המילה האחרונה

1.
אני שומע את "המילה האחרונה" עם אברי גלעד וג'קי לוי. אני שומע אותם מלכלכים על הקריוקי. מגדירים אותו כמחלה, כנזק סביבתי. אני שומע אותם מלגלגים על האדם השר, שולחים חצים מורעלים באנשים שרק רוצים ליהנות. אידיוטים.
2.
לוי וגלעד רק מדגימים את מה שאני מכנה "תוגת הסלבריטי". סלבריטיז, אם תשאלו אותי, הם אנשים עלובים, והם עלובים כי אין להם את האפשרות ליהנות מהקריוקי – צורת האמנות הטהורה היחידה שנותרה, פחות או יותר.
3.
הסלבריטי לא יכול להבין את הקריוקי, כי הוא לא יכול להבין את שאיפתו של האדם הסביר להיות כאילו כוכב לכמה דקות. הם לא יכולים להבין את השאיפה שלנו, האנשים הרגילים, לגעת בשמיים רק לרגע אחד, ואז לחזור לחיים הרגילים.
עבורם, אנחנו אנשים עלובים, שנאלצים להסתפק בפירורים של תהילה, שנאחזים באשליה רק לרגע אחד.
עבורם, התהילה היא מפעל חיים. כל היום הם ברדיו ובטלוויזיה ובעיתונים, וכל היום הם מאופרים ותמיד יש להם פאנץ' ליינים מוכנים לשליפה מהירה. הם עובדים בלהיות סלבריטיז, ולכן הם בזים לנו, האנשים הרגילים.
4.
הם בזים לנו כי אנחנו נעלים מהם, טובים מהם, טהורים מהם. אנחנו לא מבזבזים את זמננו בהפקות ענק, אנחנו רק רוצים לשיר. והם פשוט לא מסוגלים לסבול את זה. הם פשוט לא מסוגלים לסבול את הידיעה שהאושר זמין לכולם.
5.
בגלל זה הם נוטים להתבלבל בין הקריוקי לבין תוכנית טלוויזיה כמו "לא נפסיק לשיר". אין שום קשר, אני מדגיש: אי שום קשר, בין תוכניות טלוויזיה כמו "לא נפסיק לשיר", לבין הקריוקי.
6.
את ההבדל אתמצת במשפט: לתוכניות הטלוויזיה באים אנשים שרוצים להיות מפורסמים, לקריוקי באים אנשים שרוצים להיות מאושרים.
7.
הבוז להם, לאברי גלעד וג'קי לוי. יותר מדי זמן באולפני רדיו, יותר מדי זמן באור הזרקורים. חושיהם קהו.
8.
כשלעצמי, אני רואה בעצמי פילוסוף של קריוקי. אם תרשו לי, אצטט את עצמי:
"אי שם בלב פרח מלבלב, פרח מלבלב אי שם בלב. מה שלא נאמר עד היום, כנראה לא היה שווה להיאמר. בגלל זה נולד הקריוקי, שהוא חלוקה מחדש של כל מה שנכתב בין כל מי ששר.
עם הקריוקי אנחנו מנכסים לעצמנו את התחושות שלא ידענו לבטא, עם הקריוקי אנחנו רצים על חוף הים בהילוך איטי, שיערנו מתבדר ברוח, כולנו אומרים נעורים וספונטניות, לקראתנו רצה נערה, גם היא בהילוך איטי, גם היא שיערה מתבדר ברוח, כמו גם שולי שמלתה הקצרה, הרטובה, והיא כולה אומרת שמחה ותום. והחול רך והשמיים בהירים והים תכול והיא מחייכת ואנחנו מחייכים והמרחק מצטמצם מהר למרות ההילוך האיטי, ואנחנו נפגשים ומתחבקים ונופלים ברכות על החול, נשטפים בגלים של מקום אחר, וצוחקים ורטובים ומתנשקים, והכל בהילוך איטי. אנחנו עושים פה היסטוריה קטנה, בייבי, בכל פעם שאנחנו פותחים את הפה ושרים".
"…עם הקריוקי אנחנו מרימים זוג עיניים כלפי מעלה, והנה אין תקרה. עם הקריוקי אנחנו משפילים מבט כלפי מטה, והנה אין רצפה. עם הקריוקי אנחנו מביטים לצדדים, והנה אין קירות. עם הקריוקי אנחנו מביטים אחורה, והנה אין עבר, מביטים קדימה, והנה אין עתיד. עם הקריוקי אנחנו חיים את הרגע, עם הקריוקי אנחנו חיים לרגע".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יורם קופרמינץ  On 05/08/2003 at 12:54

    עשית לי חשק לגעת באושר. איפה המקום הזה? איפה שרים את זה? ואיך מתגברים על הבושה? שואו מיי דה וויי.

  • דודי  On 05/08/2003 at 12:58

    קריוקי היא צורת הבילוי השנואה עליי ביותר, פרט למלצרים-מזמרים. עם זאת אציין שאהבתי את הקטע, ואולי אתה יכול להתגאות בכך במיוחד לאור שנאת הקריוקי הפתולוגית שלי.

  • תומר ליכטש  On 05/08/2003 at 13:16

    אני מסכים אתך לגמרי. הלכתי לקריוקי פעם אחת בחיי, לפני שש או שבע שנים. היינו קבוצה גדולה וישבנו ב"בולדוג". כל הערב רציתי לעלות ולשיר, אבל הכשרונות שעלו לבמה – זה היה מרתיע. *ידעתי* שאכשל, שאזייף, שאפול, שקולי יתחלף לטונים גבוהים, ושהכל יהיה דרך מערכת ההגברה ובאמצעותה. הרגשתי כאילו קודש הקודשים נמצא במרחק כרטיס בקשה ממני, המקרופון פועל, כן, אבל לא הייתי מסוגל. שלוש בנות שהיו איתנו עלו, לקראת סוף הערב, כשהאולם היה דליל (חשבו: ככה נתגבר על ה"פחד"), אך לא היה בהן די כדי להכיל את השפע והן פרקו את עול האושר העילאי בפרצי צחוק ובחוסר נכונות לקריוקי. מאז, אגב, אני מפחד מקריוקי. ביריד הספרים בקולנוע זמיר, למשל, עליתי לשאוף קצת אוויר ובדרך ראיתי את אלה, מרסלינג, שרה קריוקי – מאושרת מאושרת – והיא אמרה לי "תומר, בוא, תשיר!" – מלמלתי משהו וברחתי. אינני מאשים אותה, היא התכוונה לטוב, אבל אני – נכוויתי. אסור לגעת בזה לפני שמוכנים. כנראה לעולם לא אדע טעם קריוקי מהו.

  • דרור פויר  On 05/08/2003 at 13:32

    על מנת לענות לך, אצטט שוב את עצמי, והפעם: הפיסקה הפותחת של "צדוק בנפתולי התשוקה" (אני מצהיר בזו שבהביאי את הציטוט הזה אין בכוונתי למכור שום דבר לאף אחד):

    חי רק זה שעשה קריוקי. יבין את הזמן והעולם והאלוהים והאדם רק זה שעצר את הזמן, הפך את העולם, מצא את אלוהים, אהב את האדם. חי רק זה שנשא קולו בשיר. בקריוקי מוצא צדוק את הפליאה הראשונית, ומתמכר לה. הפליאה הראשונית היא הקריוקי. הקריוקי: חטף של זמן המכיל את הקלות בה נושרת המבוכה, את הטבעיות שבתחושת החירות, ואת הפשטות שבלהיות הרבה. הקריוקי: חטף של זמן בו אני חדש נובט ואני חדש נושא פרי. הפרי הוא האני החדש. טעים האני החדש.
    זה הקריוקי, וזו הפליאה הראשונית.

  • איתמר  On 05/08/2003 at 14:08

    לפני חודשיים ככה הייתי במסיבת יומולדת ושרתי קריוקי, וזה באמת היה אחד מהדברים המשמחים שעשיתי. שרתי, אם אתם מתעקשים לדעת, את ולנטינו של גלי עטרי, והייתי גדול.

  • דרור בורשטיין  On 05/08/2003 at 14:19

    מסופר על הראפר מוהאמד בי שנכנס למועדון קריוקי בלוס אנג'לס ושמע את המוזיקה של שירו "פנימה והחוצה כושי" מתנגן, עלה לשיר, ונתקבל בקריאות בוז על ידי מעריציו השרופים, שהתכנסו באותו ערב במועדון ה"וייט ניגר" בלוס אנג'לס כדי לחגוג את יום הולדתו העשרים ושנים של הראפר הנערץ עליהם, יהודי מבוסטון, מסתבר/

  • זייפנית  On 05/08/2003 at 14:19

    מתוך הניסיון המועט שלי בקריוקי, אני מרגישה שעלית בדיוק על העניין – החופש להיות אתה וליהנות מזה, ולא משנה מה אחרים חושבים. כתלמידה לשעבר של ג'קי לוי (אוני' עברית) אני מבטיחה לך שזה לא אישי נגד קריוקי – האדם שקוע מדי בצדקנות של עצמו בשביל ליהנות מעצמו.
    אברי פשוט עולה על גלים של אחרים, לא ברור מה הוא באמת מרגיש.

  • כרמל  On 05/08/2003 at 14:26

    בואו נארגן איזה ערב??!

  • שני אליהו  On 05/08/2003 at 14:36

    לפני קצת פחות משנה יצאתי לחגוג את יום הולדת חברתי הטובה (שבמקרה היה זה גם יום הולדתי). התחלתי את הערב עם מצב רוח רע וחוסר חשק מוחלט , אך המראות של אנשים שמחים ומאושרים לא הותיר לי את הברירה של להישאר אדישה…
    היה זה ערב בלתי נשכח וחזרתי מאושרת
    הקריוקי עשה לי את היום (הולדת)!!

  • ש.א.ע  On 05/08/2003 at 14:50

    הדבר הטוב ביותר בקריוקי
    היכולת והרצון לשיר בקול רם
    לצלילי המנגינה המתנגנת בליבך.

  • מלפומנה  On 05/08/2003 at 15:15

    קריוקי משמח לבב אנוש.

    גם אני הייתי בבולדוג פעם (סוף כיתה יב) ושרתי את רובי טיוזדיי של האבנים….

    כוכבת ללילה אחד
    (ובזה אני מצהירה כי אין בכוונתי שלא לקנות את צדוק בנפתולי התשוקה).

  • שרונית  On 05/08/2003 at 16:07

    אני באופן אישי מעולם לא הצלחתי להתגבר על המבוכה כדי לקום ולשיר קריוקי, וגם אני ברגעי השפלים והמרירים יותר לעגתי לאנשים שזייפו להיטים ישנים על הבמה מולי. אני רוצה להשתנות, רוצה גם לגעת באושר. אבל זה קשה .

  • halemo  On 05/08/2003 at 16:11

    שמתי לב שכאשר מתקלחים עם מים קרים, פחות מזייפים מאשר במקלחת עם מים חמים…

  • שרונית  On 05/08/2003 at 16:13

    אני לא סובלת את ג'קי לוי ואברי גלעד, למה לעזאזל אתה מקשיב להם בכלל?

  • אבנר  On 05/08/2003 at 17:38

    Feeld : I call it Karaoke because the song, or the story, of our lives is sort of already made up for us.

    Ben Baglin: Kucking Faraoke!

    (Dennis Potter, Karaoke)

    שמעתי ממקור יודע דבר שבהונג קונג "קריוקי" אינו אלא שם-קוד של אנשי עסקים לביקור בבית-זונות

  • דרור פויר  On 05/08/2003 at 17:47

    קדימה, לארגן ערב קריוקי, ומיד! וככה כולם ישירו ויהיו מאושרים עד בלי די, גם אלה שעוד לא יצא להם, כמו יורם ותומר ושרונית. קדימה, אחיות ואחים, אל האושר האינסופי!

    ואם אני כבר כאן, אמשיך לצטט את עצמי בעניין הקריוקי:
    1.
    "…גם הקריוקי הוא סוג של ענווה, אבל מעט שונה. בעוד שלא לקחת השלכות זה אקט של ענווה במישור הפרטי, הקריוקי הוא אקט של ענווה במישור האוניברסלי, המטאפיזי. כי הקריוקי הוא לעמוד מול הים ולבהות בכוכבים ולהציץ מחלון המטוס על אורות של עיר חדשה – או במילים אחרות, הקריוקי הוא ההכרה שאת/ה לא מיוחד/ת בזה שאת/ה חושב/ת שאת/ה מיוחד/ת. תחושת האבן הנגולה מעל הלב ברגע ההבנה שכולנו בני אדם – זה הקריוקי.
    כי הקריוקי הוא אקט של הזדהות עם המין האנושי".
    2.
    "החיים מופיעים בהמון שירים, וזו ההוכחה שהם קיימים. קורה לך משהו בחיים? בטוח שמישהו כבר כתב על זה שיר, ובטוח שמישהו כתב שיר שיציג תמונה הפוכה, ובטוח שמישהו כתב שיר שיראה לך את הכל בפרספקטיבה, ובטוח שמישהו כתב שיר שיזכיר לך משהו אחר לגמרי ויוציא אותך מזה. החיים שלך הם השירים שאת/ה שר/ה, והשירים שאת/ה שר/ה נכתבו במיוחד בשבילך על ידי מישהו שלא חשב עליך/עלייך. איזו הקלה זה לגלות שכולם מיוחדים".

  • נטע  On 05/08/2003 at 19:10

    וסתם פיסת טריוויה – ביפן, מולדת הקריוקי, קריוקי הוא אחד מצורות הבילוי הפופולריות ביותר, שעומדת בסתירה מעניינת לאופי המופנם והעצור של היפנים בדרך כלל (כמו הרבה דברים אחרים בתרבות היפנית: המנגה למשל).
    אחד הדברים הכי מעניינים במועדוני קריוקי יפניים הוא תאים אישיים: כל אחד יכול להכנס לתא כזה (לבד, או מקסימום עם בן זוג) ולשיר לעצמו. וזה דווקא ממש משתלב עם האופי הביישן והפרפקציוניסטי שלהם: דמיינו לכם יפני טועה במילים מול כל הקולגות מהעבודה – חרקירי מיידי מובטח.

  • אור  On 05/08/2003 at 21:03

    נטע, הייתי פעם במסיבונת יומולדת באולם קריוקי שפעל בצורה דומה – היו שם המון תאים פרטיים, שיכולים להכיל מקסימום 15 אנשים. מגיעה חבורה, שוכרת תא שכזה, וכולם שרים בקולי קולות בלי להתפדח בפני זרים (אלא רק בפני החברים, שגם ככה כבר מכירים את מגרעותינו…).

  • זו ש  On 05/08/2003 at 23:46

    המתקרא "קרמיקה-קריוקי", ובעיקרון הפלייבק הוא תמיד צליל המים, השפופרת של הטוש היא המיקרופון, והשכנים הם הקהל המשתאה, מבעד לחלון המקלחת. נדמה לי שהביצועים היותר פופולריים שלי הם לשירים של החיפושיות, כי אני זוכרת שאחרי ערב משירי טורי איימוס, השכנים הזמינו בדחיפות את העירייה כדי לסרס את כל חתולי החצר. זה פגע בציפור נפשי (הזייפנית משהו).

  • עדו  On 06/08/2003 at 10:16

    .

    האם יש קריוקי ללא קהל? האם עצם היותו של הקהל הופכת את הקריוקי למופע? האם היותו של הקריוקי מופע היא שהופכת אותו לנשגב בעצם אקט הנתינה של המזמר? מה בעצם מספק הזייפן לקהל שלו, מה הוא מאפשר לעצמו להרגיש שבלעדי אותו קהל הוא לא יכול להשיג? האם "השאיפה של האדם הסביר להיות כאילו כוכב לכמה דקות" היא שאיפה שבאמת צריך להוקיר? האם צריך באמת לגעת בשמיים כדי לגעת בשמיים? האם לא קראנו את דברי הרפ"פ מליסבון שהורה לנו ש"כל מופע הוא חיקוי מדורדר של מה שהיה צריך רק להיחלם."
    נדמה לי שתהילתו של המזמר קריוקי היא דווקא בדרדור העצמי בו הוא מוותר על היכולת לחלום את עצמו עף בשמיים תמורת אשליה אדרנלינית מלווה בבושה חסרת חמלה שמצליחה לפרוץ מהמזמר כלפי עצמו בעודה מוסוות בתחושת ההדר של כוכב.
    כן ירבו עינוגי הגוף!
    אותי לא יורידו מהבמה!

  • דרור פויר  On 06/08/2003 at 11:15

    האם יש קריוקי ללא קהל? בהחלט! כי הקריוקי האמיתי הוא הקריוקי הפנימי, שהוא המופע שאתה מעלה בתוכך אל מול שלל האנשים המכילים אותך, המרכיבים אותך. הקהל החיצוני, טוב שהוא שם, הוא הכרחי, אבל גם לא הכרחי. אומר את זה אחרת: הוא הכרחי בחוסר הכרחיותו.

    את "השאיפה של האדם הסביר להיות כאילו כוכב לכמה דקות" לא חייבים להוקיר, אבל חייבים להכיר בה, שהרי זוהי השאיפה המדוכאת מכולן.

    יפה אמרת: תהילתו של זמר הקריוקי היא בדרדור העצמי בו הוא מוותר על היכולת לחלום את עצמו עף בשמיים תמורת אשליה אדרנלינית מלווה בבושה חסרת חמלה. זהו בדיוק הדבר, זוהי בדיוק התחושה.

  • שי  On 06/08/2003 at 13:48

    קריוקי זו צורת האומנות הטהורה היחידה שנותרה?
    בחיי לא הייתי בקריוקי ויכול להיות שזה אכן כמו שמתואר במאמר בסעיף 8, אבל עד כמה שהבנתי אתה לוקח שיר שמישהו אחר כתב לו את המילים ומישהו אחר הלחין אותו, ובסך הכל אתה נותן לו אינטרפרטציה משלך (במקרה הטוב) או מנסה לאמץ את האינטרפרטציה של הזמר המקורי (במקרה הפחות טוב). אז מה פה אומנות ומה טהור כל כך בזה, לכל היותר מדובר בעיסוק מהנה. נראה לי היסחפות רבתי

  • איתמר  On 06/08/2003 at 14:16

    עד כמה שהבנתי, שי, ציור זה שאתה לוקח צבעים שמישהו אחר ייצר, מורח אותם על בד שמישהו אחר ייצר, ועליהם אתה מורח דברים שכבר נמרחו מאות אלפי פעמים: טבע דומם, פורטרטים, וכך הלאה, אז מה פה אומנות ומה טהור בזה כל כך, לכל היותר מדובר בעיסוק מהנה. ואותו דבר בספרות: עוד סיפור אהבה, פחות סיפור אהבה – אז מה פה אמנות ומה טהור בזה כל כך, לכל היותר מדובר בעיסוק מהנה.
    אמנות היא ביטוי אישי, וכל צורה של ביטוי אישי, אם הבנתי נכון את דרור, היא האמנות הטהורה.

  • אמיר  On 06/08/2003 at 23:51

    מאחר וברווזים (ותואמיהם הווקאליים) אינם עולים על במות.
    אהבתי מאד סרט בשם Duets (שהמבקרים קרעו וכינו "הסרט הרע של 2000") המציג טיפוסים לא פשוטים ביום יום וכשהם עולים לשיר קריוקי. איזו טרנספורמציה הולכת שם.
    אחד מגיבורי הסרט שהסתלק מחייו המשמימים, אומר לאשתו שהגיעה כדי להחזירו הבייתה: "לא אוכל יותר לחיות כך. כעת אני שר".
    אנשים נותנים ביטוי לצורך לחלוק ולהתקרב לאחרים דרך שירה. זה היחוד וזה היופי.

  • GoldMan in A'dam  On 08/08/2003 at 15:40

    Kareoke ze megohah :)))

  • NY260  On 08/06/2005 at 23:30

    It took two years to get to this piece and still, better late than never. However, be gentle with Avri and Jacki, they are pretty down to earth compared to others.

  • יגאל  On 26/03/2006 at 19:13

    אני מחפש לרכוש מערכת קריוקי ביתית לביתי.
    אשמח לקבל המלצות על מה לרכוש לקבלת חוויה של קריוקי בעלות נמוכה אך איכות סבירה

  • אודי  On 29/10/2007 at 0:56

    אני מזמין את כולם להתרשם מערבי קריוקי מטורפים, קוראים לחברה האלה איי טון וזו חוויה לא נורמלית
    כתובת האתר שלהם: http://www.itone.co.il

  • חבצלת  On 19/12/2007 at 17:16

    אז אולי הם טועים בעניין הקריוקי (לטעמך) אבל הם שני אנשים נבונים ובדרך כלל כיף לשמוע אותם. אז לא צריך להתפלצף על חשבון אחרים….

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: