פרשת השבוע – עקב

1.
אני מבקש להקדיש את פרשת השבוע הזו ליאיר, שנפטר השבוע לפני שש שנים. אני אוהב אותך יאיר ובחיים אני לא אשכח אותך.
2.
יאיר פויר, דוד שלי, היה אחד מהאנשים שהשפיעו עלי הכי הרבה. אם לא היה הוא, לא היה אני, או שהיה אני, אבל אחרת. אני מתגעגע אליו. השבוע, על הקבר שלו, בכיתי דמעה. תודה לאל על משקפי השמש.
3.
אני לא מאמין שלאלוהים היה חלק במוות של יאיר, ולכן אני לא כועס עליו, אבל עדיין – זה מרתיח אותי שהבנאדם הזה מת צעיר כל כך.
4.
פרשת עֶקֶב (דברים ז', י"ב). לא פרשה ארוכה, ואם תשאלו אותי, גם לא פרשה מעניינת במיוחד. ז'תומרת, מעניינת, בטח מעניינת, אבל לא במיוחד. אין הרבה דברים חדשים שאני למד ממנה. משה ממשיך לנאום לפני בני ישראל לפני מותו, מגיש להם את קיצור תולדותיהם, למי שפספס (והרבה פספסו, שהרי רוב יוצאי מצרים מתו במדבר, וקהל המאזינים צעיר ברובו).
5.
הדבר היחיד שאני למד מפרשת עקב הוא מצב הרוח הרע בו שרוי משה רבנו. משה, שבפרשה הקודמת התחנן בפני אלוהים להיכנס לארץ ישראל ונתקל בסירוב עיקש, מכניס קצת לאלוהים בחזרה, ומתאר אותו באור לא מי יודע מה מחמיא, כמו "כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ, אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא" (ז' כא), או "יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא-הָעֹבֵר לְפָנֶיךָ אֵשׁ אֹכְלָה" (ט, ג).
6.
משה עצבני ונרגן. נמאס לו לגמרי. הוא מרשה לעצמו להקניט את אלוהים. הוא אומר לבני ישראל: ראו, אם אותי – אותי! החבר הכי טוב שלו! – הוא העניש בעונש כל כך חמור על חטא כל כך קל, רק תדמיינו מה הוא יעשה לכם. לאלוהים, אומר משה לעם, אין אלוהים. דיר באלאק!
7.
ושוב חוזר הפרדוקס: אלוהים מצווה על עם ישראל – באותו משפט – לאהוב אותו ולפחד ממנו. אני לא מצליח להבין את הציווי הזה, בחיי שאני לא מצליח. אהבה ופחד באותו משפט. כל הפרשה הזו היא מטוטלת רגשית: אם תעשו טוב תקבלו פרס, תעשו רע – אני מכסח לכם את הצורה.
8.
לעזאזל, זו לא דרך טובה לבנות מערכת יחסים חדשה! בכל זאת, העם עומד על סף עידן חדש, אני לא בטוח שזה הזמן לאיים עליו.
9.
לא יודע, אחיות ואחים, אני לא אוהב את אלוהים היום. לא שזה יום רע, להפך, אבל אני פשוט לא מרגיש קרוב אליו. פרשת עקב מנכרת אותי מאלוהים, גורמת לי לראות בו זר. אלוהים של פרשת עקב הוא הזר המוחלט, האדיש. הוא מזכיר לי קצת את ביבי – מבטיח הבטחות שהוא לא יכול לקיים, מאיים איומים שהוא לא יכול לממש. מין אלוהים קר כזה, מעצבן. האלוהים של פרשת עקב הוא לא אלוהים חם, וזה בעיקר בגלל שמשה לא חש כלפיו חום. למעשה, אלוהים בכלל לא נמצא בפרשה הזו, הוא לא מדבר מילה. היא כולה מונולוג ארוך וכואב של משה.
10.
השבוע, באזכרה ליאיר, דיברתי עם הדוד שלי אברם אריה – איש גדול – על משה. הסכמנו שמשה הוא לא מנהיג. משה לא מתעניין בעם ישראל, לא אכפת לו מהאנשים. הוא רק אוהב לדבר עם אלוהים, לכתוב חוקים, לתקן תקנות, לא אכפת לו מהאיש הקטן. דוד שלי אברם אריה פירש יפה את המפגש הראשון בין משה לאלוהים, מול הסנה הבוער:
11.
אלוהים אומר למשה ללכת לעם, ומשה אומר: הם לא יקשיבו לי, בגלל קוצר הרוח והעבודה הקשה. תמיד חינכו אותנו לחשוב שמשה דיבר על העם הנאנק תחת עולו של המצרי. אבל לא, אומר לי דוד שלי אברם אריה, משה דיבר על עצמו – על העבודה הקשה שלו, על קוצר הרוח שלו. משה, בקצרה, היה עצלן ופחדן.
12.
ועדיין אלוהים בחר בו. למה? האם בגלל שגם אלוהים הוא עצלן וקצר רוח? אני לא חושב. אני עדיין חושב שאלוהים ומשה זה אחד מסיפורי האהבה הגדולים ביותר בהיסטוריה. עם ישראל הוא רק סטטיסט ברומן הגדול הזה. למשה אף פעם לא היה ממש אכפת מבני ישראל, למרות שבפרשה הזו הוא מציג את עצמו כמי שדאג להם. במציאות, הוא אף פעם לא ממש היה שם. ראו את תולדות עם ישראל במדבר: משה תמיד נעדר בקטעים הקשים.
13.
ולמרות הכל, משה עומד למות, ואלוהים גם הוא מתחיל להרגיש את הבדידות. אולי הוא מתחרט על העונש שהטיל על משה? אולי גם אלוהים לא רוצה להישאר לבד?
14.
אם יצא לכם להיות אי פעם בסופו של רומן, אתם מכירים את הסיטואציה. זו לא סיטואציה נעימה; המון עקיצות הדדיות, המון מרירות, המון כעס.
15.
ניתן לראות איך משה משכתב את ההיסטוריה, מציג את עצמו טוב יותר בפני אלוהים והעם. אלוהים, כמו כל גבר שמכבד את עצמו, לא עונה בפרשה הזו. פרשת עקב מוצאת את אלוהים דומם. שותק.
16.
האם הוא מתעלם? האם הוא ברוגז? האם הוא רק מחכה שמשה יסיים את דבריו? כן, כן, כן.
17.
ויחד עם זאת, יש גם המון רוך וגעגוע. תקראו את הפרשה, בין השורות ניתן לחוש את האובדן ההדדי הזה.
18.
משה ואלוהים כבר לא.
19.

וגם דוד שלי יאיר כבר לא, ואני מתגעגע אליו. יאיר, אני מדליק סיגריה לזכרך. זוכר איך היינו מעשנים ביחד את הטיים המסריחות שלך? או אולי זה היה קנט, אני כבר לא זוכר. מה שבטוח, אלה היו סיגריות עם פילטר לבן.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרוול  On 15/08/2003 at 8:08

    אתה כותב: "אלוהים של פרשת עקב הוא הזר המוחלט, האדיש … מן אלוהים קר כזה, מעצבן". קראת את הפרשה? הנה כמה דוגמאות:

    יג וַאֲהֵבְךָ, וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ; וּבֵרַךְ פְּרִי-בִטְנְךָ וּפְרִי-אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, שְׁגַר-אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ. יד בָּרוּךְ תִּהְיֶה, מִכָּל-הָעַמִּים: לֹא-יִהְיֶה בְךָ עָקָר וַעֲקָרָה, וּבִבְהֶמְתֶּךָ. טו וְהֵסִיר יְהוָה מִמְּךָ, כָּל-חֹלִי; וְכָל-מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים אֲשֶׁר יָדַעְתָּ, לֹא יְשִׂימָם בָּךְ, וּנְתָנָם, בְּכָל-שֹׂנְאֶיךָ.

    ז כִּי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, מְבִיאֲךָ אֶל-אֶרֶץ טוֹבָה: אֶרֶץ, נַחֲלֵי מָיִם–עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת, יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. ח אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ-זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ. ט אֶרֶץ, אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל-בָּהּ לֶחֶם–לֹא-תֶחְסַר כֹּל, בָּהּ; אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל, וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. י וְאָכַלְתָּ, וְשָׂבָעְתָּ–וּבֵרַכְתָּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, עַל-הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן-לָךְ.

    יז כִּי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם–הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים, וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים: הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר, וְהַנּוֹרָא, אֲשֶׁר לֹא-יִשָּׂא פָנִים, וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. יח עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם, וְאַלְמָנָה; וְאֹהֵב גֵּר, לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה.

    אכן, האלוהים הכועס עליו אתה כותב מוזכר גם הוא בפרשה. אך תמיד בהקשר של אי-הליכת ישראל בדרכיו. תמיד כגמול לחטא ואף פעם לא כתכונה העומדת בפני עצמה.

    ומה עוד גורם לי לחשוב שלא קראת את הפרשה? אתה כותב: "לא פרשה ארוכה". ובכן, גם לא קצרה. בתורה 53 פרשיות ו-5,845 פסוקים. בממוצע 110 פסוקים בכל פרשה. בפרשת עקב 111 פסוקים, כלומר פרשה ממוצעת לחלוטין.

    שבת שלום!

  • חנן  On 15/08/2003 at 13:41

    היא שאלה אותי "מי אתה?" ועניתי לה "אני האבא של הברמצווה ואת האמא של הברמצווה" ואז נזכרנו שאנחנו גם זוג ולא רק הורים של ילד ברמצווה. כל הערב התרוצצנו בין האורחים ודיברנו משפט פה משפט שם עם אנשים שאנחנו מאד אוהבים. כולם מאד נהנו ואמרו שהיה טקס שונה, אמיתי ועמוק. אנחנו הקראנו את הברכה שלנו והבן הקריא בהצלחה את הדרשה שלו על פרשת "עקב".

    אז אם אתם רוצים לתפוס אותי בלי קסקט, לנשנש משהו בחינם ולהגיד מזלטוב, בואו מחר בצהריים המוקדמים ל"בית דניאל" ברחוב בני דן בתל-אביב.

  • דרור פויר  On 15/08/2003 at 14:46

    נורא יפים הפסוקים שאתה מצטט, ויש עוד הרבה פסוקים יפים בפרשתנו, אבל אני עדיין חושב שבפרשה הזו אלוהים הוא זר ואדיש ומנוכר: זו פרשה חוזית לגמרי; תעשו ככה, תקבלו ככה, תעשו אחרת, תקבלו בראש. אין בה שום דבר אישי, ואלוהים לא נוכח בה בעצמו. הוא או מבטיח או מאיים, ומהבחינה הזו כן, אלוהים זר ואדיש ומנוכר כמו עורך דין.

    אתה כותב: "האלוהים הכועס עליו אתה כותב מוזכר גם הוא בפרשה. אך תמיד בהקשר של אי-הליכת ישראל בדרכיו. תמיד כגמול לחטא ואף פעם לא כתכונה העומדת בפני עצמה".

    איך אתה יכול לומר שהתכונות הטובות עומדות בפני עצמן והרעות לא? אלה ואלה, אם לשאול מכתם, דברי (ואני אומר: מעשי) אלוהים חיים. אלוהים הוא כל תכונותיו, הטובות והרעות גם יחד. אלה גמול ואלה גמול, כי אלוהים – אם לדבר בהכללה – הוא יותר מגיב מאשר יוזם. תכונותיו לא עומדות בפני עצמן, הוא משתנה לפי מעשי האדם.

    בקשר לאורכה של הפרשה, אני מסכים איתך. טעיתי. מודה: לא ספרתי פסוקים, אבל התחושה שקיבלתי היא של פרשה קצרה.

    מזל טוב, חנן. ברוך שפטרך מעולו של זה.

  • שיר  On 15/08/2003 at 16:35

    כשאני אוהבת, אני גם מפחדת. מפחדת שכל הטוב הזה ייגמר. שאני אעשה איזו טעות נוראית, שתפגע בו כל-כך, והוא ילך. אז אצלי פחד ואהבה כן הולכים ביחד. ולא, אני ממש לא חושבת שבן הזוג שלי הוא אלוהים.

  • איתן כספי  On 15/08/2003 at 21:45

    אבל זה מרכז עולמי היום:

    זה מאוד דומה ליחסי הורים-ילדים.
    ילדים, בגיל הצעיר לפחות, האלוהים שלהם הוא ההורים. ההורים הם הטוב והרע, הכועס והמלטף, המיטיב והמרע.
    לילדים כמעט ואין ברירה. הם מנסים כל פעם לבדוק כיצד ישרדו בצורה הטובה ביותר בצילו של האלוהים הזה, שחייהם תלויים בו.

    פעם אלוהים כועס עליהם כי הם נודניקים או לא יודעים לעשות דברים כפי שהוא רוצה, ופעם אחרת הוא אוהב אותם (לפעמים בגלל אותם דברים שמקודם הוא כעס עליהם). הם צריכים ללמוד לחיות עם הקפריזות שלו ולנווט ביניהם.

    כאשר הם גדלים הם לרוב מגלים שהאלוהים הזה הוא לא בדיוק מה שהם חשבו, והוא ממש לא סחורה לגדול לאורה, ואז הם מתפכחים, "חוזרים בשאלה" ומנסים לגדל את עצמם, לאור עצמם.
    בסביבות גיל 30 בערך.

    מהו אלוהים (איזה שלא תרצו) אם לא האב של החברה האנושית? זה שאפשר להגיד שהוא מעלינו, הוא אחראי לכל (בייחוד למה שאנו עושים), ובכך להסיר אחריות מעצמנו?
    אלוהים הוא האליבי המושלם.

  • Milena  On 17/08/2003 at 1:08

    מרתק 🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: