחטים רכיכיים וחסרי עמוד שדרה שלא מסוגלים לעמוד מאחורי מה שהם כותבים, אם תשאל אותי. גניחט.

  • דרור פויר  On 18/08/2003 at 12:23

    אני נותן לך צ'אנס אחרון: או שתמצא מילה יותר ראויה מגניחט, או שאני מתחיל למחוק את ההודעות שלך.
    ראה הוזהרת

  • נאבוקוב  On 18/08/2003 at 15:27

    אני הבעתי את התרשמותי מהפוסט- לא פרשתי אותו או אותך, אבל זה לא חשוב. שאלה לי אליך. מה עומד מאחורי התגובה שלך כאן, אח יקר באמת באמת:
    http://www.notes.co.il/ronit/2036.asp
    ?
    כלומר,
    האם באמת אין בו כלום חוץ מעדות?
    האם אין לו, למשל, מבט מסויים?

    ***

    פאפא ליכטשוב ציטט פעם את הקטע שירד בעריכה של הביקורת:
    "עדויות ללא מבטים הן ריקות"-
    אבל לא הייתי בחדר והוא שכח לומר לי זאת.

  • רמירז  On 19/08/2003 at 2:13

    חבל.

  • רמירז  On 19/08/2003 at 2:14

    מה עשתה האמא?

  • עדו  On 19/08/2003 at 3:20

    כשדרור כתב את הקטע על הבנק הוא אכל תפוח.

  • דרור פויר  On 19/08/2003 at 13:07

    ברור שיש בו מבט מסוים, לגמרי ברור, וכשכתבתי "בדיעבד אני יכול לומר שעשיתי ניסוי, ושהניסוי הצליח", חשבתי שזו בדיחה ושכולם יבינו אותה, אבל זה לא כל כך הלך, מסתבר… אין דבר עגום יותר מבדיחה (לפחות סוג של בדיחה) לא מוצלחת שלא מבינים אותה.
    בדיחה שאף אחד לא מבין היא עץ הנופל באמצע היער.
    מה המבט, אתה שואל? ובכן, ברור שמדובר בדבר די מגעיל בעיני (אני לא אוהב להזדעזע). אני לא אוהב את כל הילדים האלה עם האקדחים, כשיהיו לי ילדים, אני לא אקנה להם דברים כאלה. זה תמיד נראה לי מוזר כשאני פוגש ילדים (משפחה או חברים) והם ישר מכוונים עלי רובים או חרבות ומתחילים לירות/לדקור. מה בוער? יהיה לכם מספיק זמן לזה, חברים
    והאמת, אני גם לא מבין את האנשים (בדרך כלל, אנשים מסוג הורים) שאומרים: ככה זה ילדים, ויום אחד תבין. ברור שככה זה ילדים, וברור שיום אחד אני אבין. אני לא מנסה לשנות את הילדים, ילדים זו שמחה (מסויימת), ואני גם לא מזדעזע מהנטייה שלהם לעשות דברים מפגרים, אני פשוט לא מבין את ההורים שקונים לילדים שלהם את החרא הזה. מה, הם לא שמעו על הרובה שתלוי על הקיר וכל זה?

  • Rogatka  On 19/08/2003 at 16:01

    ישבתי עם אמא שלי ועם אורטל על ספסל בקופת חולים, חיכינו לרופא. היה לידנו איש אחד מעצבן שכל הזמן הסתכל על הציצים של אמא, אני חושב.
    הדפיקות של הרגל שלי על הספסל התחילו לעצבן את אמא ואז היא אמרה לי ככה בחצי לחישה: אתה רוצה לחכות לי בחוץ עד שאני אסיים או שאתה רוצה לשבת פה בשקט?
    מה לעשות, אני צריך לשחק אותה ילד טוב. אבל האיש כל כך התפעל מאמא, אז חשבתי שאני חייב להחזיר לה. לצאת גבר. ככה עשו בפאוור ריינג'רס. אי אפשר להישאר חייב.
    לקחתי מהתיק שלי את הקולט, סובבתי את התוף והכנסתי שני כדורי דום דום. טענתי ונצרתי. מזל שזה נראה כמו אקדח צעצוע.
    קירבתי אותו לראש של אמא בלי שהיא תראה (היא הייתה עסוקה בלנגב לאורטל את הנזלת). האיש ראה טוב טוב ועקב אחריי בחצי חיוך.
    סחטתי את ההדק. ואחר כך שוב.
    אף אחד לא שמע, האיש גיחך קצת. אמא נשענה על הקיר, שלולית אדומה הייתה לה מאחורי העורף, קצת טיפטף לריצפה. היו גם חתיכות אפורות של משהו רך.
    "הבא בתור" אמר הרופא ואז אמא ואורטל קמו וסחבו גם אותי.
    האיש המוזר כתב משהו בפנקס.

  • Rogatka  On 19/08/2003 at 16:02

    שזה היה בנק.
    הרופאים האלה כל כך דומים
    לאתי אלון.

  • איזק  On 19/08/2003 at 16:47

    מאוד מעניין הסיפור הזה שלך על הבנק, וטלרים הם אנשים מעניינים מאוד. אני ככלל מאוד מתעניין ברוטינה ובאדמינסטירציה, ובבנק הזה שלך שם נשמע שיש משניהם.
    תודה.

  • רמירז  On 20/08/2003 at 20:33

    הרבה תגובות הפעם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: