על ט' באב ומגילת איכה

 

1.
מגילת איכה, אותה אנו קוראים היום, נכתבה על ידי הנביא ירמיהו – מהמוכשרים בין כותבי התנ"ך (לצד משה ודוד, וכמובן ישעיהו ויחזקאל). איזו שפה יש לו, לירמיהו הזה שלנו, בן חלקיהו מן הכהנים אשר בענתות בארץ בנימין. הוא כתב את ספר דברים, אבל דווקא את הספר הנקרא על שמו, לא ברור אם כתב. כנראה שכתב רק חלק ממנו. אוהב אני את ירמיהו. פעם עוד נדון בו לעומק.
2.
ביני לבין עצמי אני קורא לו ג'רמיה.
3.
מגילת איכה היא מסמך רב עוצמה: היא מכילה את החטא והיא מכילה את העונש, וגם את החרטה היא מכילה, ובסופה היא גם רומזת לנחמה. ירמיהו נתן פה עבודה, אין ספק. את מגילת איכה אנו קוראים בישיבה על הרצפה; קוראים על אבותינו וסבלותיהם, על אלוהינו וכעסו הנורא. זה ספר טוב.
4.
בספרו "ירמיהו ואני", כותב הרד"פ: "וכיצד אקרא את המילה "איכה"? אקרא אותה כשתי מילים – אֵיכָה ו-אַיֶּכָּה – ועל ידי כך אכפיל את יגוני ואת צערי: אבכה על ה"איך" ואבכה על ה"איפה". איך עשה לנו אלוהינו את מה שעשה, ולהיכן נעלם? שהחורבן, והאבל על החורבן, מכילים הם את שתי השאלות הנ"ל: לא נדע איפה אלוהים, ולא נדע הכיצד עזבנו".
5.
ואם זה מזכיר לכם את ניטשה, אחיות ואחים, דעו לכם שלא בכדי. שלא כמו ניטשה, הרד"פ לא טען למות האלוהים. הרד"פ טען להיעלמותו של האלוהים, ומהבחינה הזו הוא מזכיר יותר את קפקא. אבל מתחת לפני השטח רוחש אותו הכאב: בהיעדרו, אלוהים נמצא הרבה יותר משנמצא הוא בהימצאו. הוא הצל הגדול שאין מי שמטיל אותו.
6.
כותב הרד"פ: "הֶסתֶר הפָּנים – אלה הם פניו האמיתיות של אלוהינו. שאם קורות חיינו משולים ליממה, אלוהים היה נוכח רק ברגע אחד, לפנות בוקר. הביא אותנו לעולם, כמו אב שמביא את בניו ליריד, ואז נעלם לבלי שוב. את שארית היום עוברים אנו לבד, בחיפושים נואשים אחר הדבר שלא ישוב עוד. האמונה – הו, האמונה! – היא ההרגשה של אותו העולל, שלמרות כל הגירויים שביריד לא מצליח ליהנות. מחפש הוא את אביו, אך לשווא".
7.
בתשעה באב אנו מציינים את חורבן שני הבתים – בית המקדש הראשון נחרב בידי נבוכדנצר מלך בבל בשנת 586 לפני הספירה, בית המקדש השני נחרב בידי טיטוס הרומאי בשנת 70 לספירה.
8.
חורבן הבית הוא דימוי רב עוצמה. המסורת היהודית אומרת כי הבית הראשון נחרב בגלל גילוי עריות, עבודה זרה ושפיכות דמים. הבית השני נחרב בגלל שנאת חינם. ואומרים חז"ל כי שנאת חינם שקולה כנגד שלושת החטאים האיומים ההם.
9.
אני, אם יורשה לי, לא מאמין בדברים האלה. אני לא חושב שחטאים שקולים האחד מול השני. אני חושב שחטאים – לפחות בהקשר של חורבן שני הבתים – מובילים האחד לשני.
10.
האם מישהו מאתנו באמת יכול לטעון ברצינות ששפיכות דמים לא מובילה לשנאת חינם? הביטו סביבכם, אחיות ואחים: קורות חיינו במדינה הזו הם בדיוק המסלול הקצרצר הזה בין הדם לשנאה. במסלול הזה אנחנו פוסעים כמו עמי ותמי, מפזרים בתמימות פירורי לחם, מאמינים שכך נמצא את הדרך חזרה, אבל העורבים אכלו את הלחם, ואין דרך חזרה מהדם והשנאה.
11.
עבודה זרה? אני אומר לכם מהי עבודה זרה: מיליוני אנשים עובדים בשירות השנאה והדם. זוהי העבודה הזרה האמיתית.
12.
גילוי עריות? אני אומר לכם מהו גילוי עריות: לא אח ששוכב עם אחותו ולא אם השוכבת עם בנה. מין בתוך המשפחה הוא רק הקצפת של העריות. העריות האמיתיות הם ההפקרות, הגסות וחוסר הבושה המאפיינים את החיים הציבוריים. מה קצר הוא המסלול בין חוסר הבושה לבין הדם הנשפך לשווא, וממנו אל השנאה.
13.
שפיכות דמים? אני אומר לכם מה זה שפיכות דמים: לשפוך דם זה דבר אחד, אבל האדישות כלפי הדם הנשפך, זוהי שפיכות הדמים האמיתית.
14.
שנאת חינם? אני אומר לכם מהי שנאת החינם האמיתית: לחשוב שאתה טוב יותר ממישהו אחר רק בגלל שהוא אחר, זוהי שנאת חינם. לחשוב שאתה טוב יותר ממישהו אחר רק בגלל שיש לו אלוהים אחר (אלוהים אחר – איזו בדיחה עלובה!), זוהי שנאת חינם.
15.
כותב הרד"פ: ".. ואולי טוב הדבר שחרב הבית. אולי נרוויח יותר מהנדודים, מהגעגוע ומתחושת החוסר משהרווחנו מתחושת הקביעות, הנינוחות והמלאוּת. אבל בני האדם חלשים הם, את החוסר מסרבים הם לראות כמלאוּת".
16.
כותב הרד"פ במקום אחר (מתוך: "מכתבים לחבר מוסלמי"): "אומר התלמוד "כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו". ומתריס כנגדם אני הקטן: "כל דור שלא נחרב בית המקדש בימיו, לא ראה שמחה מימיו"; שתחושת החורבן לא בהכרח רעה היא. שהרי לעיתים עדיף הגעגוע, שבכנפיו נושא הוא חיים, על פני הנחלה, שבכנפיה נושאת היא את אפסוּת המחשבה".
17.
צומו, חברות וחברים, או אל תצומו. אבל אל תהיו עצובים רק על חורבן הבית; לצד העצב על חורבן הבית יש עצב גדול יותר: העצב על ההתכרבלות הקולקטיבית העלובה שלנו בין ההריסות.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • נקע בנפש  On 06/08/2003 at 11:47

    אבל מה זה הפיסוק המזוויע הזה בלינק לאיכה?
    עם כל הכבוד לרצון הטוב, טפחא זה לא פסיק ומי ששם שם פסיק פשוט הופך טקסט קריא ונפלא לטקסט עילג ובלתי-מובן.

  • ארקי  On 06/08/2003 at 12:14

    זה אולי "החג" היחידי שלא שייך לדתיים.
    כל הרוצה להתחבר למובן האמיתי רשאי יכול וצריך בדרכו.
    הנחמה-תיקון

  • ע.ממי  On 06/08/2003 at 13:33

    שלום,
    דרור, מלים כדרבנות!

    נ.ב
    הרד"פ זה רב' דרור פוייר???

  • ד'  On 06/08/2003 at 14:08

    ואיזו קריאה מקסימה, אין כמוה בתנ"ך כולה, לכו לבית הכנסת, גם אם אינכם צמים, איש לא יגרש אתכם, וטעמה של הנעימה הזו תישאר לכם בפה שנה שלמה.

  • ש.א.ע  On 06/08/2003 at 14:25

    לפיסקה 17
    נאה דרשת,הבה ונתקן דרכינו.
    איש איש בדרכו

  • שי  On 06/08/2003 at 14:25

    לא על שנאה ולא על עריות ולא על עבודה זרה ושפיכות דמים.

    כי אם על היותו של עם ישוב במקומו זמן רב ואוכל עצמו בתוכו כי אלוהיו נתן לא את התשובה ולא מאפשר לו לשאול את שאלותיו ולבקר ולחקור בעצמו את עצמו. וככל שירבו המתסיסים המביאים עם שלם לתסוס, כך יעלמו להם הגזים מהעם הזה עד כדי אובדן טעם. וכשאין טעם – מה קל מזה לקרוס.

    כי אימפריות לא נופלות – הן קורסות בקול תרועה רמה – מבפנים.

  • איתמר  On 06/08/2003 at 16:23

    מהטובים ביותר, גם שלך וגם של הרד"פ.
    אני לא צם, אבל אולי, אולי, ורק עם מכבתי תל אביב תפסיד לז'ילינה, אלך לשמוע את קריאת המגילה בכיכר רבין. היום היתה הפעם הראשונה שקראתי אותה, בלינק שנתת. רק בזכותך!

  • כרמל  On 06/08/2003 at 21:16

    ולכבוד זאת טרחתי לא רק שלא לצום אלא לבשל במיוחד ניוקי תרד ברוטב פסטו. מה עם ערב קריוקי עברי בהנחיית הרד"פ?

  • דרור פויר  On 07/08/2003 at 4:23

    אני, כמובן, בעד ערב קריוקי, מאוד בעד, אבל מי צריך מנחה? אני אומר, בואו נארגן את זה וזהו, אין ממש בעיה. במועדון הבולדוג יש חדר פרטי. ניקח אותו ונהיה מאושרים, לפחות לכמה שעות.

    הגדלתי ועשיתי והנה הטלפון של הבולדוג, רק להתקשר ולהזמין את החדר לערב. כולנו נתייצב!
    זה הטלפון:
    03-5373445
    הכתובת: לבנדה 56 תל אביב

    יש כפפה, מי מרים אותה?

  • גיל  On 07/08/2003 at 12:01

    רק תקבע תאריך וכבר נשלח לך את רשימת השירים

  • אילן  On 07/08/2003 at 13:03

    תגיד, אם כבר תשעה באב וכל זה, אולי הרד"פ מזכיר בכתביו איפה אני יכול למצוא את האגדה על קמצא ובר קמצא, או משהו כזה נדמה לי שזה מאגדות החורבן(?) ואני לא מוצא את זה. תודה. אילן.

  • נאבוקוב  On 07/08/2003 at 15:02

    יפה הדרשה שעל ההר
    ברור, חד
    גם מבחינת המימד

    אני אומר,
    הגיע זמן אלכימאות, גבי.

  • קנאה רושפת  On 08/08/2003 at 3:47

    Sorry, Dror for writting in English. I am writting form friend's home, who doesn't use Hebrew fonts.

    You wrote an excelent note (thanks to Alexander who put the link to here). Regarding גילוי עריות, it reminded me the paragraph about Edipus in "Unbearable Lightness of Being" (Milan Kundera) where Edipus' "crime" of sleeping with his mother seems negligible when compared with cold blood murder of thousands by dictators. But the guilt feelings (and their outcome) seem to be anti-correlated with the degree of crime excecuted.

  • איתן כספי  On 08/08/2003 at 16:28

    אז הנושא מזכיר לי בדיחה גסה שמקורה באידיש (כך נאמר לי):

    אדם הולך ברחוב, וביטנו מעט לוחצת.
    ולכן, מדי פעם הוא מפליץ ומסנן אנחה וקללה: "אוי, אַ-חוּרְבֶּן".
    אחרי הפעם השלישית הוא פתאום שם לב שמישהו הולך אחריו.
    נבהל, הוא עוצר ופונה לאיש ושואל: "ממתי אתה הולך מאחורי?"
    עונה לו האיש: "מאז החורבן הראשון".

  • שני זלדס  On 21/05/2004 at 22:56

    תודה רבה, הפרטים שכתבתה על ט באב, עזרו לי בעבודה שלי!!!

  • פיית הירח  On 13/08/2005 at 21:02

    מעניק פרספקטיבה חדשה ליום העצוב הזה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: